אור _ עליון
<אמת שעייפתי ללעוס אותו דבר הרבה פעמים>
גם אחרים התעייפו מדבריך.
<ביטול הצדיק לקב"ה והשראת השכינה ממש בגופו>
מה זה אומר?
<זהר חלק ב': מאן פני האדון הוי' דא רשב"י>
למה לא "דא אנא''?
<ובירושלמי בכורים פ"ג ה"ג: והוי' בהיכל קדשו דא ר' יצחק בר' לעזר בכנישתא מדרשא דקיסרין>
נדמה לי שהגירסא "מדרשא" היא רק בספרי חב"ד, במקורות האחרים הגירסה היא "בכנישתא מרדתא", "מרודתא", ''מדרתא" או מדוכתא".
החשבת מהי משמעות המאמר במקור?
אם לא הזכרת את מאמר הבבלי (ב"ב דף עה עמוד ב):
"ואמר רבה א"ר יוחנן: עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב"ה, שנאמר: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: ג' נקראו על שמו של הקב"ה, ואלו הן: צדיקים, ומשיח".
מפני ששם נאמר "עתידין"? ראה הערה11 בלקו"ש לט עמוד 137. היה לך להזכיר את מאמר הזוהר כרך ב (שמות) פרשת יתרו דף צ עמוד ב:
" … מאן דזכי באורייתא זכי בשמא קדישא (דקודשא בריך הוא ממש), ר' יוסי אמר בקודשא בריך הוא ממש זכי (ס"א וכ"י) דהא הוא ושמיה חד הוא ...''.
<ואפילו מלאך בעת השליחות נקרא בשם הוי'>
רק בשם.
<כמו משה רבינו ילוד אשה שאמר "ונתתי עשב" וכו' >
למה לא הבאת את ההמשך: ''ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם'' כדי להוכיח שמצוות תפילין הוא ציוויו של ה', מפני שהוא ציוויו של משה?
ולמה לא הבאת את דברי משה (במדבר פרק טו פסוק לח): ''אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, אני ה' אלוקיכם"?
<פסחים כ"ב ע"ב: את הוי' אלוקיך תירא- לרבות תלמידי חכמים>
כל מה שראיתי שם, שצריך לירא מתלמידי חכמים.
<"את" לשון טפל. הצדיקים טפלים ובטלים לבורא יתברך ולכן השכינה שורה בהם ומצווה לירא מהם. מורא רבך כמורא שמיים בחידושי אגדות בבא קמא: המורא מרבו היא בעצמה מורא השמים>
היכן ראית ש"את" פירושו טפל?
<עיין שיטה מקובצת בבא קמא דף מ"א ע"ב שמבדיל בין מורא אב ואם למורא הצדיק התלמיד חכם שמשווהו הכתוב ממש למורא של מקום וכמו שמצינו במקדש שהשכינה שורה בו: ומקדשי תיראו. אמרו חז"ל - לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצווה על יראתו.
מה לזה ולעניננו?
<מצינו גם מעין זה בהלכה. שהדבר שבטל כלפי דבר שני מקבל את אותם תכונות של הדבר השני, ברכות דף מ"ד במשנה: הביאו לפניו מליח בתחילה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפלה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, ומבאר אדמו"ר הזקן בשו"ע שפוטר את הטפילה בין ברכה ראשונה בין אחרונה ופת שהיא טפילה אפילו לנטילת ידיים לא צריך (בשם שו"ת הרמ"א). נמצא שאע"פ שאוכל פת מ"מ לא נחשב כלל לאכילת פת ואין צריך נטילת ידיים. וראה כגון זה גם ברמב"ם הלכות שבת סוף פי"ח>
אם הוא לא נחשב כלל לענין ברכה והוצאה, האם הדבר אומר שהוא לא נמצא במציאות?
<ובכן המקור הוא במכילתא עה"פ שמות י"ד ל"א ויאמינו בה' ובמשה עבדו, אם במשה האמינו ק"ו בה' בא זה ללמדך שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאילו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם, כיוצא בדבר אתה אומר וידבר העם באלוקים ובמשה.במדבר כ"א ה'. אם באלוקים דברו ק"ו במשה אלא זה בא ללמדך שכל מי שמדבר ברועה נאמן כאילו מדבר במי שאמר והיה העולם>
שים לב להבדלים שבין לשונו של המכילתא והלקח טוב:
לשון המכילתא הוא:
"שכל המאמין ברועה ישראל, כאלו מאמין במאמר מי שאמר והיה העולם".
ואילו לשון הלקח טוב הוא:
"שכל מי שמאמין ברועה נאמן כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם".
איזה מהם קרוב יותר לדברי חברך?
<על עייפות כבר דברתי>
לא רק שדברת אלא אף הוכחת זאת בהודעותיך.
<בתור בעל חכמה בינה ודעת הייתי מצפה ממך למעט הבנת הנקרא. מסתבר שהפגנת בורות ועם ארצות. כל הענין בשיחה הנ"ל הוא לא חידוש הבעיה ע"פ קבלה, אלא אדרבא להוכיח שזה מסתדר גם ע"פ הלכה מדין מצטער. התעלמת לגמרי מבעל צפנת פענח שמוכיח שהאכילה היא עיקר בישיבה בסוכה דרך קבע ועל מקורו מהגמרא. התעלמת מדברי ר"ת בסוכה וממהרש"א על אתר. לאור הנ"ל, אין לי להצטער אלא בשבילך...>
לא התעלמתי מדברי הצ"פ, ראשית מפני שדברי הצ"פ, ר"ת והמהרש"א לא הובאו בספר הלכה, ובפרט כשהאדמו"ר (דף עו אות ה, דף 79 מדפי היברו נוקס), אחרי שהביא את דברי הצ''פ הוא אמר:
"… אבל באמת א"א ליישב כך את מנהג רבותינו נשיאנו, מכיוון שעפ"י פסק ההלכה של אדמוה"ז בשולחנו, מהווה השינה גם כן חלק ממצוות ישיבה בסוכה ...''.
<אם לא שמת לב הרבי מדבר בשיחה על חסידים המקושרים לרבותיהם. עובדת היותך מתנגד לחסידות ברורה לי, ועל חיובך לישן בסוכה אם לאו אין זה נושא הדיון. אבל חסידים למרבה תדהמתך מתוך התקשרותם כן הולכים אחרי רבותיהם וזאת מגמתם כל שאפשר. ולכן פטורים משינה בסוכה מצערם לישן שם>
הבנתי
תוקן על ידי נישטאיך ב- 11/08/2009 16:41:57
