אף שנושא מתאבדים עלה בעבר בדיונים בכל מיני אשכולות , ברצוני להעלותו שוב בהסתכלות שונה.
ברצוני לדון בעניין המתאבדים - ימח שמם ושם זכרם הם ושולחהם ותומכהם וזרעם ועמם . יהי רצון שנזכה בקרוב לראות בנקמת השם עליהם ועל עמם. אשרי כל הזוכה בדמם ואשרי מי שיאחז וניפץ עוללם אל הסלע. כל זה כדי שלא יתפרשו דבריי שלא כהוגן.
עם כל המיאוס מן המעשה האכזרי הרי סוף כל סוף אנשים האלה הם בוחרים בדרך של מסירות נפש. ואף שכל מחשבתם הם על מנת לקבל שכר פועלם בדרך של זימת שבעים הבתולות הידועה לשמצה.
אם נתבונן בעניין מסירות הנפש ביהדות. מיד צצה ועולה שלוש עברות שמצוה כל אחד למסור את הנפש , ג"ע, ע"ז וש"ד. אולם בשעת הגזירה על כל מצוה מוסרים את הנפש ורבי עקיבא נתפש בהעברת שרשרת התורה ומסר נפשו על כך וכמו כן מצאנו מסירות נפש שלא בשעת גזירה, כגון לוליאנוס ופפוס שאין כל בריאה יכולה לעמוד במחיצתם.
וכמו כן יש מצוה למסירות נפש במלחמת מצוה. ובמלחמת רשות שהם לא בשעת גזירה ולא על שלוש מצות האמורות. ואף כי אינו דומה עניין המלחמה אין ספק שעצם המצוה או הרשות להלחם יש בו תביעה למסירות נפש.
מעלה גדולה יש ביהדות במושג מסירות הנפש. "הראשונים שמסרו נפשם על המצוות התרחשו להם ניסים" זהו רק משל שהרי מדובר שם רק בהכנסת תבואה באופן רגיל לבית ואינו עניין של מסירות הנפש ממש אלא מוכנות לוותר על כסף ועל רמת חיים כדי לקיים את המצות באופן ראוי. מן המשל אפשר להבין את גודל מעלתה של מסירות הנפש ממש.
ידועים לנו מקרים רבים של מסירות נפש בעם ישראל בכל הדורות. מעבר אלו הנזכרים לעיל יש להוסיף ולצרף את קדושי השואה, קדושי אינקוזיציה, קרנבות מסעות הצלב, הרוגים ושרופים שבכל דור ודור. מהם שמסרו נפשם באופן סביל (פסיבי). ומהם סיכנו נפשם להצלת הכלל או לקיום מצוות וכד'.
אם כן אני מחפש את המסירות הנפש בימינו בציבור עוסקי התורה – ציבור החרדי. כיצד אנו מתמודדים עם מצב בו אויבינו השטופים בזימה מוסרים נפשם על דברי הבל של שבעים בתולות ואנו עם השם, העוסקים בתורתו תורת אמת, אין בנו דבר וחצי דבר עם מסירות הנפש האמיתית – האין זה קיטרוג העולה לכיסא הכבוד שתובע את עלבונה של דת האמת.
איה מעלת אבותנו מקבלי דת אמת, אברהם שנזרק לכבשן האש משה במלחמותיו, יהושוע בעמק איילון, דוד בחילותיו. מלכי בית דוד לדרותיהם, החשמונאים, רבי עקיבה שהיה נושא כליו של בר-כוכבה. על כל אלה הידועים שבמעלת נביאים או בעלי רוח הקודש. ישנם כפלי כפליים בעשרת מונים יוצאי מצרים, בכל הדורות, שמסרו נפשם ממש ולא קיבלו פירסום.
מבקש להדגיש כי אין לי כל עניין בויכוח פוליטי או דבר דומה אלא דיון יהודי אמיתי בדבר שנראה לכאורה קיטרוג גדול כלפי עם השם.
נשלח ב-21/10/2003 20:31
יהודי
נושא חשוב ומעניין.
ובכל זאת, הצטמררתי.
הקרבת חיים אינה נושא קל.
וכפי שיש מעלה לדעת למסור את הנפש, יש גם מעלה לדעת שזה צעד אחרון.
לפעמים מתקבל רושם - אצלי - שאנו עוסקים יותר מדי בחיפושים אחרי מסירת נפש, בשעה שהפתרונות הם זמינים יותר.
אפילו הביטוי "מסירות נפש" רווח על כל דבר. אפילו לא צריך ללכת בשביל זה בגשם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-23/10/2003 00:18
יהודי
עוד הערה על דבריך.
שאלת: היכן יש מסירות נפש בדורנו?
אם ניתן להחשיב התגברות על יצר בוער כאש כמסירות נפש, אזי יש לציין לשבח את כל בני עמנו החרדים לדבר ה', שמוסרים את נפשם להישמר מאיסורי עריות. אין כוונתי להרחקות שמתחדשות לבקרים בערינו ובאוטובוסינו, אלא, כפשוטו, התרחקות מעריות שמקיפות אותנו בערים ובאוטובוסים. ועבור מי שגולש - הסכנה אורבת גם באינטרנט. וכאן אולי היא חמורה מכל מקום אחר.
כמה קשה שמירת העינים ברחוב של זמננו. וכמה מפתה היצר, במיוחד למי שאינו נשוי. אמור מעתה: האם אין זכות גדולה לעם ישראל קודש המוסרים את נפשם ונלחמים ביצרם למען קדושתם?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-26/10/2003 12:08
מיימוני היקר
שמחתי מאוד על הודעתך הראשונה ועוד פחות מזה בשניה.
הרי זה דבר והיפוכו איך שאתה מתאר שעושים שימוש רווח מדי במונח פיקוח נפש על כל דבר ובסוף אתה מצטמצם רק על הליכה ברחוב.
כפי שבודאי שמת לב מיימוני היקר למרות ההתענינות הרבה בנושא הרי התגובות בו הם מועטים וגם זה בלשון המעטה.
אכן נושא קשה וזה טיבעם נושאים טעוני רגשות שקשה להתייחס אליהם באופן שכלי טהור. כי תמיד הרגשות חוסמות גישה שכלית טהורה.
אכן אתה בהחלט צודק. לא תמיד נדרש הקרבת חיים והשאלה האם יש מצוה (כלומר עניין) לחפש מסירות נפש כזה או שמא רק אם זה בא לידך חורג ממסגרת האשכול או ליתר דיוק מיכולת שלי לגעת בנושא זה! רק נזכרתי ש הבית יוסף, רבי יוסף קרו) השתוקק לעניין זה והמגיד מבטיחו פעמים רבות שיזכה להעלות על מוקד בקידוש השם. ולבסוף זה לא קרה)
אם אנסה לנתח את הסיבות מדוע התיחסות כל כך מועטה לנושא זה יתכנו שלוש סיבות עיקריות.
א. כולם מסכימים לכל מה שכתבתי.--- נו באמת.
ב. לא מסכימים לאף מילה.- אתה מכיר יהודי שלא מסכים למה שהוא והוא לא מגיב? וכיוון שאין ברצוני להטיל דופי ביהדותם של חברי הפורם בטח לא פורם מכובד ויוקרתי זה, הרשו לי להניח שגם לא מדובר במקרה זה.
ג. כל מה שכתבתי כמוה כתאילנדית עתיקה לחברים המבקרים.
לדאבוננו הרב יש לי את התחושה שאכן מדובר במקרה השלישי.
אנשים מרוב פחד נמנעים מלהבין ולהתייחס לנושא.
תוקן על ידי - yehudi - 26/10/2003 12:12:45
נשלח ב-26/10/2003 12:18
.
יהודי
לעתים, כשאין מה להגיב, פשוט לא מגיבים, בלי להכנס לאף אחת מהקטגוריות שציינת.
חודש טוב
נשלח ב-26/10/2003 15:14
yehud
לא לשכוח שבהרבה פיגועים מסרו מאבטחים, חיילים ואזרחים את חייהם כדי שלא ייפגעו וזה הפנטיים לא היו עושים, זו הסנגוריה הכי גדולה שיכולה להיות על האנושות הנאורה לעומת החשוכה!
נשלח ב-26/10/2003 17:09
יהודי
בהלכה נקבעו כל מיני מצבים שבהם האדם נדרש לוותר גם על חייו . המצבים האלה אינם רצויים ואין שום סבה לשאוף שיהיו 'הזדמנויות' כאלה .
אנו מתפללים כל יום 'ואל תביאני לידי נסיון' . כיצד זה ניתן להקל ראש כאשר מדברים על הנסיון הגדול ביותר ?
נשלח ב-26/10/2003 18:07
יהודי
לשאלתך - נראה לי שהנושא שהעלית הוא פשוט גדול מדי. הב"י סבר כנראה שהוא מסוגל וראוי לזכות במצוה זו, למות על קידוש ה'. עבור רובנו - אני חושב שאני רשאי לכתוב באופן גורף שכזה - זה רחוק מאד. אילו היו מציעים לנו את המצווה הזו, היינו עונים: אדם חכם מעדיף לחיות למען מטרה מאשר למות למענה.
אני חוזר לתשובה השניה שלא מצאה חן כל כך בעיניך. קשה לאדם למסור את כל חייו ברגע אחד. קשה לאדם גם למסור את מבט עיניו לרגע קטן אחד. זה לא אותו קושי, אבל זה עדיין נסיון, ודווקא נסיון גדול למדי.
ואם הנסיון הזה אינו מספיק בעיניך, מה עם נסיון הכעס?
יש סיפור יפה שכתב פעם הסופר החרדי מאיר ברעם, בשם "מבצע אלול". הפרק הראשון שלו מספר על ילד חמוד בעיירה היהודית של פעם, שרוצה להתחזק במשהו לקראת חודש אלול. בדרך הוא יוצא מהבית כמעט בלי לברך, הופך בשוק תוך כדי ריצה את התפוחים של הרוכלת - ומזכה תוך כדי כך את עמך ישראל במצוות חסד לעזור לה לאסוף אותם. הוא עצמו עסוק מדי. הוא מחפש מצוות לאלול.
אתה צודק שצריך גם מבט ברמת העל. אך אל נתפתה לנהוג כאותו ילד בעל כוונות טובות. לא נכון הוא לזלזל במעלתן של מצוות "קטנות" כמו פעם אחת לא לכעוס, לא להעליב, לא להיגרר אחרי אחרים.
אין אדם יודע חשיבותן של מצוות אלא א-ל דעות - הרמב"ם (מצוטט מהזכרון).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-27/10/2003 08:54
מודאיב היקר
בדיוק על זה אני תמהה הכיצד בפורם של אנשים חושבים אין מה להגיב אם זה לא מחוסר נגיעה לנושא , כלומר הנושא לא מדבר אליך. אצלנו קוראים לזה לא מבין בתחום. וזה בלשון עדינה נקרא "הונגרית עתיקה".
מיימוני היקר
הנך צודק מאוד בנושאים שהעלת. איני מתכון פה אם חייבים לשאוף למדרגת רבי יוסף קארו ורבי עקיבה. זה גדול עלי כפי שציינתי.
כמו כן אני מסכים שאין טעם למסור את הנפש בשעה שיש פתרונות זמינים וקלים. אדרבה אם יש לך פתרון יצירתי להתמודדות עם המתאבדים ימח שמם הנך מוזמן להביא. לצערי איני מכיר פתרון קל ואין אפשרות להתמודד איתם אלא בשדה מסירות נפש. ואשר על כן באתי בכתוב, לדון ולבדוק את העניין קודם כל מבחינה תורנית טהורה. ולכן יש לנו לחפש את עניין מסירות נפש שמקורה באבות האומה באברהם אבינו וביצחק בנו ומשם נשאף את הכוח להתמודד עם המצב הנורא הריבון כל העולמים הניח לפתחנו!
לגבי דוגמאות שהבאת אינם כלום.
שהרי מה שמובא בחז"ל ומכונה בלשון מסירות נפש אלה הם דברים של קום עשה. בדוגמא להכניס פירות דרך הפתח למרות שיש לך אפשרות להעביר דרך החלון ולחסוך לעצמך אחוז לא מבוטל של הפירות ואתה מוכן לתת מרמת החיים שלך ושל משפחתך לקיים מצוות בצורה ראויה.
מה שאתה מביא שמצליחים להתגבר ולהמנע ממצוות או מדות לא תעשה . אלה נסיונות שכל יהודי פשוט מצווה אליהם ועומד בהם יום יום. מה שאתה אומר במניעה מלהסתכל וכעס הוא דומה לאימרה: קשה להיות יהודי.
אולם אם תבקש בציבור החרדי ויתורים מעין אלה על רמת חיים שניתן וראוי לקרוא להם מסירות נפש מעין זה המובא בחז"ל, תמצאם אצל בני תורה רבים שמעדיפים מסלול של לימוד תורה תוך חיים של דחק ועוני על פני אפשרות של קידום אישי במסחר או באחת ענפי ההיי טק למי שיש באפשרותו להגיע.
אבל כאן בדיוק שאלתי.
האם מסירות נפש מעין זה היא מספיקה היום להתמודד עם "מסירות נפש" של המתאבדים הארורים.
נשלח ב-27/10/2003 09:15
יהודי יקר
האנשים החושבים הביעו את דעתם באופן עקיף בנושא המתאבדים, אין ספור פעמים באשכולות שהיו קשורים בנושא.
חז"ל אמנם מסרו את נפשם כמו במקרה של עשרת הרוגי מלכות, אבל נראה לי שהטעות שלך נובעת מחוסר הבנת דקות בהבדל בין מסירות נפשם של המתאבדים שלתוכו נכנסים שיקולים פוליטים ושאר סיבות המביאות אדם לידי יאוש שכתוצאה מכך מגיע למחשבות שאין לו מה להפסיד יותר, לבין מסירות נפשם של חז"ל.
"וחי בהם לא שימות בהם, היה ר' ישמעאל אומר מנין אתה אומר שאם אמרו לו לאדם בינו לבין עצמו עבוד ע"א ואל תהרג יעבור ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם, או אפילו ברבים ישמע להם ת"ל ולא תחללו את שם קודשי ונקדשתי אם מקדישים אתם את שמי אף אני אקדש את שמי על ידיכם שכשם שעשו חנניה מישאל ועזריה שהיו כל אומות העולם בזמן ההוא שטוחין לפני הצלם והן עומדים דומים לתמרים....היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם...." (ספרא אחרי מות פרשה ט ד"ה פרשה ט)
נשלח ב-27/10/2003 15:56
מדוע את מביאה את ר' ישמעאל שאין הלכה כמותו, הרי להלכה אנו פוסקים שבע"ז, ג"ע ושפ"ד יהרג ואל יעבור, וכן למדנו בהלכות מלכים ברמב"ם שמותר לצאת למלחמת רשות אפ' שהיא כרוכה בסכנת נפשות.
תוקן על ידי - אריק123 - 27/10/2003 15:59:06
תוקן על ידי - אריק123 - 27/10/2003 16:00:42
נשלח ב-27/10/2003 16:28
אריק
למה מוזכרים גם דעת חז"ל שהיו במיעוט? ולא נפסקה הלכה כמותם? הספרא זה לא ספר קודש?
למה?
נשלח ב-27/10/2003 17:02
כבר דנו בזה רבות, ודווקא הרמב"ם הוא שהשמיט את המקורות והמחלוקות. ההלכה נפסקה בנושא הזה חד משמעית דלא כר' ישמעאל (ואפ' בעל המאור בפרק שמיני בסנהדרין שחולק בע"ז מודה בג"ע ושפ"ד).
נשלח ב-27/10/2003 17:18
אריק אולי נעשה סדר בדברי הרמב"ם אז ככה בהקדמה למשנה הוא כותב:
"כל הדינים המוזכרים במשנה נחלקים על אלו החמישה חלקים :
מהם- פרושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב, או שאפשר להיות סוברים עליהם סברא.
מהם- הלכה למשה מסיני
ומהם- מה שהוציאו בדרך הקש וסברא, ובו נפלה מחלוקת..."
והטעם שהצריכו לכתוב המחלוקות הנופלות- הוא מה שאומר: אילו נכתבו הלכות אלו הפסוקות שהן בהם מחלוקת, ונדחו דברי החכם שאין הלכה כמותו- אפשר שיבוא אחר כן מי שקיבל, היפך הדבר שעליו נפסקה ההלכה, מהחכם החולק על הדעת ההיא, או ממי שהוא נוטה לדעתו, ויכנס ספק בנפשותינו ונאמר: איך יקבל זה האיש- והוא איש אמת – שדבר פלוני אסור, והמשנה אומרת שהוא מותר, או היפך העניין הזה? ובשביל זה, כשיהיו לנו כתובות אלו הדעות יהיה נגדר זה הפרץ. כי כשיאמר המקבל "שמעתי שכך וכך אסור", נאמר לו: כן דברת, וזוהי דעת פלוני. אבל רבים חולקים עליו, או פלוני חולק עליו – וההלכה כדעת החולק, מפני שסברתו יותר נכונה, או מפני שמצאנו דבר מסיעהו. אבל הטעם שהצריכו לקבוע דברי יחיד ורבים, הוא : מפני שאפשר הלכה כיחיד. ועל כן בא ללמדך כשתהיה סברא פשוטה,
ואפילו ליחיד שומעין לו, ואף על פי שחולקים עליו רבים"
