עמלק וישראל - תאומים מנוגדים ?

מאמר מעניין של אבשלום צור:

בדומה לחוק ידוע בפיסיקת החלקיקים, לפיו כל היווצרות חלקיק מתוך הוואקום מחייבת את היווצרותו של חלקיק הפוך, גם המחשבה האנושית יוצרת צמדי-ניגודים קיצוניים כאלה: הופעתו של העם שמעצם לידתו הוא נעלה על כל העמים האחרים אירעה - כמעט בו-זמנית - עם הרעיון כי יש עם מרושע מלידה שאין לו זכות קיום.

עם ישראל רק יצא ממצרים, ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. סתם כך, ללא סיבה, "בא" העם האחר להילחם בעברים. תיאור הקרב אינו משאיר מקום לספק שאין המדובר בעם ככל העמים. כוחות על-טבעיים נדרשים כדי לנצחו:

ויאמר משה אל יהושוע: בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק. מחר אנוכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוהים בידי. ויעש יהושוע כאשר אמר לו משה להילחם בעמלק. ומשה, אהרון וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, ואהרון וחור תמכו בידיו, מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש. ויחלוש יהושוע את עמלק ואת עמו לפי חרב (שמות י"ז 8-13).

תוצאות מלחמה זו נקבעו לנצח:

ויאמר יהוה אל משה: כתוב זאת זיכרון בספר ושים באזני יהושוע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו יהוה נסי כי יד על כס יה, מלחמה ליהוה בעמלק מדור דור (14-17).

המדרש הבחין כי בקטע זה מופיעה המילה "כס יה" במקום "כסא יה", ומצא לכך הסבר נועז מאוד: אחרי ביטוי הזהירות "כביכול" אומר המדרש כי קיומו של עמלק גורע, לא פחות, מגדולתו של האלוהים עצמו!

כביכול, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם לא השם שלם ולא הכסא שלם. נעקר זרעו של עמלק - הכסא שלם והשם שלם (פסיקתא דרב כהנא י"ב).

גם הגרוע שבאויבים, חטאיו נשכחים ונסלחים בחלוף הדורות. התורה ידעה זאת, וזה בדיוק מה שהייתה נחושה למנוע. היא חוזרת ומזהירה את היהודי שלא לתת לנטייה אנושית זו להשכיח את התחייבותו למחות את עמלק:

זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח יהוה אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח! (דברים כ"ה 17-19).

בכל מקום! בכל זמן! לא בלהט המלחמה אלא בפעולה מתוכננת שנים רבות מראש וקבועה בראש סדר-היום הלאומי. כל כך מרכזית היא מצווה זו עד שהתלמוד (סנהדרין כ 2) מגדירה כאחת משלושת המצוות הראשונות המוטלות על עם ישראל ברגע שיהפוך לעם ריבוני: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה." ר' יוסי (שם) מרחיק לכת אף יותר: לדעתו מצוות השמדת עמלק היא הראשונה.

ואכן, כבר הראשון למלכי ישראל, שאול, הצטווה מיד בראשית מלכותו להשמיד את עמלק. הפקודה הייתה חד-משמעית:

ויאמר שמואל אל שאול: אותי שלח יהוה למשחך למלך על עמו על ישראל. ועתה שמע לקול דברי יהוה. כה אמר יהוה צבאות: פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל עד חמור (שמואל-א ט"ו 1-3).

הכישלון במילוי ההוראה הזאת הוא שגרם לשאול לאבד את כתרו: הוא ריחם על מלך עמלק השבוי ולא השמיד את הצאן. במקומו עלה למלוכה איש שהצטיין בהריגת עמלקים (שמואל-ב כ"ז).

דורות רבים חלפו והאיבה בין שני העמים רק נעשתה קשה יותר. ראשון הצוררים בהיסטוריה שזמם השמדה שיטתית של העם היהודי היה, על פי התנ"ך, המן בן המדתא האגגי . הכינוי הזה, "האגגי," נשמע לנו מוכר: הן אגג הוא שמו של מלך עמלק, שמלך ישראל הראשון איבד את המלוכה מפני שריחם עליו ולא הוציאו להורג. ואמנם, שמו של היהודי שקם מול המן אינו משאיר לטעות:

איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני אשר הוגלה מירושלים עם הגולה אשר הוגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצאר מלך בבל (אסתר ב 5-7).

אלוהים אינו שוכח דבר: דווקא צאצא לבית המלך שריחם על אגג הוא זה שיחסל את מה שנשאר מזרעו של אותו המלך. דומה שהתנ"ך מנסה להזהיר אותנו: הנה, ראו מה קורה כשמרחמים אפילו על עמלקי אחד! מוקדם או מאוחר יקום מצאצאיו צורר שינסה שוב להשמידנו.

מעולם, ככל הידוע לי, לא נוסח בתולדות העמים ציווי כה גורף לרצח-עם. התורה הורתה אמנם להשמיד את שבעת העמים שחיו בכנען, אבל הותירה להם את הברירה לנוס על נפשם. עמלק, לעומתם, חייב להימחות "מתחת השמים." הפירוט של פקודת שמואל, מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, בא לאסור אפילו על תגובת הרחמים האוטומאטית של חייל בצבא מנצח הנתקל באוכלוסייה אזרחית. התוספת משור ועד שה, מגמל עד חמור מבהירה שגם רכושו של העם השנוא חייב בהשמדה, החמרה שאפילו מכונת ההשמדה הנאצית לא הקפידה עליה. הקניית תוקף נצחי לצו ההשמדה יצרה סתירה אפילו עם השקפת העולם המוסרית של התורה עצמה, אותה תורה שקבעה לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (דברים כ"ד 16). (ד) כל כך הקפידה התורה לחזור על דרישותיה שלא לשכוח את שנאת עמלק, עד שמניין התרי"ג הקאנוני מונה כאן שלוש מצוות נפרדות:

* תר"ג: לזכור מה שעשה לנו עמלק
* תר"ד: למחות זרעו מן העולם
* תר"ה: שלא לשכוח מה שעשה לנו (11) .

עוצמת השנאה, הנחישות, ומעל לכל חוסר-הרחמים המוחלט הזה מצד עם שכל כך החשיב את החסד והרחמים (וכל כך היה זקוק להם בכל תולדותיו) הופכות את השאלה לבלתי-נמנעת: למה?
ד. התאום הנסתר

הנימוק שנותנת התורה עצמה להשמדת עמלק - על אשר קרך בדרך ויזנב בך את הנחשלים - הוא מופרך בעליל. אמנם, הטרוריסט הפוגע בנכים ובזקנים המשרכים דרכם בשולי המחנה הוא פושע מתועב, אבל בהשוואה לזוועות האחרות שנעשו בעם ישראל בימי התנ"ך, מטיבוע תינוקות בנהר ע"י המצרים עד מעשי הטבח ההמוניים של צבאות אשור, בבל וכשדים, פשעו של עמלק הוא מעשה פעוט יחסית, ובוודאי שאין בו להסביר את העובדה שהציווי הוא בלתי-חוקי, כפי שראינו בפרק הקודם, על פי מוסר התורה עצמה: כיצד יכולים מעשים שנעשו בשחר ההיסטוריה להצדיק רצח שיטתי של דורות שאפילו אינם זוכרים את מעשי אבותיהם? בהעדר נימוק הגיוני, פונה היהדות אל הסברים מטא-היסטוריים ומיסטיים שונים: עמלק הוא התגלמות הרוע, נציג השטן, האויב הקוסמי של עם ישראל - בקיצור, לפנינו דוגמא מובהקת של שנאה מטאפיזית. והשאלה החוזרת וניצבת לפנינו היא מדוע זכה דווקא עם ביש-מזל זה להיות מושא שנאתם המטאפיזית של אבותינו.

מה יכולה הארכיאולוגיה להציע לנו להבנת החידה? למרבה האכזבה, כלום. אין שום עדות מחוץ לתנ"ך לקיומו של העם הזה. על הדעת עולה לרגע התקווה: שמא עמלק פשוט לא היה ולא נברא אלא בדמיונו של עם ישראל? אבל המוצא הנוח הזה נופל עד מהרה בפני מבחן הביקורת. עמלק מוזכר בשמונה ספרים בתנ"ך, וההתייחסויות אליו הן כה רבות וספציפיות עד שלא מתקבל על הדעת שלא מדובר בעם ממשי. ההתייחסות האחרונה לעמלק בתנ"ך אינה מותירה ספק: ספר דברי-הימים-א' מספר על חמש מאות איש משבט שמעון, בראשות פלטיה, נעריה, רפיה ועוזיאל בני ישעי, שהלכו בימי חזקיהו מלך יהודה אל הר שעיר ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה (ד' 42). בסיפור זה, המופיע ממש בעמודיו האחרונים של התנ"ך, מופיע עמלק בפעם האחרונה, וכולו קומץ בני אדם ומשפחותיהם המתבצרים על הר, ודי בכמה מאות מתיישבים למחות את המעט הזה ששרד מהעם המקולל. המקרא, אם כן, מציע לנו תשובה פשוטה להיעדרו של עמלק מהרשומות החוץ-מקראיות: מצוות התורה קוימה במלואה ועמלק הושמד לחלוטין. רק מחוסר בררה, אם כן, פונים אנו אל התנ"ך, להסתפק בנתונים המקוטעים והמגמתיים-בעליל ששימר עבורנו המשמיד.

וכבר בפתח התנ"ך מצפה לנו הפתעה, נכון יותר, מבוכה גדולה. מהו מוצאו של עמלק? התורה מתארת את תולדות העמים השונים על פי אילן משפחה מסועף, המתחיל בנוח והולך ומסתעף משלושת בניו לעמים ולשבטים. בדרך כלל, מידת הקרבה בין העמים על פי אילן זה מבטאת נאמנה את הקרבה ההיסטורית והאתנית. כך, למשל, יכול כל ישראלי בימינו להבין את המואבית של מצבת מישע מלך מואב, שכן מואב היה מצאצאי לוט, בן אחי אברהם. לעומת זאת, מצרים וכוש, שעל פי התורה התפצלו לענף אתני נפרד כבר מחם בן נוח, אכן נבדלו מאוד מהעברים בלשונותיהם ובתרבויותיהם. אם כן, כמידת הקרבה המשפחתית על פי ספר בראשית כך, פחות או יותר, גם מידת הקרבה ההיסטורית והתרבותית בין העמים. היכן, אם כן, נמצא עמלק על אילן זה? באיזה שלב התפצל ענף זה מהגזע המוביל לעם ישראל?

התשובה, כמה מביך, היא: הכי קרוב שאפשר! עמלק הוא נכדו של עֵשָׂו, אחיו התאום של יעקב-ישראל. העמלקים, אם כן, היו קרובים לעברים יותר מהישמעאלים, צאצאי בנו האחר של אברהם, יותר מהעמונים והמואבים, השייכים לענף מרוחק עוד יותר של בני תרח, ובוודאי שיותר מכל העמים האחרים. עמלק, אם כן, הוא שבט משבטי אדום, והתורה עצמה מחריפה את מבוכתנו בפסוקים בהם מדבר אלוהים על האדומיים כעל אחיהם של בני ישראל:

אתם עוברים בגבול אחיכם בני עֵשָׂו היושבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאוד. אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעֵשָׂו נתתי את הר שעיר... ונעבור מאת אחינו בני עֵשָׂו היושבים בשעיר (דברים ב' 4-8).

אדום, אם כן, היה עם-תאום לישראל (גרינץ (12) קורא לו במפורש "עברי"), שזכה גם הוא בנחלה מאותו האלוהים בעברו השני של הירדן (גם העובדה שיצחק אבי האומה אהב את עֵשָׂו יותר מיעקב רומזת כי לפנים נחשב אדום לעם הנבחר). בהמשך אוסרת התורה על העברי במפורש לשנוא שני עמים:

לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו (דברים כ"ג 8).

איזה פַּרַדוקס: העם השנוא ביותר הוא שבט מהעם שאותו אסור לשנוא, הקרוי אחינו!

לקרבת-הדם בין עמלק לישראל מצטרפת קרבה הדוקה עוד יותר: ספר בראשית מונה שנים-עשר שבטים שהרכיבו את אדום, כמספר שבטי ישראל, ועוד שבט אחד, עמלק, שנולד לבכורו של עֵשָׂו מפילגשו. (ה) השבט הזה לא חי בעבר הירדן, כשאר שבטי אדום. הוא מופיע לראשונה ברפידים שבמדבר סיני מול העברים שיצאו זה עתה ממצרים. מכאן הוא ממשיך ומלווה את בני ישראל עד הגיעם לכנען, שם הוא יושב בנגב, אבל על פי ספר שופטים י"ב 16 היה גם בנחלת אפרים, כלומר בצפון הארץ, הר בשם "הר העמלקי." ברור, אם כן, שהיה זה עם נוודים, ממש כמו העברים עצמם טרם הגיעם לארץ, שהתפרס על פני אותו מרחב כמו עם ישראל. מין "צל" מטריד, שאי-אפשר להיפטר ממנו.

מה מספרת לנו הכרונולוגיה היבשה? מבצעיהם הצבאיים של העמלקים נגד העברים מגלים טאקטיקה עקבית של יצירת בריתות עם כל עמי האזור נגד העברים: הם התחברו עם כנען (במדבר י"ד), עמון ומואב (שופטים ו'), צידון ומעון (י), ואפילו נתנו לקינים, ידידי העברים, להתערב בהם עד ששאול נאלץ להזהיר את הקינים על הטבח המתקרב כדי לתת להם שהות לצאת מיישובי העמלקים (שמואל-א ט"ו). נקל לתאר כמה סלידה יכול לעורר עם קטן ואופורטוניסטי העוסק ללא-הרף בתככים כאלה. (ו) אולם בפעם היחידה שהתנ"ך מתאר מפגש של חיילים עמלקים עם אוכלוסייה עברית מופיע, למרבה המבוכה, דווקא אקט פשוט של רחמים. גדוד עמלקים פשט על צקלג, מושב דוד ואנשיו, כשהגברים לא היו במחנה. דוד, כזכור, היה האיש שביצע מעשי טבח שיטתיים ביישובי העמלקים: ואיש ואשה לא יחיה דוד (שמואל-ב כ"ז 11). מה עשו, לדעתכם, העמלקים לשבוייהם?

וישבו את הנשים אשר בה מקטון ועד גדול, לא המיתו איש, וינהגו וילכו לדרכם (שמואל-ב ל 2).

הייתכן? עמלק, המזנב הידוע בנחשלים, משאיר בחיים את הנשים והילדים של אויבו הגדול?

פה ושם נותן לנו המספר המקראי הרגשה שיש פרטים על עמלק שהוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור עליהם. ראו נא את המלים המוזרות של בלעם על עמלק: ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד (במדבר כ"ד 20). ראשית גויים? בוודאי שאין כוונה ל"ראשית" במובן הכרונולוגי, כי עמלק היה עם צעיר בדיוק בגילו של ישראל, ובוודאי שאין הכוונה לראש העמים מבחינת הגודל: עמלק, כישראל, היה עם נוודים זעיר ובלתי-נחשב. ההסבר היחיד העולה על דעתי הוא כי ראשיתו של עמלק הייתה דומה לזו של עם ישראל: אולי גם הוא נחשב בימי קדם לעם נבחר, אבל נפל ממעמדו זה אל המקום היחיד שאליו אפשר ליפול מגובה כזה, דהיינו, אל דרגת המקולל שבעמים?

לא פחות כאב-ראש גרם הפסוק הסתום בשירת דבורה: מני אפרים שורשם בעמלק (שופטים ה 14). האם הכוונה שנחלת אפרים הייתה בימי קדם נחלת עמלק, שבא לפניהם מהמדבר והתיישב בגליל? או שמא הייתה קרבה אחרת בין אפרים, מהדומיננטיים בשבטי ישראל, לבין עמלק?

אבל גם ללא הפסוקים הסתומים, ההתייחסויות המפורשות בתנ"ך מספרות סיפור ברור. עמלק היה קרוב קירבה אתנית הדוקה ביותר לישראל וגם הייתה לו היסטוריה דומה. אם ישראלי בן ימינו יכול להבין את לשון מואב מהמצבות העתיקות, אני מוכן להתערב כי העמלקים דיברו בניב אפילו יותר מקומי של השפה העברית, התלבשו בצורה דומה לעברים, שמרו על מסורת נוודים דומה, ובוודאי גם עבדו אלוהים בעל שם דומה. ואם לשפוט על פי מגילת אסתר, הם אף יצאו עם העברים לגלות עד פרס! (ז)

הייתכן שאת השנאות האיומות ביותר שומרים בני האדם לא כלפי אלה השונים והנבדלים מהם ביותר, אלא דווקא כלפי הדומים להם? ככל שהרעיון הזה נשמע אבסורדי, המציאות הבין-לאומית נידבה לנו בשנים האחרונות ראיות עגומות לנכונותו ואנו נעסוק בהן בהמשך.
ה. את מי רצה אלוהים למחות תחת השמים?

עמלק, אם כן, היה העם הקרוב ביותר לעם ישראל, היסטורית וגיאוגרפית. אולם התורה יוצרת עוד זיקה, ישירה והרת-גורל, בין שני העמים. הלא היה עוד עם אחד שאותו רצה אלוהי העברים, שוב ושוב, להשמיד:

ויאמר יהוה אל משה: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה-עורף הוא. ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול (שמות ל"ב 9-10).

ויאמר יהוה אל משה: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו? אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו! (במדבר י"ד 11-12).

וידבר יהוה אל משה ואל אהרון לאמור: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע! (במדבר ט"ז 20-21).

וידבר יהוה אל משה לאמור: הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע! (במדבר י"ז 9-10).

ויאמר אלי יהוה לאמור: ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו (דברים ט' 13-14).

ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים. ואעש למען שמי לבלתי החל [לחלל את שמי] לעיני הגויים אשר המה בתוכם... ואומר לשפוך חמתי עליהם במדבר לכלותם. ואעשה למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר הוצאתי לעיניהם... ואומר לשפוך חמתי עליהם לכלות אפי בם במדבר. והשיבותי את ידי ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר הוצאתי אותם לעיניהם (יחזקאל כ' 8-9, 13-14,21-22).

ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית (תהילים ק"ו 23).

כך, האל שהוציא את עמו ממצרים התכוון לא-אחת להשמידו. משה, שוב ושוב, הצליח למנוע את החיסול הטוטאלי, אבל בזעמו הביא האל מגיפות שהמיתו רבבות בקברות התאווה (במדבר י"א), במדבר פארן (י"ז) ובערבות מואב (כ"ה), שרף אותם וקבר אותם חיים (ט"ז) ושילח בהם נחשים (כ"א), וכשהרגיזו אותו בבכיותיהם על הסכנות האורבות להם בכנען גזר על כל אותו דור למות במדבר. ארבעים שנה (!) הוצעדו אנשים במסלול משונה מסביב לארץ ישראל, שהייתה כל העת הזאת במרחק שבוע הליכה מהם, לקיים את דברי האל במדבר הזה יפלו פגריכם (במדבר י"ד 29).

בכך לא פסקה הסכנה לעם ישראל: פרק כ"ח בספר דברים מפרט את האסונות שיבואו על העם גם בארץ ישראל אם לא ישמע לקול אלוהיו. ראו באיזו תכיפות חוזר בנאום זה האיום בהשמדה מוחלטת:

ישלח בך יהוה את המארה, את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה עד הישמדך ועד אבדך מהר מפני רוע מעלליך אשר עזבתני. ידבק יהוה בך את הדבר עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. יכה יהוה בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחרחור ובחרב ובשידפון ובירקון ורדפוך עד אבדך…ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד הישמדך… ישא יהוה אליך גוי מרחוק… ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד הישמדך אשר לא ישאיר לך דגן, תירוש ויצהר, שגר אלפיך ועשתרות צאנך עד האבידו אותך… גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם יהוה עליך עד הישמדך… והיה כאשר שש יהוה עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש יהוה עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וניסחתם מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה.

כמה מוזר: עם נבחר, עם סגולה, גוי קדוש... מי ימנה מספר לכינויי האהבה להם זכה, מוצא עצמו שוב ושוב תחת סכנת השמדה סופית מידי אותו אל שבחר בו! (ח) אפילו המילים בהן משתמש האלוהים בגרסת ספר דברים, הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם תחת השמים (דברים ט' 14), הן ממש אותן מילים בהם נשבע להכחיד את עמלק: כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים (שמות י"ז 14).

האם אתם מבינים עד כמה בלתי-אפשרית הסיטואציה הזאת? אותו אלוהים משמיע באוזני עמו הצהרות אהבה נרגשות ושבועות נצח ביום אחד, ולמחרת מאיים כי הנה, עוד רגע, לא יוכל עוד להתאפק וישמיד אותו. נסו לחשוב כיצד מתמודד ילד עם הורה בלתי-יציב כזה. ילדים כאלה מנסים ללא הרף למצוא את הצד האוהב המופיע ונעלם שוב ושוב, ומשום כך, במקרים רבים, אינם יכולים להתנתק מההורה האוהב-שונא כל חייהם. כל מי שהיה עד למצבים כאלה יכול לתאר את עוצמת המצוקה הנפשית אליה הטילה הדת העברית את בניה.

ההשוואה ליחסי ילד-הורה מתבררת כעמוקה יותר מסתם אנאלוגיה: ממש כמו הילד המפנים את הכעס של ההורה וגדל להיות אדם מלא עוינות לעצמו, דכאוני או אפילו אובדני, כך גם אנשים המתחנכים על פי האמונה שהאלוהים כועס עליהם חוזרים מביאים על עצמם עונש, ואפילו את הכבד בעונשים. כן, כולנו יודעים שהיהדות אסרה על קורבנות אדם ועל ההתאבדות, אבל אנחנו לא כל כך אוהבים להיזכר כמה פעמים דחפה הדת הזאת אינספור יהודים בכל דור ודור לבחור במוות, מחריד ככל שיהיה, "על קידוש השם." האלוהים לא מחה ולא ניסה לאסור זאת כשיהודים, מימי בית ראשון ואילך, העדיפו למות בעינויים ובלבד שלא יעברו על דתם, וכשקהילות שלמות באירופה הלכו מרצונן אל המוקד ודחו את הברירה להתנצר. "למות על קידוש השם," על פי הדוגמאות המפורסמות של רבי עקיבא ומרטירים רבים אחרים, נעשה למצווה הנכספת ביותר, שיהודים רבים קיוו שיזכו לה. דומה כאילו הצליח הפולחן המבעית של קרבן האדם לחדור לבסוף אל לב-לבה של דת ישראל, שכל כך התאמצה לסלקו מהעולם.

הייתכן, אם כן, שעמלק שימש מעין "שסתום ביטחון" לדחף החיסול העצמי של אויביו? דומני שברגע ששאלנו שאלה זו מזדקר לעינינו עוד דבר מוזר, ששום חוקר, ככל הידוע לי, לא שם לב אליו: אם אלוהים כל כך שנא את העמלקים האלה, למה, בעצם, הוא לא השמיד אותם וחסל? הכל-יכול הזה, שהמטיר אש וגופרית על סדום ועמורה, ששילח במצרים האדירה ערוב, דבר, שחין, ברד, חושך ועוד אסונות-טבע יצירתיים, שידה אבנים במלכי האמורי וזרע מגיפות בפלשתים, שחזר והשמיד את החוטאים מבני עמו שלו בכל מיני דרכים מבעיתות, הצהיר שוב ושוב על שנאתו הלוהטת לעמלק אבל הוא עצמו - כמה מוזר - מעולם לא נגע בו לרעה!

יש משהו נוגע-ללב ברמז שהשאיר לנו האלוהים להימנעות זו. הרף ממני, אמר למשה בעיצומה של אחת מהתפרצויות הזעם שלו על עם ישראל, ואשמידם ואמחה את שמם תחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו (דברים ט' 14). שימו לב למילים הרף ממני: גם בני אדם בעיצומה של תגרה צועקים "עזוב אותי!" לזה המנסה להפריד ביניהם, כשכוונתם בעצם הפוכה. גם האלוהים אומר בעצם למשה "תחזיק אותי!" לכן המשיך עמלק להתקיים עד היום. כי אם כך נוהג האלוהים כלפי עם ישראל כשעמלק עודו קיים ויכול לספוג מדי פעם את זעמו, מה יהיה גורל ילדיו כאשר יישארו מולו לבדם?
ו. כמידת הקרבה כן עוצמת השנאה: המקרה המוזר של המדיינים

הבה נסטה לרגע אל פרק אחר מנדודי אבותינו במדבר. גם בו מתרחשת השמדת-עם, טוטאלית כמעט כמו זו של עמלק, וגם בו חוזרים המאפיינים הפסיכולוגיים שמצאנו במקרה הראשון. הפעם ההוראה הייתה לטבח בבני מדיין. העברים הרגו את כל הגברים, לקחו בשבי את הנשים והילדים, אך בכך לא היה די:

ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה. ויאמר אליהם משה: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל ביהוה ותהי המגפה בעדת יהוה. ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם (ל"א 14-18).

הפקודה, אם כן, היא לעבור שנית בין השבויים ולהרוג כל ילד, תינוק ואשה, ורק הבתולות יינצלו. מה היה חטאו של העם הזה? הנימוק הניתן להשמדתו בתחילת הפרק נשמע מוזר: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים (במדבר ל"א 1), והסיבה מופיעה פרקים אחדים קודם לכן:

ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלוהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן (כ"ה 1-2).

תגובת האלוהים הייתה חסרת תקדים: הוא דרש, לראשונה בתולדות העברים, להוציא להורג את כל ראשי העם (כ"ה 4) ולהוקיע את גופותיהם. מגיפה פרצה בעם והפילה עשרים וארבעה אלף חללים. מנהיג שבט שמעון, שעשה בפומבי מעשה פולחני ו/או מיני עם בת-אצילים מדיינית, נרצח בידי פנחס הכהן ואז פסקה המגפה. מדברי האלוהים מתברר שגם הפעם ריחפה על העם סכנת הכחדה: פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאותו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי (כ"ה 11). רק ההתנקשות בנשיא השבט מנעה את השמדת עם ישראל.

מוזר: המואבים החטיאו את העברים - ועל המדיינים נגזרה השמדה? והכל בגלל נסיכה מדיינית אחת? הקורא שכבר הספיק להפנים כמה כללים פסיכואנליטיים פשוטים אולי הצליח לנחש היכן כדאי לחפש את התשובה: היה לנו עוד מנהיג - בדיוק באותו דור - שהיה נשוי למדיינית: משה, שציפורה הייתה אם שני בניו ואף הצילה אותו מידי האלוהים כשרצה להרגו (שמות ד' 24). ואכן, מדיין היה העם הקרוב והאהוב ביותר על משה: הוא קיבל אצלם מקלט כשברח מפרעה והצטרף למשפחת הכהן שלהם. ייתכן, אמנם, שהתגרש מציפורה ולקחה שנית (שמות י"ח ב), אבל הוא נשאר קשור לחותנו יתרו, הקריב עמו קורבנות וקיבל את עצותיו בהנהגת העם (שמות ד'). מאוחר יותר (במדבר י 29-32) אנו שומעים אותו מפציר במילים נרגשות בגיסו חובב שלא לעזבו ולבוא עם העברים לכנען. בכל תולדות עם ישראל לא היה עוד עם כה מקורב, פוליטית ותרבותית, לבני ישראל. גם כאן, כגודל קרבתם של בני העם הזה לעברים כך עוצמת השנאה שהביאו לבסוף על עצמם.

עלינו לשוב אל עמלק, אבל בואו רק נקשיב פעם נוספת ללשון הציווי שקיבל משה מהאלוהים להשמיד את בני מדיין: נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך (ל"א 2).

הקישור אומר הכל: השמד את העם שהיה לעמך השני - ואז תמות אתה עצמך.

הבחנה ספרותית יפה, אבל ריקה מתוכן של משמעות. צריך להבין מה היא משמעות הציווי, ולא רק מה הוא הרקע שהוביל אליו.
כמו כן, צריך לשאול למה זה נכון להשמיד את עמלק? או למה זה נכון להתייחס בחומרה לקרוב אליך שמועד.
אולי אפשר לקשר זאת ל'בקרובי אקדש ועל כל פני העדה אכבד'.