יחודו של ויכוחנו הוא העמקתו ביסודות היהדות: הא-ל והנהגתו והתורה.
בשלושת התחומים הובעו דעות מקוריות ומהפכניות. מבחינת היסודיות וההשלכות הרציניות ישנה הרבה יותר חדשנות בנושאי הא-ל והנהגתו מאשר בנושאי התורה. אבל מבחינת פוריות הדיונים וההתעניינות זוכה נושא התורה לעדיפות.
הסיבה לכך היא כי טבעו של הציבור בכלל וטבעו של דיון פוסק ובן רב משתתפים בפרט, אינם בכיוון של מאמץ אינטלקטואלי ורגשי עם מוכנות לשנות דעות קדומות ומורגלות. לכן התקווה להתפתחות מתוך דיונים בו משתתפים הרבים, מונחת יותר בתחום התורני.
דיונים בתחום היסודות הראשוניים עם כל השלכותיהם הם נחלת יחידים וכבר הוכח שלא דיונים אלה "מזיזים" דברים אצל הרבים. הדיונים התורניים הם ה"מדברים" לכלל ובאמצעותם "יפלו אסימונים".
לכן מוצע לדוברים האינטלקטואלים לתרגם את תובנותיהם לתחום התורני בשפה תורנית.
לשם כך הבה ננסה להפנות את תשומת הלב למה שקורה ביהדות בתחום ההלכה ומה צריך להיעשות בו לשם התקדמות.
להלכה שני מישורים מקבילים: מישור החיקוי ומישור ההיגיון. מישור החיקוי הוא "תורת אמך". "כן נהגו וכן נוהגים". מישור ההיגיון הוא "מאי טעמא?", "מנין?" "היכן כתוב?".
מישור החיקוי הוא פשוט ותלוי רק ב"צא וראה מה נוקט העם". זו התרבות המעשית בשטח בלי להתחשב בטקסטים, בקדמונותם ובקדושתם. מרכזו המקומי של מישור זה הוא ברחוב, בבית ובמטבח היהודיים.
מישור ההיגיון תלוי ב"מה נאמר בסיני". זו התרבות ההגיונית המעוגנת בטקסטים השונים של התורה שבכתב ושבעל פה ובהירארכיה של החשיבות ביניהם בלי להתחשב בנעשה בשטח. מרכזו המקומי של מישור זה הוא במוחות ובבתי המדרש היהודיים.
כל זה במבט על כל מישור בנפרד. אבל מאחר והיהדות תלויה בשניהם, מוטל עליה בעל כורחה ליצור סינתזה בין שני המישורים.
יצירת סינתזה זו נמשכת זה אלפי שנים.
לו הייתה התורה כתובה בצורה חד משמעית בשפת אחד המישורים, היה המישור בו כתובה התורה מכריע את המישור שלעומתו.
אם התורה הייתה ספר הלכה המעלה את מיליארדי הפרטים הצצים בחיי היום יום ממעמד הר סיני עד היום, מהתקופה הפרה-היסטורית עד לתקופת המיקרוגל, היה תפקיד מישור ההיגיון רק לענות "אמן" להנחיות המעשיות.
לעומת זאת, אם התורה הייתה ספר פילוסופיה דתית ומשפטית המנחה את דרך החיים לפי עקרונות הגיוניים מופשטים, היה תפקיד מישור החיקוי לתרגם את הליכות היום יום לפי ההנחיות העקרוניות.
למעשה, התורה מהולה בשפות שני המישורים יחד. עובדה זו הולידה פוריות מרשימה ביהדות בה התפתחו שני המישורים במקביל עם יצירת סינתזה ביניהם. ימי הפוריות הזו היו הימים שקדמו לכתיבת התורה שבעל פה. מאז נכתבה וקודשה התורה שבעל פה, תוגבר מישור החיקוי על חשבון המישור ההגיוני.
תוקן על ידי - ווטו1 - 14/10/2003 19:41:22
נשלח ב-14/10/2003 20:15
וטו
את החלוקה בין המישורים ראיתי במאמר מהפרופ' חיים סולובייציק:
שם הוא מעיר שגם בתוככי החרדיות יש נטיות של פוסקים שומרי מנהגים לבין מחדשי שינויים לפי היגיון המקורות. משנה ברורה לעומת ערוך השולחן (אפשר לצרף גם גר"א וחזון איש).
נשלח ב-16/10/2003 11:24
תודה לבוגיעלון על ההפניה למאמרו של פרופ' סולובייצ'יק. המעניין במאמר הזה שהוא נכתב ע"י צאצא לשושלת בריסק, וכוונתו בעצם נגד כל הקונספציה של בריסק.
דוגמא מענינת לפסיקה קלאסית (במונחים האשכנזיים) היא תשובתו של ר' שלמה זלמן זצ"ל מדוע מותר להכין סלט ביצים בשבת ותשובתו היתה שכך נהגו אמא שלי וסבתא שלי וא"כ זה מותר ולא נותר לנו אלא לתרץ את הקושיות.
והקורא המעוניין בגישה העקרונית למנהג מוזמן לעיין בספרו של ישראל תאשמע 'מנהג אשכנז הקדום'.
נשלח ב-19/1/2005 13:59
אריק, כבר כאן הכנת סלט ביצים (בלי לאכול )
ווט, תראה באשכול של מגי:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1255574 כתבתי לגבי האשכול הזה וזה לשוני:
הייתי אומר שישנו מישור שלישי: מישור העיגון ('הברגה' לשעבר) שאיפשרה התורה שבעל פה לדרוש דרשות לפי צורך האנושות המתקדמת במישור ההיגיון כדי לאזן בינה לבין המישור החברתי (חיקוי) המיושן כפי שעשו חז"ל.' עכל"ק
תוקן על ידי - בוגיעלון - 19/01/2005 14:12:59
נשלח ב-19/1/2005 14:47
ווטו, יפה מאד
יש שמרנות שבאה ממישור ההגיון ויש התחדשות שבאה ממישור השמרנות
הכיצד?
נקח דוגמת הסלט ביצים, שנהגו נשים צדקניות לעשותו בלי לברר כל פרט של כל ראשון ולצרף את כל המחמירים, כי הלא זה איסור דאורייתא של שבת.
אולם כפי שהגדיר אריק אל נכון, הפסיקה האשכנזית הלכה בתר הפרקטיקה "כך קבלנו" וכך המנהג", ואם תעמת הפרקטיקה עם הכתוב ברמב"ם למשל או בטור שו"ע, תראה שהיא אינו עולה בקנה אחד. כלומר, המציאות שנהפכה למסורה מתנגשת עם המסורה העתיקה יותר המבוארת בהטכסט. ויבוא הבריסקר או החזואישניק או זה מעדיף את ההלכה בלי שום מעקפים חלילה להופכה למשהו לא מציאותי בעליל, ויצעק געוואלד? יש לבער את המציאות מן העולם כי אסור הוא וכך כאילו נוצרה מציאות חדשה של חומרות שהיא באמת החומרה הישנה של הטכסט.
נמצינו לומדים שהמציאות שנוצרה מן פגישת ההלכה עם מציאות החיים המתקדשת בשם האשכנזי המרגיז את החושבים "מנהג ישראל תורה" קידמה את ההלכה לאפיקים חדשים שהטכסט עצמו לא הי' יכול להוביל שמה. אך בוודאי יש צד שני למטבע, שמנהג ישראל תורה מקפיא את היהדות.
נשלח ב-19/1/2005 14:52
נו, תמיד טענתי ש'גם מסתברא בחוישבים'
נשלח ב-19/1/2005 22:32
מסתברא,
אשיב לך בוהן על האמרה שטבעת בשורתך הראשונה.
הלא זו יכולה להיות הגדרה קולעת לדרכו של ר"ג ז"ל: "יש התחדשות [בהיגיון] שבאה ממישור השמרנות"!
בוג"ע,
ניתן לחלק כדבריך. אך כללתי את העיגון בהיגיון כאמור: "מישור ההיגיון הוא "מאי טעמא?", "מנין?" "היכן כתוב?"." אך איה"נ ראוי לחלק את מישור ההיגיון למישור הסברא והמקור המקראי.
תוקן על ידי - ווטו1 - 19/01/2005 23:19:37
נשלח ב-20/1/2005 10:26
כדי לחדד את ההגדרות בתחום של החומרות, המסורת והמנהגים. אומרים ששאלו פעם את הגרי"ז מבריסק, מדוע אינו מקפיד שלא לשתות מחוץ לסוכה, והלא כתוב בשו"ע שיש להחמיר בזה? אמר להם הגרי"ז: אני אינני מחמיר! והדבר לכאורה פלא. ההסבר בזה הוא, שיש להבחין בין חומרא לבין ספק בהלכה. באפיית המצות של הגרי"ז ניתן היה לראות חרדה גדולה, אך זאת משום שפחד שמא לא הצליח לבצע את השמירה מחימוץ כראוי. וכן בשאר מה שנראה לנו כחומרות שלו, ובאמת אינן אלא חששות וספיקות מפני חוסר שלימות, וממילא באי קיום המצוה בשלימות. מה שאין 'חומרה' שפירושה שאדם נוהג מעבר למה שהדין מחייב אותו. והיא דומה להגדרה שישנה בפוסקים לגבי 'מנהג', שהוא דבר שבפירוש אינו מחוייב על פי הדין, ועושים אותו בכוונה ומלכתחילה מתוך ידיעה שאין בזה חיוב, אלא מידת חסידות או מידת חסידות מופלגת, שאדם רוצה לקדש ולטהר עצמו יותר מן מה שהוא מחוייב בו. וכך היא פרישות וכך היא חסידות (במובן המקורי). משום כך מנהג בטעות, היינו שנהגו בדבר מן הדברים מפני שחשבו שיש בו איסור מן הדין, אינו מחייב כתוקפו של מנהג. אם יבוא מי שיברר שמה שחשבו שיש כאן איזה שהוא סרך של חיוב מן הדין אינו נכון, גם המנהג יפול. כי שורש המנהג הוא דבר שאינו מחוייב שנוהגים בו לפנים משורת הדין.
באשכול מי בחליצה בו הובעה ביקורת על טקס חליצה מסוים העיר ירח_זורח [לאחר שציטט מהברית החדשה] כדלהלן:
ירח_זורח:
אני רואה דמיון בין דבריו של ישוע, ודבריהם של מתקנים בכל הדורות, לבין הביקורת הספציפית הזו על ההלכה. שוב אני שואל: מה זה אומר, אם בכלל?
*****
וע"ז השבתי:
ווטו1:
יר"ז,
הרעיון שבביקורת דומה, אך יש הבדל גדול בין מבקרים החפצים לשפוך את כל המים עם התינוק כמו שעשו הנוצרים וניסו רפורמטורים למיניהם, למבקרים החפצים להבהיר את פנימיות ההלכה שבשימת לב אליה התורה מתקיימת טוב יותר.
*****
ושוב הגיב
ירח_זורח:
וטו,
התייחס בבקשה ליישוע בלבד לא לנוצרים או נצרות בכלל. ביטול המצוות הגיע רק בשלב השני, של פאולוס. ישוע נטה לתקן את הקיים, לא לבנות בניין חדש על הריסות הישן.
זה מעורר מחשבה, גם בדור הראשון של הרפורמה מדובר היה על צורה מתחדשת ומתוקנת ליהדות ולא על צורה אחרת לחלוטין, כפי שהתפתחו הדברים אחר כך.
יש למחשבה הזו שני פנים ושניהם לא מלבבים במיוחד. הפן האחד הוא חוסר האפשרות לתקן, אפשר רק להציע דבר חדש (במקרה של היהדות 'הקלאסית'). זה אומר שצעקות השמרנים על כך שסטיה קטנה ככל שתהיה היא יציאת הגוף כולו, הן לא צעקות היסטריות סתם. מן הצד השני מוכרח מי שמבקר את היהדות ההלכתית להיות מודע לזה גם כן. דרך האמצע חמקמקה והדוגמאות לקיומה מן ההסטוריה שלנו מועטות וקצרות ימים. לתור הזהב הספרדי לא היה המשך כפי שלא היה המשך לתורה עם דרך ארץ של הירש. התחדשות ורעננות אפשר למצוא בשפע בתוך המחנה פנימה, הכי פנימה - בתולדות אהרון המתפלגת לשניים, בחב''ד והמתח הגבוה של המשיחיות שם ובנ נח נחמן מאומן. לזה יש עתיד. כפי שכתבתי, זה מעורר מחשבות לא נעימות.
*****
וכעת אני מגיב
ווטו1:
יר"ז,
הרושם שלי בין לגבי ישו עצמו ובין לגבי מעוררי הרפורמה, הוא שלא היה להם כיוון פעולה מסוים וזה שלא פרשו לגמרי, היה מפני הקושי הטבעי בהתהפכות מן הקצה אל הקצה.
בכל אופן, מסקנתך החדה חשובה ובשטח נראה שהיא צודקת עד למאד וניתן להביעה כך:
היהדות התורנית תקועה בין טביעת התינוק במים העכורים לבין שפיכתו עמם.
ע"ז איני חולק ואף טענתי כך בעבר. אך אין זה מונע מלשאוף למציאת איזון בתהליך התפתחות ההלכה כמבואר באשכול שבשם זה.
באחד מאשכולות העתיקים ביותר היתה הסכמה בין שחרית לביני על ששורש בעיה זו טמון בכך שלמסירות הישנים חסרה פתיחות החדשים ולפתיחות החדשים חסרה מסירות הישנים. זאת משום שהאדם עדיין לא מונע ליושר כפי שהוא מונע לאליליות הכוללת סגנונות ביהדות שהזכרת.
עכ"פ יש הבדל בין הקיצונים מכאן ומכאן שאינם שואפים לשילוב שתי המידות לאלה שתקוותם היא השילוב, קרי; התמחות איך לשפוך את המים להצלת התינוק מטביעה בלי שפיכת התינוק.
נשלח ב-12/7/2007 09:29
דומה שאת התפתחות הנצרות מישו אין לראות כהתפתחות דטרמניסטית שהיתה אמורה להביא לאבולוציה של הנצרות. בל נשכח שהיתה שם מוטציה. לא מן דרשת ההר התפתחה הנצרות, היא התפתחה מן הצליבה.
והרשה לי לומר כי גם התנועה הריפורמית לא התפתחה מהתיקונים, היא התפתחה מן הצליבה האורתודוקסית.
ואןלי הלקח ההסטורי שיש לנו ללמוד הוא לא לצלוב?
נשלח ב-12/7/2007 09:33
אמיר
לאיזו צליבה אורתודוכסית אתה מתכוון?
נשלח ב-12/7/2007 09:50
מי שצלב את מנדלסון וויזל וחבר מרעיהם. הדחיקה לפינה היא שהביאה לדיפרציאנציה הרדיקאלית, שהביאה את התנועה הריפורמית לאן שהגיעה. כשאין מה להפסיד המדרון תלול להפסדת הכל.
נשלח ב-12/7/2007 11:02
הנקודה שהעלית צע"ג כי בהחלט יתכן לומר להיפך, לדוגמא במקומות שהיה אליאנס בצפון אפריקה הוא עשה שמות, אך בג'רבה שקבלו אותו בחרם היהדות החזיקה מעמד.
נשלח ב-12/7/2007 15:07
אמי"ח,
דבריך מחזקים את טענת ירח_זורח, כי הלא זה ש"הצליבה" דחתה בשתי ידיים עד לקצה השני, זה משום שאין [עדיין] מקום אמצעי [middle ground] להעמדת יהדות מאוזנת. עם זאת, מנקודת מבט השמרנים [שהם המחזיקים בתורת השם] מוצדקת ה"צליבה" מחשש כרסום בשורותיהם.
נשלח ב-12/7/2007 15:48
ווטו,
אני דיברתי על לקח פוליטי. ירח טען כי מצליבתו של ישו נלמד שהצליבה היא מעשה נכון. טענתי היתה כי התוצאה הרת האסון של הנצרות (מבחינתה של היהדות) היא דווקא של הצליבה. וכמו"כ הריפורמה.
הכשל שלו הוא בכך שהוא מוכיח את צידוקה של הצליבה לא מהתוצאה שאותה באה הצליבה למנוע, אלא מהתוצאה שהצליבה עצמה גרמה.
ודברים אלו יכולים להאמר גם מנקודת מבט שמרנית, סוף סוף מדברים פה על פוליטיקה נכונה.
בעל בעמיו,
עד שאתה מעמיד את ג'רבה מול תוניס, תציב את המזרח מול המערב, המזרח שצלב פחות, זכה וגידל זורות מסורתיים יותר.
את החלוקה בין המישורים ראיתי במאמר מהפרופ' חיים סולובייציק:
)
