נשים ומצוות ציצית - הרי גם גברים פטורים

נראה לי שהן חשות יותר את שמחת המצוה מאשר אני זוכה לחוש. יש איזה סיפור חסידי על אחד האדמורים מהדורות הקודמים שהתחיל להניח תפילין דרבנו תם וחש שמחה יותר מאשר בתפילין של רש"י. השינוי, התחושה שאני מוסיף מצוה, כל יוצרים מקום מפגש חדש בין האדם לבין האלקים.

ספרן

איקון ירוק

או שמחת המצווה או שמחת הביטוי העצמי (ואולי כל אחד מאיתנו רואה לפי משקפיו שלו)

תלמיד

אם הבנתי אותך, אז הצבעת על נקודה גדולה מאד, שבאתי לבטא גם אני בסיפור מימי החסידות של פעם. השמחה הזו שקראת לה "שמחת הביטוי העצמי" - אפשר לדרוש זאת לגנאי ואפשר לדרוש זאת לשבח. כבר אמרו "נוצר תאנה יאכל פריה" ודרשו לענין שהלומד הלכה מקיים מה שהסיק ולמד. מי שטרח ובירר שדין מסויים הוא כך ולא אחרת, יכול להפיק נחת בנפשו שהוא זוכה לא רק לקיים מצוה מסויימת אלא שעמל עליה כדי לברר אותה. בפעמים שזכיתי לכך, אכן היתה המצוה שביררתי חביבה עלי מאד כי עליה עמלתי. לפיכך, מה שקראת "שמחת הביטוי העצמי" נראית לי שבח ולא חסרון.

אפשר כמובן להציע הסבר אחר בהתנהגותן של אותן נשים, או בהתנהגותו של כל מי שמחדש ומשנה בתחום ההלכה. שיש מניע אנוכי מאחורי הבחירה לנהוג באופן שונה. להתרברב. זה מה שקראו חז"ל "יוהרה". ואכן, המחדש תמיד שואל את עצמו, או ראוי שישאל את עצמו, האם אין כאן מניע פסול בהחלטותיו ובירוריו.

אבל אם אדם בדק וחישב ומצא ועד כמה שהוא מבין את עצמו אז כוונתו לשמים, ייראה לי שמצוה ושכר מצוה בידו. וגם אם אפשר לחשוד, הרי תמיד אפשר לחשוד. ומחובת הזהירות שלא להיזהר יותר מדי (חובת הלבבות בהקשר אחר).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");