המתאבדים ואנחנו

ווטו ואיקה,
בקשתם מקורות לטענותי על היחס של המוסלמים ליהודים, הרי הם לפניכם:

הציטוטים דלהלן לקוחים מספרה של Joan Peters 'מאז ומקדם' שיצא לאור בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1988. הדפסה רביעית הודפסה בשנת 2002. הספר נערך לפי מיטב המיתודה המדעית עם ביבליוגרפיה ומראי מקומות מפורטים.

"בניגוד למיתוס, שלפיו חיו היהודים בשופי ובנחת עם הערבים קודם לקומה של המדינה הציונית, הרי חיבורים רבים מספור מעידים עדות חותכת על שעבוד, דכוי, והתפרצויות של אלימו אנטי יהודית מפקידה לפקידה, שהחשיכו על היהודים את עולמם בארצות הערביות-המוסלמיות" (עמ' 46).
בהמשך המחברת מפרטת את טענותיה לגבי המדינות השונות.

תימן:
"חוק תימני גזר שילדים יהודים יתומים יילקחו מאימותיהם ויגודלו כמוסלמים בבתיהם של מוסלמים" (עמ' 51).
"באמצע המאה ה 19 תיאר סופר אחד מירושלים את מצוקתם של יהודי תימן במשך השנתיים שהתגורר במחיצתם:
'בני המקום רואים ביהודי יצור טמא, אך דמו לא טמא הוא בעיניהם. הם דורשים לעצמם את כל נכסיו, ואם ימאן יבואו עליו בחוזק יד... היהודים דרים מחוץ לעיר במעונות אפלים כתאי כלא או מערות מיראת רוצחים ושודדים.... ביש במיוחד מצבו של יהודי אם הוא עצמו נאשם במעשה פשע, אז אין רחמים בדין, על עבירה קלה שבקלות דנים אותו לקנסות מחפירים שאין ידו משגת כלל לשלמם והיה אם לא ישלם ואסרו אותו באזיקים והכוהו מכות רצח בכל יום... מצד שני אין היהודי יכול לתבוע מוסלמי לדין, שהרי ע"פ דין רשאי מוסלמי לעשות כלה ביהודי וברכושו כטוב בעיניו, ואך חסד יחשב הדבר אם מרשים ליהודים לחיות..' (עמ' 52)
הציטוט הנ"ל נלקח מספרו של ר' יעקב ספיר, אבן ספיר ליק 1866 עמ' 52.

ב 1910 מורה מביירות כתב בידיעון חברת כי"ח 1910.:"כעבור למעלה משבוע ימים הכרתי את חיי היהודים בכל גילוייהם ... אומללים הם במידה שאין למעלה ממנה ... אם מעליבים אותם, מאזינים הם בדומיה כאלו לא הבינו; אם נער ערבי מתנפל עליהם ורוגמם באבנים הם בורחים" (עמ' 53).

עיראק:
"....דיכוי גחמני ומופלג תחת שלטונם של כמה מן הכליפים הערבים וממלוכים העלו את המסים עד לדרגה שכמוה כהפקעת רכוש בשנת 1000 לספה"נ, וב 1033 הגיעו הרדיפות לשיאן כאש נשדדו בתי הכנסת של בגדד ונחרבו, ב 1766 היה טבח היהודים בבצרה ובמאה ה 18 נאלצו יהודים רבים לברוח מחמת רוע גזרותיהם של מושלים תורכים מוסלמים.
סמוך לאחר ראשית המאה שלנו כתב סגן קונסול בריטי במוצול דין וחשבו שהדגים היטב את "טיב היחסים המסורתיים" בין המוסלמי ליהודי ברגע דראמטי פחות:
יחסם של המוסלמים לנוצרים וליהודים, שלעומתם הם רוב של עשרה כנגד אחד, הוא יחס של אדון לעבדים ... כל סימו של יומרה לשיויון מדוכא כהרף עין ..." (עמ' 56)

מצרים:
ציטוט מהמאה ה 19:
"היהודים מאוסים בעיני המוסלמים הרבה יותר מן הנוצרים. לפני זמן לא רב היו מרבים לדחוף אותם בחוצות קהיר, ולפעמים היו מכים אותם רק משום שעברו לימינו של מוסלמי ...." (עמ' 59)
ששה מקרים של עלילות דם בין 1870 ל 1892 (עמ' 60).

תיאורים נוספים ולא יותר מרנינים מפורטים בספר על מעמד היהודים במרוקו, אלג'יר, תוניס, סוריה ולוב, ובעמ' 82-83 מתמודדת המחברת ישירות עם טענותיכם. לסכום אביא ציטוט ממסעות בנימין השני במחצית המאה ה19 שמובא בספר בעמ' 85:
"מה מאושר אהיה אם אוכל להעיר את לב היהודים באירופה על צרת אחיהם קרבנות האכזריות והקנאות המזרחית. אחינו החפשיים, שזכו לחיות בצל משטרים ליברליים .... אלה יבינו מה מדאיב ודוחק מצב אחיהם בארצות המזרח ..."
והקונסול הבריטי בשנת 1839 דיווח "בירושלים עדיין אין היהודי נחשב הרבה יותר מכלב".

אריק, זה יפה שהבאת מדבריה של מחברת פלונית,אני יכולה להביא עדויותיהם של לפחות עשרים מחברים אחרים הטוענים ההיפך מדבריה?

להביא? נראה לי מיותר!

הספר זמין ואת יכולה לקרוא ולהתרשם לבדך.
אין חובה להיות חסיד של אדמו"ר אחד בלבד, מותר ללמוד גם ממקורות נוספים ולראות גם דברים אחרים.

תוקן על ידי - אריק123 - 31/10/2003 9:07:33

אריק,
אגלה לך פרט חשוב מחיי

אני מעורבת: בת לאב פולני, ואם שנולדה בהודו ממוצא עירקי,עם המון קרובי משפחה מעירק.

יש לי עדויות של אנשים חיים שחיו במחיצת מוסלמים, הינדים וכו'

מה גם שלשמחתי יש לי שכנים ממוצא מצרי, מרוקאי,וגם סורי/חלבי, אז בבקשה תפסיק עם הפזמון של "לשמוע רק לאדמו"ר שלי" לשמחתי אינני שייכת לשום זרם, וגם לא לחצר מסוימת.
יש גם ספרות שלמה של עדויות "הגיבורים מה"שומר", שספרו את זכרונותיהם המתוקים ושיתוף הפעולה שהיה ביניהם לבין המוסלמים, לפני קום המדינה.

שתהיה לך שבת שלום



תוקן על ידי - איקה - 31/10/2003 9:27:00

יהודי

האם שאלתך היא במה מסירות נפש באה לידי ביטוי בציבור החרדי?

במה אתה מצפה שהיא תבוא לידי ביטוי?

אם הכוונה ב"מסירות נפש" היא להקרבת החיים למען מטרה כלשהי, שיש בה חשיבות וקדושה, היכן תוכל למצוא זאת אלא בחברת מתאבדים, או אנוסים כמו יהודי ספרד הנוצרית? או בזמן שמד, ה' ישמרנו?

אם אתה מתכוון למאמץ גדול וקשה, ששקול נגד מסירות נפש, זה משהו אחר.

יש כאלו שכתבו שאדם, לפני השינה, ידמיין לעצמו שהוא נתפס בידי גויים, ומבקשים ממנו להמיר את דתו, והוא מסרב למרות שהם הורגים אותו, וייחשב לו כמסירות נפש ו"כתיקונים גבוהים".
האם זה מה שאתה מחפש?
יש כאלו שסבורים כי המאמץ להישאר יהודי שומר מצוות בדורנו, למרות הנסיונות בעריות, למרות הפיתוי של העולם המערבי, למרות השאלות ההשקפתיות הקשות שטורדות אותנו - כפי שנראה כאן בפורום - בכל זאת לשמור על הנאמנות לתורה ולמצוות - אף זו מסירות נפש תחשב.
האם זה מספק אותך?
קודם, לעיל, הצעתי לך לראות בכל נסיון של שמירת העינים מסירת נפש, לפי שזה נסיון קשה מאד, שהרי האדם אומר לעצמו "מה כבר עשיתי".
וכן נסיון הכעס, שלא להניח לכעס להשתלט עלינו בשעה שמישהו ממרה את רצוננו.
אבל דוגמאות אלו לא נשאו חן וחסד לפניך.
אז מה כן?

אולי תגדיר: מה ייחשב בעיניך, נכון להיום ולמקום, כמסירות נפש?
ואולי זו בדיוק שאלתך?

כמדומה לי שצריך לעיין בהנחת היסוד שלך. אם אתה מגדיר את הדרישה למסירת נפש באופן הרגיל שלה, לא נוכל בשום אופן לספק לך את מבוקשך.

מצד שני,
איני יודע אם זה מה שנדרש מן האדם...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שבוע טוב.
להוציא מלב. שבתי כבר יצאה.
לאריק.
מחבר הספר הוא צבי הירש חיות נולד בעיר בראדי בשנת תקס"ז ונפטר בשנת תרט"ז בלבוב, (1806-1855), היה רב בזאלקווא וקאליש, אביו ממשפחה מיוחסת הגיע לבראדי מפירנצה - פלורנץ, ידוע ב"בעולם התורה", כ"מהר"ץ חאיעס", {ח' פתוחה וי' סגולה), אך שמו הספרדי היה חיות, (י' בחולם).
הציטוט הוא מספרו, "מבוא התלמוד", פרק עשרים, שנדפס בזאלקווה בשנת 1845, הפרקים העוסקים באגדה נדפסו בראש העין יעקב חלק זרעים דפוס וילנא, שהיא המהדורה המקובלת, מעמ' XIX, בשם "מבוא האגדות", הקטע שציטטתי הוא שם בעמ' XXI, טור א.
נכדו צבי פרץ חיות, חזר לפלורנץ, ושימש כפרופסור בבית המדרש לרבנים שם, סגנו היה משה דוד קאסוטו.

וזה לפינלה - ליהודי ולאריק

מתוך סדר נשים, הלכות סוטה פרק שלישי הלכה ב

"הגיעו לירושלים, בית דין הגדול מושיבין אותה ביניהם ומאימין עליה שלא בפני בעלה ומפחידין אותה פחד גדול שלא תשתה, ואומרים לה: בתי, הרבה היין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים. אל תגרמי לשם הגדול שנכתב בקדושה שימחה על המים, ואומרין לה בתי, הרבה קדמוך ונשטפו. ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרם עליהם ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה וכלתו תמר. ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו. ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה. ואם אמרה : הן נטמאתי, או איני שותה – יוצאה בלא כתובה והולכת לה"