אמונה בקבלה - חובה, היתר, איסור

א_ב_ג_ד
רשמת:
"אני מאמין שאין כלי לבחינת אמיתות הגמרא ללא היכרות עמה"

זו ממש בעיה, וזה נובע מזה שאיבדת כל שיקול דעת בבחינת אמיתות של טענות.
הפרמטר היחיד שעוזר לך לקבוע מה היא האמת הוא האינטואיציה שלך לגבי מהימנות הדובר.
שום ניתוח שיכלי-רציונאלי לבחון את המציאות.
אני לא מכיר אותך אישית, ואני בטוח שאתה יהודי יקר, אבל זה ידידי בטוח לא האידיאל של היהדות. פתח עיניך.

"האם תוכל להציע לי בכל זאת כלי כזה?"
בוודאי.
יש לי כלים רבים לבדוק נכונות של טענות, ללא קשר לשאלה מי עומד מאחורי הטענות הללו.
לצערי אני חושב שהרמב"ם תיאר רק חלק קטן מהעיניין, ולכן אני לא יכול לצטט אותו.
הכלי שלי הוא התאמה לעובדות המציאות. 
אם טענה מסויימת מתאימה לעובדות המציאות, אז יש סיכוי טוב שהיא נכונה.
אם טענה מסויימת לא מתאימה לעובדות המציאות, אז יש סיכוי טוב שהיא שגוייה.

מהכלי הזה נגזר חיוב ההכרה בחוק הזהות, שממנו נגזר שסתירות לא קיימות במציאות, וממנו נגזר חוק הסיבתיות, והרשימה ארוכה.

אפיק בנגב


יושב לידי בחור שלא כ"כ מכיר את היהדות שהתפעל מאוד מהאותיות המודגשות, מהזעקה הרגשית ומהחרדה מכפיות. בכל אופן הוא כלל לא הבין כיצד ניתן להכריע בעניין מבלי ללמוד אותו. וכיצד אתה מסיק שהיכרות עם העניין תגרום לכך שההכרעה תהיה על סמך אינטואיציה (הרי קרוב לוודאי שההפך הוא הנכון). הוא קרא מקודם את ההצעה שלך כיצד ניתן לבחון טקסטים וסיפר שאחד מהפועלים הערבים שלו כתב מחברת הכוללת תיאור די הגיוני לגובה ממנו צריכה ליפול פרה ע"מ למות. מה זה אומר?

תוקן על ידי עצכח ב- 16/07/2008 1:13:55

כלי אובייקטיבי שבעזרתו ניתן לבחון את נכונות דברי הקבלה זה בהכרח כלי שלא  תלוי בכמה אתה מכיר וכמה אתה לא מכיר את הקבלה.


נניח שמטרתך להגיע לירושלים. השאלה "איך אני אזהה שהגעתי לירושלים?" בכלל לא קשורה לכמה צעדים עשיתי לעבר ירושלים.

למה שלא תנסה להבין על מה אני מדבר במקום לתקוף אותי ואת ההערות הצדדיות שלא הצלחת להבין מה עומד מאחריהן?
אני שואל את זה למרות שאני כבר יודע את התשובה. אתה עושה את זה משום שאין לך שום כלי אמיתי לבחון נכונות של טענות. במקום זה אתה בוחן את הנכונות של הטענות שלי ושל אחרים בעזרת איך שהטוען מציג את דבריו או לפי מידת הידע של הדובר בפרטי טריוויה.
ואת זה אתה עושה משום שהכלי שלך לבחון נכונות של טענות הוא הרגש.
והרגש זה דבר סובייקטיבי.
לכן אין שום פלא שאתה לא מסוגל לספק לי שום כלי אובייקטיבי.
זה כמו לבקש מסוס לנשום דרך זימים או לבקש מדג לסחוב אותי על גבו בתחרות ריצה.

אפיק בנגב


אתה מצליח לכתוב בשמי דברים שלא כתבתי. אתה עושה זאת שוב ושוב ואני לא יודע אם זה נעשה בטעות, בצחוק או ברצינות וכוונה.

דוגמא: כתבת שאני לא מנסה להבין את דבריך, כתבת שאני תוקף הערות צדדיות מבלי להבין, כתבת שאני מציע לך לבחון אמיתות ע"פ רגש.


נדמה לי שהדוגמא שכתבת הפעם על אדם שמטרתו היא להגיע לירושלים, ממחישה בדיוק רב את הטעות שיש לך. כדי שאדם יוכל להגיע לירושלים עליו לדעת היכן היא ירושלים. אפשר שהוא למד את מפת הארץ והוא יודע היטב, ע"פ הלימוד, היכן ממוקמת ירושלים. ואפשר שהוא שאל אנשים שהם ברי סמכא ועליהם הוא בוחר לסמוך - ועל פי הדרכתם הוא הולך לירושלים. הדוגמא הזאת מקבילה לשתי ההצעות - או שתלמד את הגמרא אותה אתה מעוניין לבחון, או שתסמוך על דברי חכמים - שע"פ היהדות הם ברי סמכא לעניין זה.


ובעניין כלי הבחינה:

כלי הבחינה האובייקטיבי אינו אפקטיבי כשאינך מכיר את המוצר שאתה בוחן. נניח ויש לי משקל שבכוחו ניתן לבחון כמה שוקלים האבנים היקרות אך אין לי כוח להרים את האבנים למשקל. האם באופן כזה המשקל יעזור לי? כדי שתוכל לבחון משהו תצטרך להכיר אותו ורק לאחר מכן, בהתאם לכך, לחשוב כיצד עליך לבחון אותו. כל עוד לא היכרת אותו, [אין לך כוח להרים אותו אל כלי הבחינה,] אתה פשוט מבזבז את זמנך.

1. בכלל לא הבנת את הדוגמא שלי ואת הבעייתיות בתפיסה שלך.

הדוגמא נועדה להסביר לך שאתה טוען שהמציאות שאני יכול להכיר כרגע והמציאות שאני יכול להכיר אחרי הלימוד הן שונות מהותית.
ז"א שאתה טוען שבעיקבות הלימוד נוסף לי כלי חדש להשיג ידע על העולם.

קוראים לזה מיסטיקה או אמונה עיוורת.
כפי שהסברתי קודם: רק אדם פזיז או פטי יאמין לטענה שלך.

2. כלי בחינה אובייקטיבי נכון תמיד. זו בדיוק הפואנטה. הוא לא תלוי בשרירותיות של הדימיונות והשיגיונות הפרטיים של אדם כזה או אחר.
כלי בחינה אובייקטיבי זה מתכון ברור ומדוייק: תעשה פעולות א', ב', ג' ותקבל תמיד  ד', ה', ו'.

אפיק בנגב


אני בהחלט מבין את הטענות שלך אך אין כל קשר בינן לבין הדיון שלנו כאן בפרט או לבין היהדות בכלל, והצגתי לכך כבר דוגמאות שאליהן לא התייחסת. חזרת שוב ושוב להשמיע דעתך וטענתך אך הייתי שמח אם היית מפסיק למתוח אותי ומספר לי בעזרת איזה כלי ניתן לבחון את אמיתות הגמרא.



mk4th שלום וברוך הבא!


אמנם זה לא נושא הדיון שלשמו אני הוכנסתי לאשכול הזה, אך העובדה שהרמב"ם לא האמין אינה יכולה להוות ראיה לכך שאין חובה להאמין. אם נמצא ראשון שקדם לרמב"ם שהאמין בהגשמה, האם זו תהיה ראיה לכך שאין חובה לשלול אותה? הגמרא טוענת במקומות דומים "לא שמיע ליה...ואם הווה שמיע ליה הווה הדר ביה". אמנם הרמב"ם לא זכה לקבל אותה במסורת כמו הרמב"ן, אך גדולי ישראל שלאחר הרמב"ם, גם ראשונים, שקיבלו אותה במסורת או זכו להכיר ספרים מבוארים יותר בתקופתם, טענו שחכמת הקבלה נחשבת למה שכינו חז"ל 'סתרי תורה'. אני מניח, כמו שרמזת, שדווקא הבא לטעון שהם טעו צריך לספק ראיה כלשהי לדבריו [ואין ספק שלאדם שלא למד את החכמה קשה לספק כזאת].

אני מגיע לדיון הזה מאוחר מאד, אולם מכיוון שזהו תחום ההתעניינות שלי אנסה להוסיף ולהבהיר.

השאלות של מיימוני שמופיעות בתחילת השרשור טובות בעיני לכן אנסה לענות על פיהם.

לגבי הרב קאפח - אינני יודע.

האם יש חובה להאמין?
אם נהיה ישרים נראה שאמונה היא תחום נזיל ביהדות, בסופו של דבר אנשים נשפטים ע"פ יראת השמיים שלהם וע"פ קיום המצוות שלהם ולא ע"פ אמונה, אני לא יודע אם כל יושבי הפורום מצויים בדברים, אבל הרב שג"ר הוא דוגמא טובה לכך.
גם הגרי"ד וגם הרב קוק הם תלמידי חכמים מובהקים ונראה שהעמדות שלהם סותרות כמעט באופן מוחלט, לפחות מבחינת ניגון הדברים.

השאלה השלישית היא חלק מהראשונה וגם עליה לא אענה.

לגבי ההנחות שמיימוני הניח לגבי חכמת הקבלה - האם הקבלה היא חלק מהתורה שנמסר דור אחר דור - 
האמונה היהודית היא דבר מתפתח, שניזון וקרוב לתפיסות הרווחות בתקופה הרלוונטית, אין זה מקרה שתורת הסוד של חסידות אשכנז דומה בצורה מטרידה מכמה בחינות לגנוסטיקה נוצרית, כנ"ל לגבי אמונתו הפילוסופית של הרמב"ם הדמיון שלה לעמדה הפילוסופית של אריסטו איננו מקרי.

ננסה להתחקות על ראשית הקבלה כביכול - הספר הראשון הנחשב בימינו לספר "קבלה" הוא ספר יצירה, חיבור תנאי ובו מופיעות בפעם הראשונה ה"ספירות", יש לציין שהחוקרים ספורים שמדובר ב"ספירות" עם צרה ב"פ" הוה אומר כדורים ביוונית, ולא בספירות במובן הקבלי, בכל אופן הוא נחשב לספר קבלי ופורש ככזה לאורך הדורות ביהדות.

המונח עשר ספירות מופיע גם במדרש רבה (המקור אינו בידי).

אח"כ, קיימת תורת הסוד של האמוראים ובני תקופתם, שכוללת מדרשיים בסגנון מיתי, ספר כשפים בשם "ספר הרזים", שאין ביטחון לגבי המקור שלו בכל אופן הוא נכתב ע"י יהודי מלומד.
הספר מכיל כשפים ואת דרך ביצועם, הוא אינו מתייחס לספירות הוא מדבר על "שבעה רקיעים", שעליהם יש מלאכים ושוטרים, וע"י קריאה בשמות המלאכים ומעשים מסויימים האדם יכול לבמע כשפים, כמו העלאה באוב וכו'.

אח"כ מופיעה תורת הסוד של חסידי אשכנז, (ר' יהודה החסיד, ר' שמואל החסיד, ר' אליעזר מוורמס וכו') עליהם קראתי רק ספר מחקר ולא את הכתבים עצמם ואת הפרשנות הרבנית עליהם, רק אומר שהם מדברים הרבה על מלאכים, שמותיהם פעולותיהם וכו'..

במאה 13 מתפרצת הקבלה בעיקר באיזור גירונה שבספרד.
הספר הקבלי הראשון הוא "ספר הבהיר" ספר מדרשים המיוחס לר' נחוניא בן הקנה, ושם כבר מופיעים רעיונות קבליים רבים, הוא ספר קבלי לכל דבר, קצת סתום, קצת מבולבל אבל בכל אופן מדובר בספר חשוב ומייסד בקבלה.

בתקופה זו כבר יש מקובלים רבים, ר' יצחק דמן עכו, הרמב"ן ר' עזריאל מגירונה וכו'.
הם אינם מכירים כלל את ספר הזוהר (כנראה) עד חשיפתו בידי רמד"ל (ר' משה די-לאון) ר' משה חושף את ספר הזוהר, וספר הזוהר מחולל המפכה.

המחלוקת על קדמות הזוהר, הזוהר מורכב מכמה חלקים ושכבות, זהו ספק אקלקטי מאוד, המכיל המון סגנונות ורעיונות שונים.

השכבה ה"ליבתית" של הזוהר כתובה בארמית ארצישראלית טובה וקדומה, על זה אין ויכוח, קטעים אחרים בזוהר כתובים בארמית יחסית עילגת, מכילים המון מילים בספרדית (למשל "גרדינים"- שומרים מילה שמקורה ספרדי) או מילים שאין להם שום פירוש ידוע (למשל "בוסיטא")
היא מכילה ציטוים ועיבודים של מדרשי אמוראים ותנאים, (תמיד בתרגום לארמית) ובפרשת עקב יש ציטוט שלם מספר "שולחן של ארבע" של רבינו בחיי אבן פקודה.

בנוסף יש שני חלקים שהם תוספות מאוחרות באופן ודאי, שהם "תיקוני זהר" ו"זהר חדש".
יש ויכוח בין החוקרים לגבי יצירת הזהר והעברתו, והאם הוא קדום או לא.

בתחילה שייכו אותו לרמד"ל, שע"פ עדות שמסרה אשתו לא היה לפניו כל טקסט קדום. וש"הוא בדה הכל מליבו", עמדה זו בעייתית מכיוון שבכתביו האחרים של רמד"ל, מופיעים רעיונות זוהריים, אולם לא ניכר בהם שמץ מהכשרון ומהגדלות שנדרשו ע"מ לכתוןב את הזהר, יתרה מכך הזהר מכיל סגנונות שונים שכנראה אינם שייכים לאדם אחד.
יתרה מכך גם אצל ר' יוסף ג'קטילייא תלמידו של ר' אברהם אבולעפיה, מופיעים רעיונות "זהריים" ואיש אינו טוען שהוא מחבר ספר הזהר, כפי שמקדים פרופ' בן שלמה במבוא במצויין שלו לספר "שערי אורה" של המחבר הנ"ל. 

סברה שהועלתה היא שזהו ספר עתיק שעבר בין תלמידי חכמים, ונוספו בו הערות והגה ות שבמהלך הדורות נכנסו אל תוך הספר.

גם מבחינת נקודת מבטו של הזהר לא ייתכן שהוא נכתב ע"י רשב"י מכיוון שהוא מספר את מותו של רשב"י ועל חיי תלמידיו לאחר הסתלקותו, וכו', בנוסף ע"פ עמדת הזהר הדברים נכתבים ע"י ר' אבא תלמידו.

האם רשב"י הוא בעל כל ספר הזהר? כנראה שלא.
האם ליבת הזהר היא תורות מר' שמעון בר יוחאי - ייתכן מאד שכן.

אולם מכאן עלינו להגיע לשאלה נוספת - כתיבה פסאודו-אפיגרפית מהי?
בתפיסתינו המערבית היום, מדובר בשקר גס, מעשה זיוף שעניינו להקנות תוקף לספר מסויים.
אולם, לאדם שמאמין ברוח הקודש, שמאמין בכמעט נבואה, האם זהו אכן זיוף, כנראה שלא. כנראה שאיך שהם תפסו את זה לא מדובר בזיוף כלל.

לכן - אמונה בקבלה, אינה כוללת לטעמי אמונה ב"הלכה למשה מסיני", או אמונה שהזהר נכתב ע"י רשב"י.

לכן השאלה היא מהי אמת? האם התלמוד הבבלי הוא "אמת" הרי הוא מכיל סוגיות סותרות! הוא ספר דינמי כמו הזהר עצמו, אם השאלה היא האם ספר הזהר נכתב בקדושה ע"י גדולי ישראל, ומכוון לשם שמיים, אז בעיני התשובה היא כן.

אם השאלה היא האם ספר הזהר הוא האלוקות עצמה? בעיני לא.

מושג האמת לא יכול לחול ע"פ ספר רחב כ"כ שעניינו הוא לא ציון "עובדות" האם מדרשים הם אמת? המושג אמת לא שייך כאן.
מדרשים הם רעיונות קודש, כנ"ל הזהר בעיני.
יש לציין שהזהר הוא ברובו מדרשי.

לגבי קבלת האר"י, קבלת האר"י רחבה כמו הזהר.
בעיני היא מלאה ברעיונות מדהימים, ובבהירות מחשבה גדולה מאד.
היא פילוסופית, מיסטית, עמוקה, ואמיתית, ומביאה עושה רוחני גדול.

לא מדובר על "עובדות" מדובר על תפיסה רוחנית, שקצרה כאן היריעה מלהרחיבה.

בכל אופן, לא מדובר על אברה קדברה או על בובעמייסעס כאלו ואחרים, זה סה"כ לימוד תורה.
כהערה נקודתית אבקש לא לערבב אל חכמת הקבלה - פנימיות התורה יחד עם באבות, קבלה לעם או אליאור חן. כל קשר הוא מקרי בהחלט.

מכיוון שהקבלה עדיין סוד אפשר להעליל עליה כל עלילה שפלה כאילו היא מלאה באכזריות, אחיזת עיניים ומי יודע מה עוד - ולא היא. 

הקבלה היא דבר מתפתח, המקובלים הראשונים לא הכירו את המושג (ואת הרעיון) התיאולוגי -פילוסופי של "צמצום", הרעיון נמצא בזהר ומפותח ונצא באופן מובהק ומפורש רק באר"י אולם כיום זוהי תפיסה מכוננת בעולם הקבלה.

כנ"ל תפיסות לגבי ה"סטרא אחרא", שמופיעות רק בזהר ואילו בכתבים שני תקופתו או קדומים לו הרעיון אינו מופיע.

מהי הקבלה בעיני?
הקבלה היא חכמת פנימיות התורה, דרך הלסתכל על האלוקות ועל הנהגתה אל עולמינו, בירור מושגי האלוקות, מענה על שאלות שבאופן פילוסופי לא מקבלות כל מענה, כמו אינסופיות האלוקים, לעומת העולם הסופי.

שאלות לגבי מונותאיזם, ולפיכך הגבלת האל. (כמו באמונת הרמב"ם, שם האל מוגבל ביותר וסופי לחלוטין, אל תקפצו עליי, נדון בזה במקום אחר ובנחת)
או פנתאיזם ואיון האל המשגיח שקיים קשר עם העולם.

מכיוון שכך שאלת ה"אמיתיות" לא קיימת, לא. בעיני כמו שכל התורה מתפתחת ומשה לא קיבל בסיני את ה"שב שמעתתא", כך הוא לא קיבל את כתבי האר"י, ואפילו לא את חכמתו של ר' עקיבא הדורש כתרי אותיות, כמפורש במדרש.

אז מה? כמו שהעולם מתפתח גם גילוי דבר ה' מתפתח יחד האדם, כפי הרחבתו מדרגתו מידתותיו ושכלו.

לפיכך - כן אני מאמין שהקבלה היא קדושה, והיא תורה.
בדיוק כמו שהרמב"ם הוא קדושה - ויש אינסוף פנים למציאות האלוקות ולתורה.

ובנימה פיוטית זו. אכי"ר.

אבקש להתנצל על כל טעויות ההקלדה, אני מאמין שאם השגתם את השכל הפועל תוכלו לפענח את כוונתי.

אבגד,

מה פירוש הרמב"ם לא זכה לקבל אותה כמו הרמב"ן - עמדתו של הרמב"ם בעניין יסוד האמונה בשלילת התארים אמורה להשתנות רק בגלל שלפניו היו חכמים שהאמינו בהגשמה, והוא המסכן לא ידע עליה או לא זכה לקבל אותה? ואם הרמב"ם היה זוכה ל"קבל", כמו הרמב"ן, אז הפירוש שלו במו"נ שהמאבק עם המלאך במעבר היבוק לא היתה בחלום אלא במציאות? האם לא מספיקה לך עדותו בפירוש למסכת אבות אבות פ"ד ז - "שדבריי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולם.." נראה לך שזה שהרמב"ם ייעמוד ויכריז על האמת "שלו" בניגוד לכל שאר החכמים אמור להרתיע אותו? אתה רוצה לטעון שאם הרמב"ם  שלל ואסר מפורשות על לימוד הקבלה ויש מי שמחזיק עצמו מתלמידי הרמב"ם אז ודאי שאין חובה ללמוד אותה, ואם בכל זאת היו חכמים אחרים שסברו שמותר לעסוק בה או שבמקרה הטוב אין לשלול אותה, אז אין לי אלא להסכים איתך - כל עוד אין מדובר בדעה שתכליתה מעשה, איש באמונתו יחיה... 

 

א_ב_ג_ד,
1. אני לא יודע לאיזה דוגמאות אתה מתייחס.
2. הדיון שלכם כאן מניח לא מעט הנחות שלדעתי הן שגויות.
אין שום סיבה, או יותר נכון לדעתי זו טעות גדולה להתדיין תוך קבלה של הנחות שגויות. 
אם היסודות תלויים על בלי-מה, גם הביניין יקרוס בסופו של דבר.
3. כפי שרשמתי קודם, וכפי שנימקתי רבות, המציאות קודמת לגמרא.
במקומות בהם הגמרא סותרת בבירור את המציאות אז אתה יכול להבין שבוודאות הגמרא טועה.

וזה משום שלכל דבר שקיים בעולם יש זהות.
והזהות הזו לא יכולה להכיל סתירות.
אתה יכול לטעון שסנה בער אבל לא עוכל, אבל זה אומר דבר אחד: הזהות של אותו הסנה, באותו הרגע, השתנתה לזהות אחרת. אם תורת משה היתה טוענת שהסנה אוכל ולא אוכל בו זמנית, היית יכול להבין שהמשפט הזה הוא משפט שקר. קל וחומר אם היית קורא טענה כזו בגמרא או בזוהר.

אם אתה לא מבין שאני פורש לפניך את הכלי החשוב ביותר להבנת המציאות (כשהגמרא בתוכה) אז אתה יכול לשאול בצורה קונקרטית ולא לטעון ש"אני ממשיך למתוח אותך".

שבת של שלום

riv


הרמב"ם לא הכיר את חכמת הקבלה. כדי לדעת קבלה, בזמנו, היה צורך לקבל אותה ממורה [וכך העיד הרמב"ן]. אין שום קשר בין הקבלה לבין הגשמה. מי שלומד קבלה בדרך בה נצרך ללמוד מבין שהיא שוללת את התארים בדיוק כמו שהרמב"ם שולל - התארים מורים על פעולות - אלא שהקבלה כוללת גם את לימוד סדר הפעולות המדויק ומטרת וסיבת כל אחת ואחת מהן.



אפיק


כבר בתחילת הודעותיי כתבתי שאין לי כל כוונה להתווכח עם דעותיך. אני כותב ע"מ לנסות להבין את דעת היהדות ביחס לקבלה. אני אמנם לא מסכים גם עם דעותיך, כפי שהסברתי כבר בתגובותיי אליהן, אך זה כבר נושא אחר שכנראה מקומו באשכול אחר.

אבגד

לא הייתה קבלה בזמנו של הרמב"ם, אפשר לטמון את הראש בחול, אבל בנושא הזה שווה להתייחס למחקר.

בזמנו של הרמב"ם הייתה קיימת תורת סוד אבל היא לא זהה ל"קבלה".

זה נראה לי קצת חסר טעם לדון בלי להתייחס לתוכן, ואני לא בטוח שלכולם יש פה את הידע הנדרש (סליחה על הפקפוק) בקבלה ובמחקר.

מזה קבלה? כל מיסטיקה היא קבלה? האם קבלה היא תורת הזהר? ואם כן מה זה אומר על המקובלים שקדמו לזהר, דברו על ספירות, נחשבים למקובלים, ולא מאמצים תפיסות "זהריות"?!

בקיצור אני מציע להציב סטנדרטים לדון על פיהם.

חבל לבזבז זמן טוב ואוויר.

אם למישהו יש הצעות לגבי הדרך לתחום את הדיון זה עלול להיות מועיל.

דוזר


אתה ודאי מתכוון לומר שהקבלה לא הוסברה כפי שהיא מוסברת כיום בכתבי האר"י ומפרשיו, אך חכמת הקבלה כבר היתה. באיזה שם כינו אותה? מה ידעו ממנה? באילו דרכים הסבירו אותה? אלו כבר שאלות אחרות. דווקא בגלל העובדה שהחכמה הזו הועברה בין יחידים ועדיין לא הוסברה באופן מפורט (ובדיוק כמו שכל חלק בתורה התרחב במהלך השנים) היו שנרתעו ממנה. כיום, כשהאמת מונחת בקרן זווית, אין כל סיבה לפחד.

אבגד

לא לא התכוונתי לומר את זה, ואני מוחה על הדמגוגיה - מי מפחד?


מהי קבלה אבגד?

תוכל לומר לי? כל מיסטיקה היא קבלה?

אם המדד הוא תורת הספירות - עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה.
אז לא, זה לא היה קיים כנראה בימי הרמב"ם.

האם הכוונה לתורת הרע - הסטרא אחרא, אז לא זה הופיע רק בזהר שכידוע הופיע במאה ה13.

האם הכוונה היא לפרצופים? הם הופיעו רק באדרות, ואח"כ מורחבים אצל האר"י.הם לא היו קיימים בזמן הרמב"ם. אז על איזו קבלה אתה מדבר?

אם אתה מדבר על שמות אז אפשר לבחון, חלקם מופיעים בתלמוד, חלקם שמות מלאכים שמופיעים אצל חסידי אשכנז, וחלקם מופיעים לראשונה אצל האר"י.

אתה רוצה לדבר על זה באופן מוסמך? אם כן, הבה ונתחום את הדיון, תציג רעיון קבלי, שיטה קבלית ונבחן אותה באופן יסודי ושאל את עצמינו ביושר מתי היא התפתחה.

הקבלה היא לא מותג, יש בה תוכן, והתוכן הזה הצטבר במשך זמן רב ויש בו רעיונות שונים.
אני חושב שהדיון מתנקז לסיסמאות. אני קורא לדיון אמיתי ופתוח, תגדיר מהי קבלה ונדון לגבי ההגדרות שלך, כשאבן הבוחן לצורך הטענה שלך היא השאלה האם הם היו קיימות או לא בימי הרמב"ם, והאם הן בכלל מגדירות את תורת הקבלה.

קראת את ההודעה שלי למעלה? היא הייתה די ממצה, מבחינה הסטורית ומחקרית.

נקודה אחרונה - כן, ביהדות יש מסורת מסטית ארוכה, אם כי היא לא "קבלה" יש לציין שעל ספר יצירה, ספר קבלי כביכול יש פירוש של רס"ג, פירוש פילוסופי לחלוטין, כך שגם מי שהיה חשוף אל הטקסטים ששייכים לסוד המוקדם לאו דווקא הבין אותם בצורה הקבלית.

מעבר לכך אני לא יכול לפרוך את דבריך מכיוון שלא הבאת להם סימוכין כלשהם.