למאן דהוא
דברי הרמ"א בהגה ליורה דעה סימן רמה סעיף כב, מפורשים:
"ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם, (כל בו)".
בפנקס תקנות מדינת ליטא (סימן פח ועד שנת שפג) היתה תקנה, שאם קבלו רב ואב"ד לזמן ידוע, הרי ככלות אותו הזמן, הוא מסולק אוטומטית מן הרבנות, בלי שיהיה צורך להודיעו ע"כ, ואין לו זכות תביעה להמשיך, אלא אם כן, חזו וקבלו אותו מחדש-במפורש, התקנה שונתה בשנת תלו, מ"הרי ככלות אותו הזמן, הוא מסולק ממילא מן הרבנות, בלי שיודיע לו שום דבר ע"ז, ואין לו זכות להמשיך, אלא כשחוזרים ומקבלים אותו מפורש", ל"אם לא יודיעהו הקהל, חצי שנה קודם כלות הזמן קבלות האב"ד שרוצים לסלקו ה"ה, חזר ונתקבל מאליו מכלות זמנו ולהלן כזמנו הראשון."
ההבדל בין התקנה הראשונה והשניה, אינו, אם אפשר למנותו לזמן. אלא אם יש להודיעו שלא מחדשים את מינויו, כדי שלא יתמנה אוטומטית.
שמואל אטינגר כותב במבוא לפנקס ועד ארבע הארצות, (מוסד ביאליק תש"ן, עמ' יח בסופו), "הרב, שלמרות סמכותו הרבה בעניני דין ובחיי הקהילה, היה בכל זאת פקיד הקהל שקיבל את שכרו מהציבור והיה מתמנה לרוב לזמן קצוב".
באשכול הועלתה הטענה, שמינוי לזמן הוא מנהג גרוע, ואכן כך התלונן המהר"ל, (נתיבות עולם א -נתיב הדין- פרק ב), "אוי לנו מיום הדין, כי הדיינים והם הרבנים, שהם במדינות אלו כולם תלוים בראשים וביחידי הקהל, שכל שנה או שלש שנים הם חוזרים להעמיד אותו על רבנות שלו ואיך לא יהיה ירא מפניהם אותם שהוא נמסר בידם באולי לא יחזירו אותו לרבנותו, וראוי לומר כי דיין כמו זה פסול מדינא דלא גרע מדיין דשאל שאלתא. וכל זה ממעשה הדור הזה עם שאר דברים שהוא בארצות האלו, כי הבעלי בתים אין מאמינים להרב כי יראים באולי יצא חוץ לשורה, ולכך יש לחוש ג"כ כי הרב ירא מן בעלי הבתים אם לא יעשה רצונם, וגם זה מכשלה לכמה וכמה דברים, והוא יתב' ברחמיו יזכנו ואשיבה שופטיך כבראשונה ולביאת משיחנו ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי הארץ, אמן וכן יהי רצון במהרה בימינו אמן".
אך גם מינוי לכל החיים,הוא מנהג גרוע לא פחות, שהרי צריכים סיבה "חשובה" כדי לפטרו, ולא די בכך שהוא "ממוצע" ולא יעיל,
וראה בשו"ע אדמוה"ז סימן נג סעיף לד, הלכה שמקורה בשו"ת הרשב"א, שממנה משמע שדיני המינויים לזמן, תלויים במנהג, המקום, שכתב, "ואפילו אם נהגו למנות הש"ץ עצמו על זמן ידוע וככלןת הזמן מעבירין אותו וממנין אחר תחתיו יעשו כמנהגם ואין בזה משום בזיון לו כיון שנהגו כך וה"ה לשאר מינויים הצריכים לציבור".
וראה שו"ת ציץ אליעזר חלק ג סימן כט פרק ה, שכתב, "אין כל הדברים הנ"ל אמורים כי אם כשקבלו אותו לשררתו בסתם, וגם אין מנהג של זמן קבוע להחזקת המשרה, אבל אם בשעת הקבלה התנו אתו מפורש לזמן קבוע או שיש מנהג קבוע על כך באותו מקום, אזי לא מועיל שום חזקה ועליו להסתלק בהגיע הזמן, ומכש"כ שאין השררה עוברת לבניו אחריו, וכמו שמביא הב"י בטור או"ח (סימן נ"ג) בשם הרשב"א, שאם נהגו למנות אנשים על צרכי הציבור לזמן ובהגיע הזמן יצאו אלו ויכנסו אחרים תחתיהם בין לחזן ובין לקופה של צדקה וכן על המס ושאר מינוים הצריכים לצבור, בין שנוטלים עליהם שכר ובין שאין נוטלים עליהם שכר, אפילו לא קבעו להן זמן סתמן כפירושן אחר שנהגו כך, והמנהג כהלכה הוא, ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבא חליפות נסתלק החשד, שכשרים שבדורות נושאים במשא העם ובצרכי הציבור ואח"כ מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם, א"כ דין ממון אין כאן חשד אין כאן עכ"ל. וכן פוסק בשלחנו הטהור בסעיף כ"ו. וכן מבאר בספר משפטי שמואל (סימן נ"ג) דהיכא שבנוסח ההסכמה אשר ביד החברה יש קביעות זמן, כשנשלם הזמן פסקה שררתם, וכן היכא שתלוי הדבר ברצון ורשות הקהל ע"ש, ובספר דברי ריבות (סימן רכ"ד) כותב שכן הוא מנהג כל הקהלות הקדושות אשר בגולה להעמיד פרנסים וממונים ואנשי מעמד שינהיגו וידריכו הקהל מזמן לזמן ובמשלם זמנם ממנים פרנסים ומעמד אחר ע"ש.
והרמ"א ביו"ד (סימן רנ"ז סעי' ב') פוסק בשם הכל בו בסתמא, דכשרוצים הצבור יכולין לסלק הגבאי ולמנות אחר, ואין כאן משום חשד, וה"ה לשאר ממונים, ומשמע לכאורה שיכולים תמיד לסלק אפילו כשאין מנהג. אבל כבר כתב הש"ך בסק"ד שאין זה מבואר כל הצורך בדברי הרב, והכוונה כשיש מנהג לכך, עיי"ש בביאור הגר"א סק"ד, וכן מבאר הברכי יוסף, וכן בחכמת אדם (כלל קמ"ז סעי' ו') שיכולים לסלק הגבאי כשיגיע הזמן כפי מנהגם לקבוע גבאים, אבל בתוך הזמן אין הציבור יכולים לסלקו, משום חשד.
וכדבריהם אלו בכוונת דברי הרמ"א מתבאר בהדיא בדברי הרמ"א גופא ביו"ד (סימן רמ"ה סעי' כ"ב) שפוסק בשם הכל בו וז"ל: ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב או שמנהג לבחור במי שירצו הרשות בידם. הרי בהדיא שהמדובר הוא על קביעת זמן קצוב לקבלתו, והחידוש הוא שהרשות בידם לסלקו ככלות הזמן בהתאם למנהג, ובא זה ולימד על זה, שגם כוונת הרמ"א הנ"ל בסי' רנ"ז היא ככלות הזמן הנהוג, ועיקר החידוש הוא שהרשות בידם לקבוע לסלקו בהגיע הזמן ואין כאן שום חשד".
ע"כ מדברי הציץ אליעזר.
וראה פסקי דין רבניים חלק ח עמוד קכט, "אכן להבהיר כי המשמעות בהלכה זו שקיים מנהג של בני העיר לקבל רב או שאר אנשי ציבור לזמן מוגבל, והואיל שכך נקבע המנהג מראש אין לראות בזה משום פגיעה בהלכה שמעלין בקודש או חשדא, אך במקום שאין מנהג קבוע אלא שהציבור מעונין להתנות ולהגביל את המינוי לזמן מסוים, יתכן שיש בזה משום פגיעה בהלכה שמעלין בקודש ולא מורידין, וכך היא המשמעות בלשון הרשב"א, הב"י והרמ"א שכולם הדגישו שבמקום שיש מנהג אפשר להתנות מראש, ומשום מה לא העמידו את ההלכה בכל אופן שמותר להגביל את הזמן אם רצונם בכך, והרי היה בזה חידוש יותר גדול מאשר להשמיענו רק כשיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, הוי אומר שסוברים שמותר להתנות רק כשיש מנהג קבוע שהמינוי הוא על זמן".
יש הטוענים שכאילו החתם סופר םסק, שאסור לסלק רב אף כשהגבילו את הזמן למינוי שלו, אך המעיין בדבריו יראה שלא דובים ולא יער.
בשו"ת שלו, או"ח סי' ר"ה:
" ... כבר כתבתי הא דרגילין לכתוב זמן ג' שנים בשטרי קבלת רבנות... מי שמע כאלה שיקבלו רב' /רב/ וכדומה ממקום רחוק... ממקום נטוע עם אשתו ובניו... ואח"כ יוציאהו משם... חלילה לעשות כן אלא מנהג ישראל תורה היא לטובת הרב"...
ובסי' ר"ו:
"ולא נראה מעולם במדינות הללו שהסירו הרב והורידהו מכסא הרבנות וכן לא יעשה אפילו אב"ד שסרח אין מעבירין אותו".
"לא נראה מעולם במדינות הללו", "מי שמע שיקבלו רב ממקום רחוק", ולא מעיקר הדין, וכדברי הח"ס המפורשים בסי' ר"ה הנ"ל,
על הבדל בין רבנים מקומיים לרבנים ראשיים, ראה שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן יג,...ואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א סי' רמ"ה, דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"ץ ואטו מפני שהוא ג"כ שר בתורה מגרע גרע, הרי קמן דמהלל ואילך אע"פ שהיה נשיא תורה מ"מ כיון דפתיך בהו ג"כ זכר למלכות ב"ד ירשו בניהם ה"נ דכוותיה, וב"ה שזכיתי להפך בזכותי' דת"ח ובניהם אחריהם...אך מ"מ בענין רבנות דמדינה שעיקרו שיהי' גדול מכל רבני המדינה ושישאלו ממנו ועל פיו יצאו ויבואו, ואם איננו גדול מהם בודאי לא יועיל ירושת אבותיו ואי גדול מכולם אזי אפילו איכא בעלמא גדול מזה מ"מ זכות אבותיו יעמדו לו להקדימו, אבל אי איכא במדינה גדולים ממנו אי אפשר לומר שיש לו קדימה, וא"כ אפילו אחר שיתפרסם לי כן שהוא זה גדול מכולם אם אכתוב כן אפילו יהיה אמת מ"מ אני כמטיל קוצים בעיני הרבה רבנים, ע"כ לכשיגיע הדבר לכלל זה צריך מיתון והתחכמות והזמן יגיד לטובה".
אם אפשר בזמננו למנות רבנים ראשיים לזמן, מדוע א"א רבני ערים.
אין ספק שהסיבות הן פוליטיות ולא הלכתיות.
****************
לצמח שיתן פריו כשיגיע עתו, ולחב"דים שאני מחב"ד,
ברצוני להעיר על הנאמר בשערי הלכה ומנהג (ח"ד עמ' קסא, מקובץ אגרות כרך ך עמודים רט - רי), "המותר עפ"י תורתינו תורת חיים, לדחות רב ממשרתו בקודש, ובפרט ע"י ועידה, שחלק חשוב שלה, הם אנשים חילוניים בהחלט, וכיוון שעמדת השולחן ערוך בזה, היא פשוטה וברורה, בשלילת ענין שכזה לגמרי, ... לשאלתם שבאם אין מקום לדחיית רב ממשרתו ע"י הועידה א"כ מהו התוכן דהגבלת שירות הרב לתקופה מסויימת ואחרי כן בחירות ע"י הועידה כהנ"ל, הנה קושיא אינה מבטלת ח"ו דין.
ואין לי כל ספק, וצילו של ספק, שהמקורות שציינתי, היו ידועים גם לכ"ק אדמו"ר, וא"כ חוזרת השאלה, אם אינם, למה כתב מה שכתב, והיכן היא "עמדת השולחן ערוך הפשוטה וברורה בשלילת ענין שכזה לגמרי", והרי ההיפך היה מנהגם של ישראל, מאז ומתמיד, והאם הם עשו, נגד המפורש בשו"ע ?!
התשובה לשאלתי בשערי הלכה ומנהג, היא פשוטה, ואין מגלים אותה אף לצנועים אלא ברמז, עיינו באגרת אחרת באותו ענין, (אג"ק כ, אגרת ז'תעד, עמ' כז, מיום כ חשוון תשכא), שמסיבות מובנות הושמטה כולה, ומאן דכרא.
וכבר היה לעולמים. ואין חדש תחת השמש.
 |
|
|
).
