דעת ההלכה על הגשת תלונה במשטרה

הפופולרי

ההלכה אוסרת לפנות לסיעוד משפטי לא לפי ההלכה.
אי בעית אימא (אם תרצה לומר) מכוח סברה, שאין לתת יד למי שאינם מקיימים תורה ומצוות ולהישען על משפטיהם.
ואי בעית אימא איסור תורה או תקנת חכמים יש כאן, כמבואר בראשית מסכת סנהדרין.
וכן כתבו הפוסקים.

מותר לפנות למשטרה או לסיוע חוקי ומשפטי רק במקרים יוצאי דופן. כגון:

א. בית דין תורני הצדיק את טענותיך ואישר לך לפנות למערכת המשפטית הרגילה.

ב. פיקוח נפש וכל מה שדומה לו.

ג. הצלת ממון מידי עושקו.

הסוג השלישי אינו מקובל כנראה על הכל, אך כמדומה לי שלא תמיד ניתן לעשות אחרת.

ואביא דוגמא:

באחד הגליונות האחרונים של "קול ברמה", בטאון רמת אלחנן, הופיעה מודעה ובה חזרו הרבנים והזכירו שאין לפנות לבית משפט חילוני בסכסוכי דירות אלא רק לבית דין צדק.

אך מה יעשה אדם שנתקל בבעיה כמו במקרה הבא:

ראובן גר עם שמעון בבית משותף. שמעון, הגר בקומה האחרונה, ביקש לבנות החוצה ולהאפיל על מרפסתו וחלונותיו של ראובן המתגורר מתחתיו. ראובן כמובן לא הסכים. אך שמעון הזמין בכל זאת קבלן ופועלים והחל בבניה.
ראובן לא ידע מה לעשות. הוא היסס לפנות לעיריה ולהתלונן על בניה לא חוקית, או לכל גורם אחר, ולכן תבע את שמעון בבית דין.
שמעון לא מיהר להגיב, ועד שהתיישבו הדיינים לדיון ראשון, הבניה כבר הסתיימה.
הדיינים ביקרו במקום, ואמרו לשמעון:
אילו היית מגיע אלינו קודם, היינו אוסרים עליו להמשיך. עכשו, כשבנה, כלום נצווה עליו להרוס?
וקבעו פיצויים לא גדולים לשמעון על ההאפלה שנגרמה בדירתו.

אילו היה סיפור כזה מתרחש לנגד עינינו, כמדומה שלא היה מי שיכחיש שמותר לו לשמעון להתלונן בעיריה על מעשי ראובן, כפי שלמדנו שמי שגוזלים אותו מותר לו ליטול מקל ולהרביץ.

אמנם, יש לעיין יפה בכל סיפור לגופו, שכן אילו היו שמעון וראובן דיירים בשני בנינים שכנים, במקום באותו בנין, בעית ההאפלה היתה נראית אחרת, והדין היה כמסתבר שונה לגמרי...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אריכות בענין זה ראה בקובץ (האנגלי) שיוצא לאור ע"י RJJ בניו יארק תשרי או ניסן תשס"ג (אינני זוכר כעת).

הפניה לערכאות, נהיה קצת עניין מיסטי, כוונתי - גורף מידאי כאיזה כלל נסתר.

2 נימוקים עיקריים לאי פנייה למשטרה -

1. שאין דיניהם דיני תורה
2. מתוך כך חילול ד', על אי הפניה לבי"ד

לכן פשוט לכא', שכל מה שקשור לסדר מיידי, או להפסד לא הגון [והכלל - "עביד איניש דיניה לנפשיה במקום דאיכא פסידא"], ניתן להזמין המשטרה, מב' טעמים.

א. לגבי ענייני שיטור, ולא משפטיים, הרי אין כלל מוחלט, אלא סביב הנורמה האנושית. הגמרא מתבטאית על מי ששדהו נגזל ממנו, שזכותו לעמוד עם גרזן ולהכות על ראשו של מסיג הגבול או גונב השטח. א"כ הרי שאין כללים דיניים לאופן המניעה, ואין כאן מקום למשפטי התורה, מהבחינה המעשית.

ב. גם אין חילול ד', כי אין כאן עניין דיני כנ"ל, וגם אין שיטור חליפי. וגם בי"ד, במקום שיש להם צורך של מניעה פיזית ובכוח, משתמשים באותה מערכת. כך שמערכת השיטור כשלעצמה, ודאי אינה מנגדת לעקרונות "פנייה לערכאות", השלילית בהלכה.

גם לגבי ערכאות העניין אינו חלק, אך די בנ"ל לע"ע.

נושא מובהק שבי"ד אינו עושה בו כלום לרוב [וכנראה בצדק בהקשרם], הוא נושא ההטרדות, שלנ"ל נראה פשוט שניתן להתלונן במשטרה, כאשר העניין באמת מציק [ויש לעיין בעני"ז ספציפית].

תוקן על ידי - יהוסף - 30/10/2003 11:56:28

למיימוני.
עיינתי במשך חודשים רבים, בנושא הערכאות, והגעתי למסקנה שאין להלכה זו דבר וחצי דבר, עם דבריך: "מכוח סברה, שאין לתת יד למי שאינם מקיימים תורה ומצוות ולהישען על משפטיהם", וכי מה סברה יש כאן, וצריך ללכת לרבנים, שיאמרו לו "אילו".

אילו היה זה כספם האם היו אומרים "אילו".

אילו ראית את שטרי הבוררות היית מבין למה נפגעים לא רוצים ללכת לדין תוירע, לפניך שטר בוררות מומלץ ע"י הרב שמואל אליעזר שטרן (ספר השטרות להלכה ולמעשה, ערוכים ומעובדים עפ"י דין תורה ולפי חוקי המדינה, בני ברק תשנט עמ' צו):
"אנו החתומים מטה מקבלים עלינו את הרבנים הגאונים ....שידונו בינינו ויוציאו פסק דין כפי הנראה להם על פי דין תורה או על פי פשרה ועפ"י יושר, כפי הכרעת דעת כולם או רובם בדבר כל הסכסוכים שבנינו וכל הסכסוכים המסתעפיםבמישרין או בעקיפין מהענין הנ"ל, הכל לפי שיקול דעתם של הרבנים הנ"ל , ואנו מתחייבים לקיים כל פסק דין שיצא מאתם בין לחוב בין לזכות ללא טענות ומענות וללא שום זכות ערעור בפני אשות משפטית כל שהיא, הרשות נתונה בידי הרבנים הנ"ל לערוך דיונים ולהוציא את פסק הדין ללא הגבלת זמן כלל וכן רשות בידם להוציא פסק דין ביניים וכמו"כ רשאים להוסיף, לשנות ולפרש את פסק דיניהם... ".

באם היית נפגע, האם היית חותם על שטר שבו אין לך זכות כלל.

ייתכן ומניעי פסק דינם של רבני רמת אלחנן, אינם על טהרת איסור הפניה לערכאות.

לפניך תשובת הציץ אליעזר חלק טז סימן סט, (כנראה מפסקי בית הדין הגדול לערעורים), שבה הוא טוען שהפניה לגוף ממשלתי הפועל לפי חוק בתים משותפים אינה אסורה מדיני ערכאות:

דיירים בבית משותף שאחד מהדיירים רוצה לבנות עוד קומה ממעל לדירתו ויתר הדיירים מתנגדים לכך.

לפנינו ערעור על החלטת כבו' ביה"ד האזורי בירושלים מתאריך כ"א אלול תשמ"ב בנדון הוספת קומה מעל לדירת אחד מדיירי - בית משותף. המערערים הם המתנגדים לבנייה - האמורה.

העובדות הן: התובעים גרים בבנין המכיל ארבע דירות לכל דירה שלשה חדרים, בקומת קרקע שתי דירות ובקומה א' שתי דירות, הבנין רשום כבית משותף.

לכל דירה צמוד רבע מהרכוש המשותף הכולל חצר משותפת, חדר המדרגות והגג. הגג מכוסה רעפים ומשמש כמחסן לבעלי הדירות לצרכים שונים.

הנתבע קנה שתי דירות בבית ורצונו לבנות שתי דירות במחצית הגג.

הנתבעים מתנגדים לכך מכמה נימוקים והם בקצרה, כי ע"י הוספת הקומה יופחת חלקם ברכוש המשותף שיועבר לבעל הדירה החדשה, ערך הדירות ירד ע"י תוספת הבניה, נזק בעת הבניה ע"י רעש, רטיבות, חשש מפולת אבנים, אבק, לכלוך וכיו"ב, ונזק אחר הבניה דע"י הוספת דיירים חדשים יש רעש ודריסת רגל והיזק ראיה.

.... ביה"ד האזורי בירושלים בתאריך כ"א אלול תשמ"ב פסק ברוב דיעות כדלקמן. "הנתבע רשאי לבנות כרצונו על גג ביתו ואין רשות לתובעים להתנגד לכך. במשך תקופת הבניה על הנתבע לשכור דירות מתאימות לתובעים אם רצונם בכך. כ"כ עליו להמציא ערבויות מתאימות המבטיחות תשלום לכל נזק שייגרם לתובעים ע"י הבניה". דעת המיעוט היא: "אין רשות לנתבע לבנות על גג ביתו דירה וכדו'". המערערים מבקשים לבטל פסק הדין של הרוב ולאמץ את דעת המיעוט.

אך לדעת הרב וולדינברג טעה בית הדין בהחלטתו, (איני יודע מה היתה החלטת הרוב).

... וממהלכה אל חק בתים משותפים, ומנהג המדינה.

ג) לפי דעתי בכגון נידוננו יש שפיר להתייחס באופן חיובי אל החק האמור. הן מפני שהוא איננו נוגד דין תורתנו הקדושה, ועכ"פ לא מפורש אצלנו דלא כן (יעוין במגיד משנה בפרק כ"ז מה' מלוה ולוה ה"א, וש"ך חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט ע"ש), והן מפני שזה מעין קבלו עלייהו ונהפך גם למנהג - המדינה (עיין עוד להלן).

ומה אומר בזה החק של בתים משותפים? בחק מקרקעין תשכ"ט "התוספת" סעי' 62 סק"א כתוב: "אין לקבוע הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות". ובסעיף 46 ס"ק 2 כתוב: "בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף או שמסכנים או עשויים לסכן את קיומו או משנים או עשוים לשנות את ערכו אלא אם כן קיבל תחילה הסכמת בעל הדירה האחרת".

הרי לנו דברים ברורים ומפורשים בחק "בתים משותפים" כי אין לקבוע הצמדה מהרכוש המשותף לדירה פלונית. וכן לא לעשות שום שינוים אפילו בדירתו הוא העלולים לפגוע ברכוש המשותף או לשנות את ערכו מבלי קבלת הסכמת בעל הדירה האחרת, ולפי הקביעה וההגדרה של סעיף 64 ס"ק 1 של החק האמור, ושציטטנוהו לעיל בדברינו, ברור הדבר כי שטח המריבה של נידוננו הוא בנוגע להצמדת חלק מסוים מהרכוש המשותף לבעל דירה פלונית, והשינוים שרוצים להכניס עלולים לשנות גם את ערכו, ולכן ברור שהוא מנוע מכך מבחינת החק. והרי אין חולק על כך כי הבנין שלפנינו רשום בפנקס הבתים המשותפים.

הזכרתי כי בחק האמור ישנו גם בחינה של מנהג - המדינה, והוא זה. מפני שחק בתים משותפים איננו מכיל רק חק אחד, אלא הוא פקעת חוקים של כל מיני בעיות שמתעוררות בדיני - שותפים - בבתים כמעט יום יום, ומכיון, שעינינו הרואות שמתנהגים על פיו בדרך כלל באין חולק, אם כן הוא נהפך עי"כ גם למנהג - מדינה, ושוב אין יכולים לבוא ולטעון דין הניין ודין לא הניין לי.

ומה שאמרתי שהוא גם מפני שזה מעין קיבלו עלייהו, כוונתי שבנשוא - נידוננו היה בכאן בכזאת באופן מיוחד, כי כפי המסמך המצורף בתיק האזורי יוצא לנו כי הצדדים התדיינו לפני הרשות המוסמכת אם להחיל על הבנין שלהם דין בית משותף, ובתאריך - 10 ביוני 1969, ע"פ הסכם שהושג ע"י כל הצדדים הוחלט ואושר ע"י הפקיד המוסמך בהתאם להוראות חק בתים משותפים "כי צו רישום הנכס כבית משותף שניתן על ידו ביום 30/5/68 הנו בר תוקף ויחשב כסופי", ואין לך איפוא קיבלו עלייהו יותר מזה.

כל האמור פוטר אותנו מליכנס בעובי הקורה ולברר בכאן אם גם עצם דד"ד אמרינן בכגון דא, או לא, (עיין לעיל סי' מ"ט מ"ש בזה באריכות).

לאור כל האמור נראה לי לפסוק בזה כי אין רשות לנתבע לבנות על גג ביתו בלי קבלת רשות מאת התובעים. אליעזר י. וולדנברג

בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ו סימן ח, עמוד רנה טור ב) הוא דן בבתי הדין לסכסוכים בשכר דירה, וטוען שאין להם דין ערכאות, "אין זה בגדר ערכאות כלל, שזה שאסור לדון בערכאות הוא מפני שחוקותיהם הם נגד התורה". (שהם דברים לא מובנים, לומר שאיסור ההליכה לערכאות "הוא מפני שחוקותיהם הם נגד התורה". שהרי אף אם דיניהם כדיננו אסור ללכת לפניהם" ). וכאן אין זה ענין של חוקים זרים, אלא חוקים שהמדינה חוקקת לטובת תושבי המדינה, כמו כל מדינה ....". (גם זה אינו ברור, שהרי לא מצינו חילוק בהליכה לערכאות בין אם הוא לטובת בני המדינה, אלא לגבי דינא דמלכותא) והנה פשוט דחברי הכנסת במדינת ישראל שנבחרו מכל המדינה לא גריעי מז' טובי העיר..."


וכך נפסק לגבי בתי הדין לעבודה (פסקי דין רבניים חלק יא עמוד רנט):

"אמנם לכאורה יש מקום לדון אם מעמדם של בתי הדין לעבודה, שאודותם אנו דנים בתביעה זו, שווה למעמד הערכאות האחרות, כאשר מבחינת ההלכה חלק חשוב מדיני עבודה הוא משפט מנהגי והכלל התקף בהם הינו הכל כמנהג המדינה. והנה גם על פי חוק המדינה חלק ניכר של משפט עבודה הוא מנהגי או הסכמי, ובית הדין לעבודה איננו מורכב כולו ממשפטנים, אלא יושבים בו בערכאה ראשונה רוב של נציגי ציבור שהם: נציג העובדים ונציג המעבידים. לכן יש אולי מקום להתייחס לערכאה זו כאל בית דין של בוררות. "אמנם לכאורה יש מקום לדון אם מעמדם של בתי הדין לעבודה, שאודותם אנו דנים בתביעה זו, שווה למעמד הערכאות האחרות, כאשר מבחינת ההלכה חלק חשוב מדיני עבודה הוא משפט מנהגי והכלל התקף בהם הינו הכל כמנהג המדינה. והנה גם על פי חוק המדינה חלק ניכר של משפט עבודה הוא מנהגי או הסכמי, ובית הדין לעבודה איננו מורכב כולו ממשפטנים, אלא יושבים בו בערכאה ראשונה רוב של נציגי ציבור שהם: נציג העובדים ונציג המעבידים. לכן יש אולי מקום להתייחס לערכאה זו כאל בית דין של בוררות".

בפס"ד אחר קבע בית הדין (פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ה עמוד יב ), לגבי בתי הדין לעבודה:

"גם בסכסוכי עבודה יש לפנות לכתחילה לבית דין רבני, אך מאחר ובית הדין לעבודה דן מנהגי פיצויים לפי מה שנהגו בני המדינה, וגם בדין תורה דנים בזה בהתאם למנהגי המדינה, אין ספק שישנה עדיפות ללכת לדין תורה אצל חכמי ישראל, אולם אם ישנן סיבות מספיקות כגון התחמקויות הנתבע וכד', רשאי ללכת לבית דין לעבודה, ואינו בכלל המרים יד בתורת משה".

נישטאיך

ראיתי את המקורות שציינת, והם מעניינים ביותר, אך לא יכולתי להיכנס לפרטי פרטים כראוי - ועם זאת יש לי רושם כי מה שכתבתי אינו סותר לנאמר שם.

הדינים שאנו עוסקים בהם בנויים בקומות.

קומה א. יש איסור כללי להיזקק אלא לדיני תורה.

קומה ב. מותר בכל זאת לפנות לגורמים אחרים בתנאי שאין הם סותרים לדברי תורה ובמקום שהצד השני במשפט לא יסכים לפנות לדין תורה.

וזה כמו שכתבתי.
ועוד, שהמקורות המצוטטים לא נחתו לקומה א', אלא דנו רק בקומה ב'. הם לא באו להסביר מה המקור לאיסור, ואני כתבתי לפי המבואר והמקובל בידינו.

אמנם, כפי שציינת, יש בעיה יסודית: אין מערכת דין חלופית שמספקת אותם שירותים כמו בתי המשפט של המדינה, ואין מי שיציל עשוק מיד עושקו.
וכפי שכתבת, המערכת החלופית שלנו, שאמורה להתנהל לפי דין תורה, גם במקום שהיא קיימת, אינה עונה תמיד על הצרכים.
וכמו בסיפור שהבאתי.

לאור מצב עגום זה, יש לתהות כיצד יש לנהוג, והמקובל הוא שאין להוציא הוראה כללית, אלא לבדוק כל דבר לגופו.
והוא אשר כתבתי לעיל, שבמקום שיש להציל עשוק מיד עושקו, מותר לפנות למשטרה ולבית המשפט ולכל גורם, שהרי עושה אדם דין לעצמו.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

למיימוני,
קבעת: כשבית דין תורני הצדיק את טענותיך ואישר לך לפנות למערכת המשפטית הרגילה, ההליכה מותרת".
ושכחת להוסיף, שזהו דוקא כאשר הנתבע "לא ציית דינא", שהיא הלכה מפורשת בשולחן ערוך חושן משפט סימן כו סעיף ב, "היתה יד עובדי כוכבים תקיפה, ובעל דינו אלם, ואינו יכול להציל ממנו בדייני ישראל, יתבענו לדייני ישראל תחלה; אם לא רצה לבא, נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו".

והוסיף הרמ"א בהגה: ויש רשות לבית דין לילך לפני עובדי כוכבים ולהעיד שזה חייב לזה (בה"ת בשם ר' שרירא). וכל זה דווקא כשאינו רוצה להיות ציית דין, אבל בלאו הכי אסור לבית דין להרשות לדון לפני עובדי כוכבים (מהרי"ק שורש א')".

הלכה בעייתית, והרוצה, יעיין בכלי חמדה ריש פרשת משפטים, ואכמ"לץ

האם יש הבדל בין המערכת המשפט והאכיפה החילונים במדינת ישראל ובין מערכת משפט ואכיפה של גויים בחוץ לארץ?

ייתכן היות בתי המשפט במדינת ישראל הוא למעליותא, וייתכן לגריעוחא, ייתכן למעליותא, ולבתי המשפט החילוניים יש דין ערכאות שבסוריא, (השופט מנחם אלון), וייתכן לריעותא, שלפנינו מערכת מחוקקת של יהודים, שבדוקא מחןקקת נגד ההלכה (חזון איש), לבקשתך ארחיב על הנושא מחר, עבורי השעה מאוחרת וקרובה לחצות הלילה.
יום טוב

בתי הדין מסוגלים לכפות את מרותם רק לאלו שרוצים לקבל את מרותם. נראה אותם פותרים בעיה קלה של גניבה או אלימות.

ובהרבה מקרים דיינים ובתי"הד בעצמם אלימים .!

למיימוני,

אנא תסביר לי מה בככוונתך "דין תורה", אם בכוונתך דין השו"ע, לא דנים היום כדין, ואדרבא מתרחקים מן הדין, יש מספר פד"רים העוסקים בענין זה, זכור לי פס"ד אחד, שבו דרש מוסד שבשטר הבוררות (אםילו לבתי הדין הרבניים אין להם סמכות חוקית לדון בדיני ממונות בכפיה אלא כב"ד לבוררות)יהיה כתוב רק לדין, ואילו התובע רצה שיהיה כתוב "לפשרה" (כדי לתת לביה"ד סמכות לכפות על הצדקה. התובע לא היה "בדיוק" צודק, אבל ביחס למוסד ציבורי הוא נחשב עני,והמוסד נחשב לעשיר, שאין ציבור עני, וכאשר ניתן לבה"ד סמכות לדון "לפשרה", הוא יכול לכפות על הצדקה), ובפס"ד זה יש אריכות גדולה, על שיש להתרחק מהדין, ובה"ד הכריח את הנתבע לחתום "לפשרה" וא"כ אין מקום לדבריך "קומה א. יש איסור כללי להיזקק אלא לדיני תורה", ואם בכוונתך לבוררות שלא לפי הדין, שאינה דין תורה, אלא בלשון עמי הארץ, אין הבדל אם הבורר הוא בעל זקן עד לברכיו ההולך למקוה לפני כל בוררות,או גוי שיכור, מאחר והגוי אינו מסגרת שיםוטית, ולפי חוק קבוע, שמאחר קבלוהו עלייהו, אינו שונה מכל הפסולים.
לדעתי מעורב כאן הרבה יותר דין תורא מאשר דין תורה.
השעה מאוחרת אצלי ואי"ה אמשיך מחר.
יום טוב

בית ספר עושה לנו הנישטאיך הזה

כאן בעירי שכיח שהרבה אנשים יש להם כביש פרטי (driveway) לפני ביתם.
לפעמים מי שאין לו איפה לחנות את האוטו שלו הוא מחנה אותה לפני הכביש פרטי של אחד.

כשהנ"ל מתעכב ובעל הכביש פרטי רוצה לצאת או לכנס עם האוטו שלו, הוא יכול לצלצל להמשטרה, והם באים ומניחים כרטיס (ticket) על האוטו, אח"כ הוא יכול לצלצל tow truck והם מסירים את האוטו המעכב למקומם, ובעל האוטו צריך לשלם אח"כ קנס בערך מאה דולר להtow truck וזה חוץ מקנס הכרטיס.

שמעתי שרב גדול אחד, מגדולי הפוסקים כאן, התיר הדבר, מה דעתכם?

בארא

אלא מה?

ימתין עד שיבוא אליהו?

בוגי
יש כאן דיון אם מותר למסור דין למשטרה, ואתה בא ושואל אלא מה?
וכי זה צודק שישלם מאה ועשרים וחמש דולר או יותר בשביל שעיכב את הדרך שלו? וע"י מה קנה את הרחוב ע"י שצבעו צבע צהוב?
לאידך גיסא אולי כיון שכך הוא מנהג בני העיר אסור לו לעכב הדרך.