אלישע בן אבויה

יש דרוש יפה של החיד"א לגבי רמון מצא, תוכו אכל קליפתו זרק.

רמון=296. - הויה=26. = רע=270

ר"מ הוציא מהרימון את תוכו הינו הטוב והקדושה האלוקית, (הויה) וממילא נשארה הקליפה של הסט"א.(רע)

בבא

תודה רבה על החידוש הנאה.

זו הזדמנות לבקש הסבר.

איך נעשתה הוצאת ההויה מהרימון?
איך רימון מכיל הויה ורע?
ובמיוחד:
מה תורם הערך הגימטרי?
האם זה מוסיף משהו פרט לשעשוע מספרי, שמרמז כביכול על מעשהו של ר' מאיר?

שאלות אלו מופלאות בעיני שנים רבות, ואשמח על הבהרה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הגימטריא פרפראה לחוכמה בכך שהיא סימן וחיזוק להחזקת רעיון כמו שחז"ל גם עשו!

לאמשלום,

כדי להבין את "חווית הכניסה לפרדס" ולמה כ"כ ברור שכל מה ש*קרה לו* לאלישע, קרה בעקבות הכניסה שלו ל"פרדס", כשהוא מודע לזה, שמיהר להיכנס(כדי להשיג כבוד) שהרי אמר: שלא נתקיימה בו התורה מכיוון שכוונתו לא היתה לשם שמיים, ולא בגלל איזו שהיא "משנה סדורה שונה" שעליה חשב ומצא אותה כנכונה, ונלחם עליה. ראי מה הרמב"ם אומר ומזהיר בקשר לזה:

בסוף פרק שני בהלכות יסודי תורה בספר המדע אחרי שהוא מסביר בשני בפרקים הראשונים א, ב, את "מעשה מרכבה"= "רמז" "סוד". הוא מסכם ואומר:

ציוו חכמים ראשונים , שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד, והוא: שיהיה חכם ומבין מדעתו. ואחר כך מוסרין לו ראשי פרקים ומודיעים לו שמץ מן הדבר, והוא מבין מדעתו ויורד לסוף הדבר ועומקו. ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאוד, ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלם. ועליהם אמר שלמה המלך בחוכמתו דרך משל "כבשים ללבושך (משלי כז,כו) כך אמרו חכמים בפירוש משל זה: דברים שהם כבשונו של עולם יהיו ללבושך, כלומר: לך לבדך, ואל תדרוש אותם ברבים,,,"

ואחר שהוא מסביר את "מעשה בראשית"= "פשט", "דרש". בפרקים ג, ד, ואומר שגם אותם לא מלמדים לרבים- " לפי שאין כל אדם יש לו דעת רחבה להשיג פרוש ובאור כל הדברים על בוריים."

הוא מגיע לארבעה שנכנסו לפרדס ואומר: הלכה יג-

"וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות אלו – הם, שהחכמים הראשונים קוראים אותם: "פרדס", כמו שאמרו: "ארבעה נכנסו לפרדס". ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו – לא כולם היה בהם כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריים. ואני אומר שאין לטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר. לחם ובשר הוא: לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות. ואף על פי שדברים אלו "דבר קטן" קראו אותם חכמים, שהרי אמרו חכמים: "דבר גדול – מעשה מרכבה ודבר קטן – הוויות דאביי ורבא", אף על פי כן ראויים הם להקדימם, שהם מיישבים דעתו של אדם תחילה. ועוד: שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה הוא לישוב העולם הזה, כדי לנחול לעולם הבא. ואפשר שידעם הכל: גדול וקטן, איש ואישה בעל לב רחב ובעל לב קצר"
כלומר מעשה בראשית מלמדים את האדם תרבות, נימוס ודרך ארץ ומיישרים את דרכו בחיים להיזהר מן הגזל והחמס- ובזה מביאים טובה ליישובו של עולם –
אבל מעשה מרכבה מלמדים אותם רק ליחדי סגולה זכי לב וגדולי מחשבה אלה שמסוגלים באמת "לטייל ולחזות בנועם ה' על ידי מחקרים במעשה בראשית ומעשה מרכבה.

בשמונה פרקים פ"ב אומר הרמב"ם שכדי להיכנס לפרדס אדם חייב להשלים את את כל שלושת המעלות השכליות. ובאם לא השלים אותם הוא מועד לפורענות.

וכך הוא מתאר את שלושת המעלות השיכליות:

"המעלות השכליות הן ימצאו לחלק השכלי. מהן – החכמה, והיא ידיעת הסבות הרחוקות והקרובות, אחר ידיעת מציאות הדבר אשר יחקרו סיבותיו.ומהן – השכל, אשר ממנו השכל העיוני, והוא הנמצא לנו בטבע, רצוני לומר: המושכלות הראשונות. וממנו- שכל נקנה. ומן – זכות התבונה, וטוב ההבנה, והוא: לעמוד על הדבר ולהבינו מהרה ללא זמן, או בזמן קרוב,,,"




תוקן על ידי - איקה - 14/12/2003 11:46:08

קוני

אני סבור שיש כאן שלוש שאלות.

א. מה עשו חז"ל.
ב. מה סבר החיד"א.
ג. השאלות שהצגתי אני.

לגבי א', אני מסכים איתך שחז"ל לא ראו בגימטריות וכיו"ב הוכחה לשום דבר.
לגבי ב', אני סבור שהחיד"א כן סבר שיש משהו שמתגלה בגימטריא זו, ואין היא שעשוע, אלא לימוד על עולמות עליונים, מה שנקרא תיאורגיה בפי החוקרים.
ולכן אני סבור ששאלותי עומדות, ואני ממתין לתשובה.

האסופי, אייך?
ספי, אייך?
(הלבן, אפריים לייב, כל המומחים, אייכם?).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

קוני

מסכימה איתך לגמרי.

מצאתי באשכול אחר את הודעתו זאת של מואדיב היא מצאה חן בעיניי וראיתי לנכון להעתיקה לפה:

"על מנת שלא נוותר כאן כולנו אלמים כבן זוגו השני של רבי יוחנן, לא נוכל להשאר שקטים ולומר במקהלה כולנו בקול: "רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק! " (בבלי חגיגה טו:) .

רבי מאיר, בחריפותו, יכול היה לטהר שרץ בק"ן טעמים. אך עדיין יודעים אנו, כי השרץ נשאר שרץ, גם לאחר ק"ן טעמים. האם החריפות היא הדבר היחיד המשמעותי?

מול גישת רבי מאיר, ניתן להציב שתי שאלות.

הראשונה - גישת רבי אליעזר, שמעולם לא אמר מה שלא שמע מרבו (סוכה כח.) .

אסור לטעות ולהבין במניעיו של רבי אליעזר את מה שלא היה בהם. אל נחשוב כי מקוצר יכולת החליט שלא לומר אלא את ששמע מרבו, כפי שלא מעקשנות גרידא החליט ללכת לביתו מנודה ובלבד שלא להתפשר על אמונתו בצדקתו. רבי אליעזר ידע מהן יכולותיו, הכיר את שיטתו של רבי אלעזר בן ערך, ובכל זאת, מתוך כוונה תחילה, דבק בשיטתו.
אין צורך לפרט את ההמשך. המשמעות ברורה.

השניה – שמא אחר – אלישע בן אבויה – איננו אבי-אבות החוטאים, כפי שלעתים מוצג.
בגמרא יש יותר מגרסה אחת על הדרך בה נתפקר אחר. במקום להכנס לתוך ה"פולקלור" של מי שזמר יווני לא פסק מפומיה, ושהרג תינוקות, נתבונן בשתי הגרסאות לגבי התפקרותו:

באחת – הסיבה היא רציונלית. מתן שכר מצווה בעולם הזה. מי שעומד בבקעה ורואה את האב השולח את בנו אל הבירה, וזה, לאחר ששילח את האם חזר – ובירידתו מהדקל, נפל ומת. הרי אלו שתיים מתוך שלוש המצוות שבתורה שמתן שכרן בצידן! היכן טוב ימיו של הבן? היכן אריכות ימיו?
נפק חטא.
לסיפור זה יש גם גרסה עם הכלב הגורר את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, ואולי שניהם אינם אלא משל לעובדה שאחר חי בתקופה הרומית, כאשר ניצחו מצוקים את האראלים.

בגרסה השניה, הסיפור מיסטי ומורכב יותר. ארבעה נכנסו לפרדס, וגו'. לפי גרסה זו, נקמתו המניפולטיבית של מטטרון היא הגורמת לאחר להיות מי שהוא ולא לחזור בתשובה. "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים – חוץ מאחר" (חגיגה טו.)

האם לא היה צד של חיוב באחר? הרי אפילו כאשר הוא רוכב על סוס בשבת ורבי מאיר הולך לצידו, כשמסתיים תחום שבת, מתריע הוא בפני רבי מאיר שאינו יכול להמשיך עמו (שם). אולי בכך טמונה תשובה אחרת, כי לימודו של רבי מאיר מאלישע בן אבויה נבע מסיבות רבות, וביניהן – לא לתת לו את ההרגשה כי לא רק בשמיים ננעלו השערים בפניו, אלא אף בארץ?"

עוד פעם,אולי מישהוא יודע מאיפה לקוח הקטע הבא
(בעל המאמר מציין למדרש רבה פרק ו אך זה לא נזכר שם,חיפשתי בעוד מקומות ולא מצאתי.קשה לי להאמין שהוא המציא את הקטע הזה):

""אמרו עליו על אלישע בן אבויה שלא הייתה העזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו, וכיוון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא היו כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו, ואחר-כך באים כולם ונושקין אותו על ראשו. אם בטבריא כך - קל-וחומר בשאר מדינות ובשאר עיירות"

אודה מאוד למי שיעזור לי.

בן יוסף,

אינני מכירה את המקור לסיפור שהבאת, אבל הסיפור הבא מלמד על גדולתו של "אחר" בתורה.

בירושלמי חגיגה פ"ב ה"א מסופר שהלכו בנותיו של אלישע בן אבויה ליטול צדקה מרבי יהודה הנשיא, עמד רבי וגזר: אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו", וכל כך למה? בגלל שאלישע הפליג ברשעותו.

נאנחו בנותיו של אחר ואמרו לרבי:

"אל תבט במעשיו, הבט נא בתורתו"

באותה שעה בכה רבי וגזר עליהן שתתפרנסנה מן הצדקה. ואמר: "מה עם זה, אלישע, שיגע בתורה שלא לשם שמיים, ראו מה העמיד: את רבי מאיר שלימד תורה לכל ישראל, וכן בנות חכמניות שכאלו. אז מי שיגע בתורה לשמה, על אחת כמה וכמה".

בבבלי חגיגה טו מובא: שבתו של אחר באה לפני רבי וביקשה צדקה, שאלה "בת מי את?" השיבה לו "בתו של אלישע"

אמר רבי בתמיהה:
עדיין יש מזרעו בעולם? והרי כתוב: 'לא נין לו ולא נכד בעמו, ואין שריד במגוריו'! (איוב)

אמרה לו: "רבי, זכור לתורתו, ואל תזכור למעשיו"
בכה רבי יהודה הנשיא ואמר: "ומה למתנגנין בה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה"




תוקן על ידי - איקה - 07/01/2004 14:01:00