המשך אשכול - תפיסת החסידות לגבי הצמצום

מתוך איגרת הגר"א לקהל מינסק - "דור מה רמו עיניו ומילין לצד עילאה ימללו, אלה אלהיך ישראל, כל עץ וכל אבן, ומגלים פנים בתורה שלא כהלכה, בפסוק 'ברוך כבוד ה' ממקומו', ובפסוק 'ואתה מחיה את כולם' וכו"

בספר הכללים לרמח"ל אב המקובלים הדברים מוגדרים באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
וגם בכללי מאמר החכמה סעיף א' כתוב " ...על כן גזרה חכמתו, שיהיה הכל תלוי בו ונסמך עליו, פירוש, שהיה רצונו, יתברך, ליעשות הוא עצמו יסוד וסמך לכל המציאויות, שיסמכו עליו ותיתלה מציאותן בו. ... ואמנם דבר זה אי אפשר שיימצא אצלו יתברך, מצד עצמותו, כי אמיתתת מציאותו לא די שאינה נותנת שיימשכו אחרים ממנה, אלא , אדרבא, שוללת כל זולתו, כי הרי אי אפשר שתהיה מציאות מוכרחת אלא אחת, וכמו שביארנו במקום אחר. אך ברצונו יתברך, ויכולתו, הנה ודאי שהוא יכול ליעשות יסוד למציאויות שירצה, כפי מה שירצה לימצא להן.... ובו , יתברך שמו, אין דבר חוקי ומוכרח, אלא הכל מצד החפץ והיכולת, ואין הנבראים עם הארתו מין אחד, כי אין בינו ובין ברואין שום ערך, והנבראים כולם מחודשים מאין מוחלט. אבל מתדמה ענין יציאתם והימשכם מהארתו ליציאת התולדה הטבעית מסיבתה."

והטענות הבוריות החוזרות ונישנות כאילו נפש החיים חלק עליו הינן טענות של הבל שכן אפילו אם כן אז הרב גובר על התלמיד, אך חס ושלום שהנפש חיים חלק עליו, הרי כל כתיבת ספר נפש החיים מטרתו היתה להשיב לטענות החסידים ולא כספר לימוד כלל, ולכן כל מה שנאמר שם מתייחס לטענות ולא בא ללמד תורה.
וכותב במפורש נפש החיים : " באמת הייתי מונע עצמי מלבר בענין זה כלל ... אבל עתה, הן ימים רבים ללא מורה, וכל דבר איש ישר בעיניו להלך אחרי נטית שכלו, וכל יצא לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יטנו לבו. והעולה על כולם, שזה תורת כל האדם, ונעשה משל בפי כסילים לאמר, הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלקות גמור, ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה, עד שגם נערים מנוערים ממשכא להו לבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם לפי שכלם זה".

אין ספק שגם מקורות שמדברים על כבודו שמלא עולם ושאין מקום פנוי ממנו, מעולם לא הובנו שמתייחסים לקב"ה ממש אלא רק להשגחתו, כיוון שעליו אין אנו יכולים לומר דבר שאין לנו בו תפיסה. ולהגיד שהכל זה הוא , זה כבר דעות של שפינוזה או כמה כתות במזרח.

קול התור
א) אתה מצטט מרמח"ל וקובע שדעתו כהגר"א בענין הצמצום. אני מעיין בדבריו המצוטטים אצלך, ואיני רואה זאת כלל וכלל. הרבי דוקא מביא מהרמח"ל (קלח פתחי חכמה כד-כח) שדעתו כבעל התניא בענין הצמצום, ודלא כהגר"א.
ב) אני שוב ושוב חוזר שבכל דבריך, באשכול הזה וקודמו, נראה עירבוב פרשיות. תרשה לי אם כן לסכם את תוכן המחלוקת:
בכתבי האריז"ל מבואר ענין הצמצום באורו יתברך, כדי שיוכל העולם להתהוות.
הבעש"ט מבאר את מ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם, כי אילו היו האותיות מסתלקות כרגע ח"ו וחוזרות למקורן היו כל השמים אין ואפס ממש. ולפי זה אי אפשר לומר שהצמצום האמור בכתבי האריז"ל הוא כפשוטו, שהרי אורו ית' מתלבש בכל דבר ודבר שבעולם הזה התחתון להוותו ולהחייתו בעל עת תמיד. אלא שהצמצום הוא רק בהרגש, שהעולם אינו מרגיש שחיותו בא לו מאורו ית' שבתוכו, כי אם רואה את עצמו כמציאות נפרדת מהבורא. וזהו הצמצום המבואר בכתבי האריז"ל.
אמנם הגר"א סובר שהצמצום הוא כפשוטו, שהוא ית' ואורו ית' נסתלקו ונעשה חלל ושם נברא העולם, ואורו ית' אינו מתלבש בתוך מציאות העולם הגשמי.
ג) הרמח"ל סובר גם הוא שהצמצום אינו כפשוטו, וכך היא דעת נפש החיים, שכותב (שער ג' פ"ז): "כי ביאור מלת צמצום כאן אינו לשון סילוק והעתק ממקום למקום להתכנס ולהתחבר עצמו אל עצמו כביכול להמציא מקום פנוי ח"ו ... כי כאן מלת מצמום היינו הסתר וכיסוי והכוונה שאחדותו ית' שמו בבחי' עצמותו הממלא כל עלמין הוא מצומצם ומוסתר מהשגתינו".
שהם דברי בעל התניא האמורים לעיל.
*
כיון שלפי הנראה לי בדבריך, בכל המשך שני האשכולות, לא ברור ולא בהיר ולא מובן לך כל הנושא, לכן אבקש שוב שתבהיר את כוונתך בנושא, ובפרט את סגנונך הבוטה והמוזר בקשר לשיטת בעל התניא.

*

ווטו1
כל זמן שאין קול התור משדר על אותו גל, קשה לי להתייחס לדברים שכתבת, ואתך הסליחה.

המניע הפסיכולוגי והפוליטי 'לתרץ' את המחלוקת בנוסח 'אלו ואלו דא"ח' הוא ברור ומובן, אבל לא הגיוני, שהרי הן הגר"א והן בעל התניא העידו כי סוגיה זו עומדת במחלוקת ביניהם.
הגר"א תלה בה את חלק (הארי?) של שלילתו את החסידות, ובעל התניא האשים את הגר"א שכפר במקורה השמיימי של קבלת האר"י בנקודה זו.

תרנגול הודו
הדעה שהבאת מקובלת היום בכמה חוגים ליטאים, ויש הטוענים כדבריך, ובצדק.
וכדי להבהיר את הנושא (גם באשכול הזה) אחזור על הראשונות ואבהיר שוב את תוכן המחלוקת שביניהם:

בכתבי האריז"ל (תחלת עץ חיים) כתוב: "דע כין טרם ... נבראו הנבראים היה אור עליו פשוט מלא כלהמציאות (ולא היה מקום לעמידת העולמות) אלא היה מכל ממלא אור אין סוף... וכשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות הנה אז צמצם את עצמו אין סוף .. ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני".

הגר"א מפרש דברים אלו כפשוטם, שכיון שאור עליון מילא את כל המציאות לא היה מקום לברוא בו את העולם, על כן צמצם את עצמו ונשאר מקום פנוי וחלל, ובמקום הזה נברא העולם. וא"כ מובן שאור אין סוף נשאר רק סובב כל עלמין, ולא ממלא כל עלמין. ומה שמבואר בכמה מקומות שאור אין סוף הוא גם ממלא כל עלמין, אינו כפשוטו.

אמנם בחסידות מבואר שאור אין סוף ממלא כל עלמין כפשוטו, כדי להוותם ולהחיותם בתמידות באור אין סוף שירד ונשתלשל בצמצום אחר צמצום עד לעולם הזה הגשמי. ומה שמבואר ענין הצמצום אינו כפשוטו, כי אם שצמצום זה היה כדי להעלים אורו מעין הנבראים, עד שהנברא אינו רואה שאור אין סוף מהווהו ומחייהו תמיד בכל שעה.

על זה יצא הקצף של הגר"א, וכתב במכתבו כי החסידים "מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, בפסוק ברוך כבוד ה' ממקומו, ובפסוק ואתה מחיה את כולם".

ומפורשים הדברים יותר באגרות קודש בעל התניא (עמ' פח): "לפי הנשמע במדינותינו מתלמידיו, אשר זאת היא תפיסת הגאון החסיד על ספר ליקוטי אמרים [של המגיד ממעזריטש] ודומיו, אשר מפורש בהם פירוש ממלא כל עלמין ולית אתר פנוי מיניה כפשוטו ממש, ובעיני כבודו היא אפיקורסות גמורה לאמר שהוא יתברך נמצא ממש בדברים שפלים ותחתונים ממש. ולפי מכתב מעלתם על זה נשרף ספר הידוע [שהגר"א שרף את ספר צוואת הריב"ש של הבעש"ט בתוך קהל ועדה בשנת תקנ"ו], ובפירוש מאמרים הנזכרים יש להם דרך נסתרה ונפלאה ומלא כל הארץ כבודו היינו השגחה וכו'".

ובעל התניא השיב עליו (שם): "ומי יתן ידעתיו ואנחהו ואערכה לפניו משפטינו, להסיר מעלינו כל תלונותיו וטענותיו הפילוסופיות אשר הלך בעקבותיהם, לפי דברי תלמידיו הנ"ל, לחקור אלקות בשכל אנושי. וכאשר קבלתי מרבותי נ"ע תשובה נצחת על כל דבריו". ופירש בעל התניא את דבריו בארוכה בשער היחוד והאמונה פ"ז.

אמנם יש מקום לומר, שגם הגר"א לא חלק בזה על עצם תוכן הדברים, לפרש את דברי האריז"ל שלא כמבואר בחסידות, כי אם שכתב כל זאת רק לצורך הרחקת החסידים מהקהל, בטענה שדבריהם הם אפיקורסות ח"ו. וכפי שאמר הג"ר חיים מוואלאזין בשמו לענין הסכינים המלוטשים (אג"ק שם ע' קמג): "אם יצא איסור מפיו ז"ל אינו אלא משום הרחקה לאנ"ש".

ויש סימוכין לדבר, כשמעיינים במה שמבאר בעצמו נושא זה (בלי התייחסות לשיטת החסידים), שאז אין הדבר ברור אצלו כלל וכלל (בליקוטים שבסוף ספרו ביאור הגר"א לספרא דצניעותא). ונתבארו הדברים בקובץ היכל הבעש"ט חוב' א עמ' לד-ה. ושם גם נתבארה הדעה המרווחת בחוגים ליטאים שונים, שבאמת גם הגר"א מודה שאין הצמצום כפשוטו ממש, כי אם כפי המבואר בתניא שער היחוד והאמונה פ"ז בארוכה.
וא"כ מה הפלא על נפש החיים שמבאר כן את הדברים בספרו נפש החיים?!

הלבן,

הכתוב "ברוך השם ממקומו" כלל לא היה אמור להיכנס למחלוקת מאחר ואינו מתייחס [בהכרח] לעצמותו ית' אלא לשמו השוכן במקדש.

בקדושה של שבת המשך ציטוט הכתוב הוא: "ממקומך... מתי תמלוך בציון... תתגדל ותתקדש בתוך ירושלים עירך". כן בתפילת ובא לציון [בתרגום ארמי] "ברוך כבוד השם ממקום בית שכינתו".

ווטו
האמור במכתבו של הגר"א, אודות פירוש החסידות לברוך כבוד ה' ממקומו, הוא כנראה מה שנתפרש בחסידות כי ברוך פירושו "המשכה", מלשון "המבריך אילך", וכבוד ה' פירושו אורו יתברך. והכוונה היא להמשכת אור אין סוף לעולם הזה הגשמי.
והאמור במכתבו אודות ואתה מחיה את כולם, הכוונה כנאה להמבואר בחסידות מה שפירש הבעש"ט, שבכל שעה ושעה אורו יתברך מתלבש בעולם הגשמי ומהוה ומחיה כל פרט מאין ליש, כאמור המחדש בכל יום "תמיד" מעשה בראשית.
ואילו לפי הפירוש שרצה להציע הגר"א, אין אורו יתברך מתלבש בעולם הזה הגשמי, רק חופף עליו מלמעלה, באופן של סובב כל עלמין. שזהו סוד הצמצום כפשוטו לדעתו.

לאלו שמעניינים בביאור כל שיטות ראה בארוכה מאמרו של הרב נחום גרינוואלד בקובץ "היכל הבעל-שם-טוב" גליון א-ד.

היכן ניתן להשיג?

בכל חנויות הספרים בארץ ובחו"ל.

סוף סוף התפניתי לכל הטענות כאן, אחד אחד.

תרנגול הודו
נפש החיים הינו למעשה מאמר תורני שנכתב עבור החסידים ע"י ר' חיים מוולוזין. וכך גם מופיע התיחוסתו שלו ושל תלמידיו לספר שכלל לא נלמד עד לתקופה האחרונה. מטרת הספר היתה לשכנע את החסידים מטעויותיהם ולהחזיר אותם בתשובה.
ולכן גם הלשון שם היא די עדינה ביחס למה שאמר הגר"א.

הגר"א קרא לבעל התניא "נערים מנוערים" כן, תאמין או לא אך כך הדבר. זה מה שהוא חשב עליהם עקב התנהגותם ודרכם. שבעל התניא רצה להיפגש איתו הוא היה צעיר מאד יחסית.
ישנו פרק נרחב על זה בספר "הגאון" מאת הרב אליאך, שם הוא מביא את הספיור בפרוטרוט עם טעמים רבים מדוע לא רצה להיפגש איתו. הרי הם באו כדי להראות לו שהוא טעה והם צודקים ולא באו לשם בירור האמת והסוגיא, כך שלא היה טעם בכל הויכוח. כמו שהלבן הביא את הציטוט של בעל התניא, הוא כלל לא חשב שהגר"א לא מכיר את השקפתם, הם פשוט חשבו שהגר"א טועה והם צודקים.
לו היו נפגשים היה נגרם נזק גדול יותר שכן חרושת של שמועות וגרסאות היתה יוצאת מהפגישה, ומכיוון שלא רצו לברר אמיתה של תורה, אזי זה היה ביטול תורה.
אי אפשר לומר על הגר"א שלא היה ויכוח על התוכן הרי זה מפורש מכתבי שני הצדדים.
לגבי הסכינים המלוטשות אז שם מכיוון שהויכוח היה בעיקר פוליטי בין הקבוצות לכן כתב שאין בזה ממש איסור, אבל רק לגבי זה כי היכן שבאמת זה כך לא מסתירים את האמת.

הסכנה המעשית היא ההשלכה של האמונה המוטעית , ולכן הוא מביא את ההשלכה כסתירה לטעות בהשקפה. שכן אם ההשלכה היא אבסורד אז גם שורש האמונה מוטעה.



הלבן
- נכון כי גזירת הסכינים היה מאבק בעיקרו פוליטי ולא אמוני.

אריק 123
לא כל מי שליטאי הוא תלמיד הגר"א. להיפך. הליטאים הושפעו מאד מהחסידים. הגר"א כלל לא השתייך לזרם הליטאי (למרות שגר בליטא) , הוא תמך בלימוד חכמת האמת והתנגד לילמוד בפלפול. אף פסיקותיו הרבה יותר מקילות שכן הוא חותך בפסקי הלכה סותרים ולא מקים אוקימתות.
למשל אם תבדקו תראו שבין כל 10 מחלוקות בין הרמב"ם והרא"ש , הגר"א פוסק 8 מתוכם לדעת הרמב"ם.

הלבן
אין בעיה לפרש כפשוטו, כיוון שזו החזקה באמונה הקיימת. מי שרוצה להוכיח שזה לא כפשוטו למעשה הינו מחדש חידוש מהפכני הדורש הוכחות רבות ובלתי ניתנות לערעור. שכן אין אף מקור קדום שטוען שהוא זה הכל והכל זה הוא.
ואף לא בזוהר ולא באר"י וברמח"ל אף מפורש שהוא נפרד מהנבראים לחלוטין.

מדוע לא הסכימו להיפגש עם החסידים ראה לעיל.
תלמידי הגר"א הבינו כפי פירושו (רמ"מ משקלוב, הג"ר ישראל משקלוב, הג"ר משה שלמה מטלאטשין)
לגבי הטענה שר' חיים חלק על רבו: כך הוא כותב בסיום הקדמתו לביאור הגר"א על הזוהר- " זעירא וקטינא אשר לא זכיתי לטעום טעם מתק דברי רבינו הגאון והקדוש, אף ככלב המלקק. ומרתת כולא גופאי, מיראת רוממות קדושת תורתו בנגלות ובנסתר עד אין חקר, וזכרונו הוא שמחת נפשי נפש החיים"
יתר על כן, באגרתו הנודעץ בדבר ישיבתו בוולוזין, ייחד ר' חיים קטע מיוחד לשלילת זכאותו לתואר הנכבד שהוצמד לו, כתלמידו המובהק של הגר"א. " ידעתי שלא זכיתי למדת ענוה, אמנם דינא דגמרא הוא ... שמי שאינו בקי במסכת אחת, ורואה שנוהגים בו כבוד יותר מזה, מחוייב הוא להודיע האמת, ואנכי שמעתי שנקרא עלי שם רבינו הגדול ... וזכיתי להיקרא בשמו הטוב עלי לאמר שאני תלמידו.
ראיתי חובה לעצמי להודיע בישראל נאמנה, שחלילה לי לפגום בכבוד הרב רבינו הגדול והקדוש נ"ע להקרא על שמי עליו ... כי רבינו הגאון נ"ע היתה משנתו סדורה לו הלכה ברורה בכל התורה כולה, בלי שום ספיקא קמיה, במקרא במשנה ובש"ס, בבלי ירושלמי ומכילתא, וספרא וספרי ותוספתא, ומדרשים וזוהרים ... ובכולם זכה להיות חלקו בהם, להכריע בין הספיקות ... ולחדש בהם ... ולהוסיף תילי תילים... ואיך ארים פני כחלמיש ולא אבוש להקרא בשם תלמידו, אחר שלא זכיתי לקבל מהודו אף מקצתו ... " ולכן כל טענה מהסוג שלעיל בטלה ומבוטלת ושוה כקליפת השום.

קל וחומר לרבנים הליטאים שלא לומדים כלל חכמת האמת או רק במידה מצומצמת מפתיחת נפש החיים או ספר מקביל וחושבים שהם יגידו מה היתה באמת עומק דעתו של הגר"א.
ברב קנייבסקי שכן למד אף נתן הסכמה על הספר "הגאון" שאכן כך היתה דעת הגר"א.

אריק

הגר"א לא שינה דבר אלא רק החזיר עטרה ליושנה וביטל מנהגים שנוסדו בטעות ומנוגדים לחז"ל. הוא לא חידש דבר.
לכל פסיקה שלו יש מקור בראשונים ובחז"ל.

קול התור

אמת נכון הדבר, שבפעם הראשונה שבא בעל התניא לוילנא, להוכיח לפני הגר"א את צדקת החסידים, היה זה בצעירותו, בשנת תקל"ב. ונסע לשם יחד עם אחד מגדולי תלמיד המגיד ממעזריטש, הרה"ק רבי מנחם מענדל מוויטבסק.

אמנם גם כעבור 24 שנים, בשנת תקנ"ו, כתב שוב בעל התניא (אג"ק ע' פח): "ומי יתן ידעתיו ואנחהו ואערכה לפניו משפטינו, להסיר מעלינו כל תלונותיו וטענותיו הפילוסופיות אשר הלך בעקבותיהם, לפי דברי תלמידיו הנ"ל, לחקור אלקות בשכל אנושי, וכאשר קבלתי מרבותי נ"ע תשובה נצחת על כל דבריו".

ועוד הוסיף בעל התניא והציע אל הגר"א באותו מכתב: "לבאר היטב כל טענותיו עלינו בנידון אמונה זו ... ויבא על החתום בכבודו ובעצמו, ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו להשיב על כל טענותיו גם כן כתוב וחתום בחתימת ידי, ושני המכתבים יודפסו וישלחו לכל חכמי ישראל הקרובים והרחוקים שיחוו דעתם בזה".

ומה שאתה מנסה למצוא נימוק לגר"א, מדוע לא הסכים לויכוח זה; הרי כבר כתב על זה בעל התניא במכתב הנ"ל: "ובאמת אנו דנוהו לכף זכות, להיות כי כבר נחלט הענין אצלו בהחלט גמור בלי שום ספק ספיקא בעולם, ונגמר הדין אצלו על פי גביית עדים רבים וכן שלמים המוחזקים בכשרות לאדם הרואה לעינים ... ולזאת לא רצה לקבל מאתנו שום טענה ומענה ותירוץ בעולם ... כי ידוע להם כי אצלי בוודאי מתורצים כל הקושיות, כי כל הקושיות ידועות ומפורסמות במדינתינו".

ובאשר לנושא הצמצום כפשוטו, כנראה לא ידוע לך, כי עתה בדורינו, ובדורות האחרונים, נמנו וגמרו גדולי הליטאים, שגם הגר"א מסכים לשיטת בעל התניא בזה (וכמו שנתבאר נושא זה בנפש החיים), שהרי דברי בעל התניא בזה הם ברורים ובהירים כחמה. ולכן נדחקים גדולי החוג הליטאי לחפש איזה ביאור דק, במה באמת חלק הגר"א על בעל התניא בזה.

ואני כבר כתבתי לעיל את הנראה לי בזה.

במאמרו: "בירור בדבר מחלוקת הגר"א מווילנא עם הגרש"ז ז"ל בעל התניא בפירוש הכתוב מלא כל הארץ כבודו", (מילואים לתורה שלמה חלק ח עמודים רמח-רנא), כותב הרב מנחם כשר:

"... אמנם תלמידו של הגר"א, הר"ח מוולוזין, אע"פ שהעריץ את רבו כאחד מן התנאים, בנוגע לפרט זה לא הלך בשיטתו, וכל העובר בעיון בשער ג' מספרו נפש החיים, יראה גלוי, שקרא את ספר התניא, וקיבל את שיטתו כמעט בכל הפרטים, ויש שם ממש אותן הלשונות שבתניא, אלא שהוסיף מקורות מספרי חז"ל לבאר שיטה זו...". (עמוד רמט טור ב).

לאחר שהביא את תוספותיו של ר"ח מוולוזין, הוא הוסיף גם מקורות רבים משלו, לחזק את שיטתם של האדמו"ר הזקן והגר"א, וביניהם 4 קטעים מספרו של ר"א מגרמייזא "סודי רזיא".

אמת, שהגרא"א דסלר כתב שטרח ויגע עשרות להבין מה בין שיטת הגרש"ז, אדמו"ר בעל התניא ובין שיטת הגר"ח מוולוז'ין ולא עלתה בידו. עם זאת, מעניין ומאלף מאוד מאמרה של ד"ר תמר רוס, 'שני פירושים לתורת הצימצום: ר' חיים מוולוז'ין ור' שניאור זלמן מלאדי', מחקרי ירושלים, ב (תשמ"ב), עמ' 169-153. שם ציינה לכל הדיונים הקודמים וסיכמה את הדעות השונות (ר"י אירגאס, רע"ח ריקי, רי"א חבר, ר"ש אלישיב, ר"מ טייטלבוים, ר"י קלופט, מ' חלמיש, ע' אטקס, ר"נ לאם, רו"ש ווירצברגר, ר' שץ, י' יעקובסון, ועוד) והציעה פירוש מעניין לנושא.

מוזר קצת שדווקא במקום שהגרש"ז מדבר בעצמו על הנושא הדברים סתומים ולא ברור כנגד מי כתב, וכן במקום שנמסר דבר בשם הגר"א (ספרא דצניעותא) הדברים אינם ברורים. ומנגד, המכתב המצוטט הרבה של הגרש"ז, מקורו מספר מצרף העבודה (כשמציינים אגרות בעה"ת של הרד"צ הילמן או אגרות קודש של רש"ב לוין, דומה שזה אוטנטי יותר, אך גם שם הם לקוחים ממצרף העבודה), ואין לזה סיוע אחר, ועדיין מקנן בי ספק בעניינו של ספר זה.

אם המכתב הנ"ל של הגרש"ז אמיתי, יוצא ממנו דבר מפליא, שעל אף סירובו העקרוני, ולכאורה מחשש של הטלת ספיקות באמונה, של הגר"א מפגישה ומויכוח, ועל אף גילו הצעיר של הגרש"ז (היה כנראה בן כ"ח שנה בשנת תקל"ב, והגר"א אז בן נ"ב), נאלץ הגר"א לעזוב את העיר, להשתחרר מהלחץ לפגישה. משמע שהדעה הכללית הייתה בעד הפגישה! ומשמע שהדעה הכללית הייתה שהגרש"ז ראוי לעמוד לפני הגר"א ולהתווכח עמו על שיטת החסידות (וזאת אע"פ שבא יחד עם הרמ"מ מויטבסק, שהיה מגדולי הדור, מ"מ ברור שהגרש"ז היה עומד בנטל הויכוח, כשם שהיה בשקלוב ועוד).

לווטו1 על "השגת אלוקות היא תהליכית" -

האבולוציה של האלוקים/מאמר
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=822969

היש נסיגה להתקדמות ההשכלה?
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1435349

בברכה.