|
|
| נשלח ב-9/8/2004 16:33 |
 |
| |
אריק,
לצד אותה דוגמא של גרמניה הנאצית התקיים המערב הנאור שחונך על ברכיה של אותה תרבות, ראה בגרמניה הנאצית את מלכות הרשע, ורק בזכותו ובזכות ערכיו אותה גזענות מוגרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2004 16:38 |
|
| |
עכנאי
גזענות נחשבה בתחילת המאה העשרים לשיא הקדמה לא רק בגרמניה הנאצית. היו אנשי מדע מכובדים מאד שסברו אז שהאמונה שכל בני האדם שווים היא דעה קדומה מוסרנית שהמדע הפריך(ע"ע התנועה האיאוגנית).
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2004 17:22 |
|
| |
אני מכיר את התנועה האאוגנית. דעתי האישית היא שתנועה זו כמו הדארוויניזם החברתי היו בבחינת חבלי לידה קשים לקראת אימוצה של האבולוציה בגירסתה המדעית פרופר, לכדי עובדה מוגמרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2004 17:29 |
|
| |
אגב,
אין לשכוח שבגרמניה של שנות העשרים טרום הנאציזם היתה ביקורת עזה כנגד המערב וערכיו (מצא את ההבדלים בין אז להיום).
פעלו בה פילוסופים כארנסט יונגר ואוסוולד שפנגלר שראו בערכי המערב הנאור התנוונות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2004 20:35 |
|
| |
Although the pros and cons of modernism need more careful analysis, I agree in a sense with Achnai that Nazism was more of a aberration and it cannot always be used to show the fallacy of human progress. Nazism can in fact be described as a post-modern romantic movement that was looking for a throwback to the pre-Christian era of the Germanic tribes. This doesn't necessarily absolve modernity of the ills prescribed to it, but it might serve to lessen the revulsions post-modernists have to anything considered modern and their unbridled enthusiasm to anything perceived as post-modern.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/8/2004 00:24 |
|
| |
גם מבלי הנאצים, היו מספיק מרעין בישין במאה ה-20, כגון הקומוניזם ברוסיה וסין.
הרבה מחשבה הקדשתי בחיי לנושא זה, כלומר האם האנושות מתפתחת קדימה או נסוגה אחורה. אינני יכול לקבוע מסמרות בדבר, אבל נראה לי ש:
מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. (קהלת א,ט)
אַל-תֹּאמַר, מֶה הָיָה--שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה: כִּי לֹא מֵחָכְמָה, שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה (שם, ז,י)
תוקן על ידי - רב_צעיר - 10/08/2004 0:28:26
|
|
|
|
| נשלח ב-15/8/2004 09:13 |
|
| |
אני שב לנושא האשכול.
מסתדר לי כעת (לאחר העלאת הרעיון של קיום מצוות מחמת הציבור) למה ישנם כאלה (בלי להזכיר שמות  ) שלומים נגד מנהגים ובפרט נגד מנהגי הקבלה. כנראה שקשה להם להודות לעצמם שהם לא פועלים מתוך הבנה ושיקול דעת עצמי!
|
|
|
|
| נשלח ב-25/5/2006 17:59 |
|
| |
המצוות, חובת הרבים או חובת היחיד
יהוסף:
יש איזה מדרש שהובא כאן בפורום, המסביר את מתן תורה לשישים ריבוא ולא לאברהם אבינו, כי יש צורך בעם ואנשים רבים לקיום מוסד תורני שכזה.
יתר על כן, נראה שהרבה מצוות אין להן משמעות מבחינת היחיד אם לא שהוא חלק מרבים העושים כך. החגים יכולים להוות דוגמא טובה לכך.
הנידון הזה אם מערכת התורה היא מערכת המתייחסת לכלל הציבור, או לכל יחיד כאינדבידואל, משנה הרבה מאד ויש הרבה נפק"מ הלכתיות.
הנה נפקא מינה [הבדל ופועל יוצא] מהדיון הראשני, אם המצוות חובת הרבים וכל יחיד הנמנה עמהם מכלל הרבים הוא, או שמא הוא גם צווי על כל יחיד ויחיד.
הנה הנפק"מ, כמשל הנחת תפילין בחול המועד. הגיון הרי יש בדבר והוא יכול להתקבל בתורת ישראל שלא מניחים תפילין בחול המועד, וההגיון הוא שכבר סביב ד' אנו בחגים על ידי הנהגות מיוחדות ואין צורך ב"אות" נוסף. אם כן כיוון שעם ישראל ברובו -נניח- אינו מניח תפילין בחוה"מ, הרי שאין מצוות התורה של תפילין חלה על הרבים בפסח. מעתה נניח וימצא היחיד שאין נימוק מספיק משכנע לשלול הנחת תפילין, המחוייב הוא בהנחתם אם לאו??
זה בדיוק הדבר מהדברים התלויים בחקר היסודי אם מצוות חובת רבים הם או יחיד. אם החובה על כל יחיד עליו להניח, אך אם המצווה על הרבים אין כל משמעות לכך שיניח הוא.
וכדי לשבר את האוזן בהבנה כי המצוות חובת הרבים, וההבדלים היוצאים מזה, ניקח לדוגמא את חובת הקהל כאשר יש אך איש או שניים במדינה.
ויש עוד לחלק בזה בין סוגי המצוות.
בעבר דן אקדמאי על חיוב המצוות של רמון בחלל.
באשכול ההוא נקטתי שהתורה אינה מתייחסת למקום מסויים. אך לפי תפיסת אקדמאי שכביכול העולם והחלל הם שני מקומות נמצא היחיד מתנתק משייכותו לרבים, ויש לו מה לדון על פי הדיון פה, אם המצוות חובת רבים או אף חובת כל יחיד ויחיד כיחיד.
אנסה להמחיש את השאלה בדוגמא מעשית:
כל עם ישראל מאבדים את תפיליהם וכל הסופרים משותקים. יש רק אחד שיש לו תפילין, החייב הוא להניח תפילין אם לאו?
משכילון:
אף שהמצוות ניתנו ככלל ולפעמים יתכן שליחיד זה לא טוב ולא מועיל וכמו שכתב הר"מ במורה,
מ"מ אין הרבים מורכבים אלא מיחידים ובשביל לקיים ציבור צריך שכולם יחזיקו ויעשו אותו הדבר
לינקזעצער:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=301856
http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=139976
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2006 13:36 |
|
| |
באשכול סמוך העיר לא_יודע_כל על מנהג שהצדיקוהו לאחר מעשה בטעמים שונים,
וז"ל:
ועיקר העיקרים שמנהג הוא מה שקובע את ההנהגה המעשית.
גישה שעד לפני השואה היתה מקובלת, ורק לאחרונה "ניצחה האות המתה את המנהג החי".
ע"כ.
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=10&topic_id=1020382
יש להעיר שלמעשה אין מה שיכול למנהג החי ולעולם לא תנצח האות המתה את המנהג החי. אך מה שציין לי"כ היינו שחלק מהמנהג החי אצל בני אדם מסוימים הוא לנסות לשנות את המנהג החי בכך שיאמץ את "האות המתה" וכך ישיבנה לתחיה ולמנהג. הצלחות ניסיון זה הן ביחס לרמת החיים קרי כמות המאמצים ומשיבים לתחיה את מנהגי האות המתה. הדבר נעשה אם מתמימות אמונית המאמינה כי חפץ השם באות המתה יותר מאשר במנהג החי [כפי הדעה שבא אשכול זה להוציא ממנה] ואם מחמת אינטרס פרטיזני.
כמה דוגמאות:
הגר"א [וההולכים במנהגיו] שחידש מנהגים כי כך מצא בפשט התורה,
מחדשי התכלת בדור הקודם ובדורנו,
מחזירי עטרת פסקי "מרן" ליושנה עבור הספרדים,
מחזירי מנהגי אשכנז [למרות שחלקם לא באו מהאות המתה שלנו אלא ממנהגי הגויים הסובבים].
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2007 22:47 |
|
| |
וטו
שלחת אותי לאשכול זה דרך אשכול חדש.
ולצערי לא הבנתי את השאלה שפותחת את האשכול הנוכחי.
אנסה להסביר למה אני מתכוון, מה הבנתי ומה לא הבנתי.
א. אנו מכירים את התורה והתפתחותה. יש מצוות שקיבל משה מסיני. יש כללים שקובעים כיצד לפרש את המצוות לפי השינויים שבכל דור ודור, ונמסר הדברים לחכמים. יש תקנות דרבנן. ויש - מנהגים.
ב. ניתן לחלק את המצוות, כשיטת מו"רך, בין מצוות שהן מקדמות את האדם (ההתאמה) לבין אלו שהן מסייעות להתאמה. הראשונות הן תכלית, השניות הן אמצעי. (אני מקווה שאני כותב נכון).
ג. באיזו מידה אנו מכריעים לקיים מצוות מתוך התחשבות בציבור? זו שאלה שקשה לענות עליה, וגם לא ברור לי אם התשובה עליה נמצאת בתוך החילוקים שהזכרתי בשני הסעיפים הקודמים.
אנסה להצביע על כמה שיקולים.
1. האם אדם בכלל יכול לדעת למה הוא עושה דברים? חלק מהשיקולים ניתנים למודעות עצמית והם גם רציונליים. אדם יודע מדוע הוא אוכל ארוחת בוקר (רעב, צורך באנרגיה, מזון מביא מצב רוח טוב, זה בריא וזה הרגל). אדם יודע מדוע הוא מניח תפילין (זו מצוה, זה מדבר אלי, אני זקוק לזה לפחות פסיכולוגית, התרגלתי לזה, זה חלק מהתורה, וזה חיוב יומי בשעת תפילת שחרית ולכל הפחות בזמן קריאת שמע לפי הגמרא).
אבל יש מניעים שהם פחות מודעים. ר' יוסף יוזל מנובהרדוק, לפי אחד הסיפורים אודותיו, חשד את עצמו שהוא רוצה לנסוע לעיר אחרת לפתוח ישיבה רק כדי לקנות שם מטריה באיזו חנות. (הקרבה בינו לבין פרויד מפתיעה לפעמים, ולדעתי היא שוכנת גם בחשדנות היתרה של האדם בעצמו. אבל לפעמים מתגלות כך תובנות).
אז האם איני מניח תפילין גם בגלל שאם, נניח, אבוא לבית הכנסת ואתפלל בלי תפילין יסתכלו עלי בתמהון? ואם לא אבוא כלל לבית הכנסת, גם זה יעורר תגובות?
הפן הזה בהחלט קיים. ולא עוד, אלא שהוא מוזכר בגמרא ולשבח. כבר אמר (ריב"ז או ר"א?) לתלמידיו: יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. ובאר: אדם אינו חוטא כי הוא פוחד מסנקציות חברתיות.
3. לפי הדגם של וטו (הרי גם בגמרא מקשים על התלמיד אף על פי שהוא הולך בשיטת רבו, סמיילי), אני מבין שהמצוות שהוא מכנה "ריטואליות" הן אלו ששייכות ל"שמירת ההתאמה". כלומר אמצעי ולא תכלית.
אני מבין, לפי השאלה, שהן שייכות לשמירת ההתאמה רק במידה שאדם חי בחברה. ורק במידה שהחברה גם אימצה אותן.
מסקנה היוצאת מכאן היא שאם עם ישראל וההלכה לא היו מכירים עוד בתפילין, לא היה בהן עוד צורך.
אשאר עם דוגמא זו כדי לנסות לענות על שאלתו של ווטו. ושוב, אני רואה כאן שני חלקים:
האם אפשר להיות יהודי טוב בלי מצות תפילין? האם מצות תפילין מועילה?
כמובן, אילו כולנו לא היינו מכירים את מצות תפילין, לא היינו מרגישים בחסרונה. כפי שפעם לא היתה הטלית עם הציצית חלק מהבגד הדרוש לתפילה. האם אי אפשר להתפלל בלי ציצית ובלי לנשק אותה בחלקים המקובלים?
אך האם המצוה מועילה? מסתבר שכן. כאשר אדם חבוש בתפילין הוא חש, או יודע שהוא אמור לחוש, שפארו עליו. לכן אין האבל (ביום הראשון) רשאי בתפילין.
אז האם יש לקיים את מצות תפילין בלי הציבור? אם היא תורמת, ואני יודע על קיומה, מדוע לא.
אולי השאלה היא כזו: האם אדם שחי במנותק, לפחות לזמן, מן הציבור, זקוק למצות תפילין כדי לשמור על התקדמותו והתפתחותו (אני מחפש מילה אחרת ל"רוחנית" ולא מצאתי). אני מבין שההנחה של וטו עם פתיחת האשכול היתה שלא. שאפשר בלי זה. ושאם אדם יתבונן בתוך עצמו יראה שהוא אינו זקוק לכך באמת אם לא הלחץ החברתי שמסביב.
אבל אני סבור שזה פשוט לא נכון. ויש לכך סיבה נוספת שתמוה בעיני שהיא נעלמה מעיני וטו בעל הסברות שלנו.
הרי לאחר שאדם התרגל לתפילין ולמד את משמעותן, האם הוא יכול בלעדיהן?
נראה לי שחלק מהאופן שבו היהדות, התורה והמצוות עוברות מדור לדור הוא שמכבדים אותן בגלל שהן מסורת, גם אם אין לכך שום גורם נוסף. (האם וטו בעצמו אינו מכבד מנהגים רק בגלל שהם מסורת)?
כאן יכול וטו להעלות נגדי טענה שאני עצמי משתמש בה. אני טוען נגד הכפיפות למנהגים כי גם אם הציבור מאמין שהמנהגים הם חובה, ניתן ללמדו שזה לא כך ולשחררו מן הטעות המכבידה הזו (כוונתי לכל הפחות למנהגים מיותרים).
אז לפי זה, האם ניתן ללמד את האדם שמצוות "שמירת ההתאמה" (אם הבנתי) הן מיותרות ברגע שאדם משתחרר מעול הציבור?
אני מניח שאין הכוונה לכך שאדם יכול לצמצם את ההשקעה במצווה, שהרי גם על אמוראים למדנו שהניחו תפילין לעתים נדירות בנסיבות מסויימות. השאלה היא אם ניתן לוותר עליהן לגמרי.
אני סבור שלא. ולו רק בגלל שהנחת תפילין היא חלק מהתורה שקיבל משה מסיני, ואילו המנהגים הם המצאה מאוחרת.
יש מעמד ייחודי, "מיוחס" מבחינה משפטית לוגית, למצוות שהן מן התורה. מעמד שאין למסורת באשר היא עוברת מדור לדור ומחשיבים אותה, בטעות, לחלק מהתורה.
זו תשובתי.
כיון שהאדם אינו רק יצור שכלי לגמרי, לא רציונלי לגמרי, אין הוא יכול ללכת אחרי התובנה - אם היא נכונה - שמצות מסויימות הן רק שמירת ההתאמה ולכן יהיו תנאים שבהן הן מיותרות, ומכבידות.
האם אני אומר את האמת, או שעלי לחשוד בעצמי שאני ממציא תירוצים? סמיילי.
***
תוספת שלאחר מכן, ואיני מוצא מקום מדוייק לשלבה.
כפי שאנו נאמנים למצוות כי הן באו בהיסטוריה ממשה מסיני, כך אין אנו מוסיפים מצוות חדשות.
נניח שלא היתה מצות תפילין בתורה. נניח שמישהו היה מעלה בדעתו שזה יכול להוסיף למצות קריאת שמע, שכן היא במסורת, לקשור על ידיו ועל עיניו קלף ובו הפרשיות הכתובות בנושא זה גם בתורה.
האם זו תהיה "מצוה" מבחינת השפעתה על האדם? לא ולא. מפני שזה בגדר "אינו מצווה ועושה". תודעת הציווי היא היא שעושה את המצוה למה שהיא. ובלעדיה אין זו מצוה. יתכן שזה צו מוסרי, ויתכן שזה מנהג. אבל לא מצוה כפי שהיא בתורה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2007 23:25 |
|
| |
מיימוני  ,
אין כוונת האשכול ח"ו לפטור את היהודי ממצוות המסייעות כי סו"ס גם הן מקדמות. כן אין הכוונה שהחיוב מחמת הציבור הוא מפני ידיעת הציבור את קיומו של היחיד, אלא מפני שייכותו לציבור שיש עליו עול תו"מ, לכן גם על האדם בביתו ולא רק על היהודי בצאתו לקיימן.
נקודת האשכול היא כרוח סוף דבריך שתוקפן של מצוות אלה הן יותר חיצוניות הציווי שלהם מאשר הן עצמם. לכן בהרבה נסיבות ותנאים פטורים מהמצוות הללו מה שלא יעלה על הדעת לגבי מצוות עצם ההתאמה שיהיה היתר לרצוח וכד' [כמש"נ באשכול "אנינות וחללית כקני מידה לחלוקת המצוות"].
לזה בא אשכול זה לומר שאחד התנאים או ליתר דיוק התנאי הראשוני לתוקפן של מצוות אלה הוא שציבור שלם מקיימן [וגם לובשי התכלת בימינו אינם יחידים אלא ציבורים]. היינו שלא כ"כ עצם התוכן של מצוות אלה העיקר אלא האווירה של נאמנות להשם וכד' שהן משרות [ראה גם אשכולו של רבשקה.]
היוצא מזה שטענתי אליך באשכול סמוך בעקבות דברי ג'בו אינה לקולא כי אם לחומרא. מאחר והמשייך את היחיד לציבור שומרי תו"מ הוא מנהגים ותת מנהגים מהקבלה וכדומה, הרי הן הן מצוות השמירה וכך הן נתפסות בעם וזה נותן להן את התוקף. לכן נסיונך לעקרן הוא חסר סיכוי גם אם נניח שתוצאת הביטול תהיה כולה חיובית ולא תגרום להזנחה בכלל המצוות. [חוץ מהאנרגיה המיותרת שבעצם המאבק, יש לך לשקול את הכדאיות לריב משום כך עם כל העולם ושותפו.]
מאידך גיסא כמו שמטיף לנו ספרן, יש לחזק את גישת הלימוד המעמיק בדרך "למסבר" התוהה על משמעותה של כל מצוה ומצוה ודין ודין כדי לעמוד על רצון הווה ית' [וכדרך רבי יהושע באשכולו של יצחקומר] ואז ממילא עתידים המנהגים המיותרים וכו' להתבטל מתוקף ההבנה המחודשת והטובה ולא מתוקף פסילת חיבור זה או אחר שלא יתקבל כלל בעם ככזה.
תוקן על ידי ווטו1 ב- 02/09/2007 23:28:58
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2007 12:21 |
|
| |
בס"ד
מי שמקיים מצוות צריך לקיימם מפני ציווי ה' לא בגלל מניע חברתי אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצרנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2007 12:55 |
|
| |
שי צ"ח,
בוודאי כדבריך וכל הנידון הוא מה פירושו של ציווי ה' האם הוא מותנה בקיומו של ציבור המצווה במצוות והמקיימן כמ"ש בסה"ק על אדם כי יקריב "מכם" שדרישות התורה היא "מכם" מציבור עם ישראל!
|
|
|
|
|
