הבהרות ליסוד האמונה בחינוך

מוטק

הלואי וידעו ציבור ה"משוכנעים" ואלו שנולדו "משוכנעים" שהכל תוצר פרי החינוך.

לכאורה ידיעה זו לבדה תחיש את העמקת האמונה הצרופה.

הצרה היא, שמעולם לא עלה על דעתם ש"האמת" המוחזקת בידם לא עברה כל מבחן אמיתי, אלא שעובר מדור לדור כי אנחנו מחזיקים באמת.

תקוותנו כי מלאה הארץ דעה את ה', או אז ישכילו להבין כי האמונה ה"צרופה" הזו תלויה על בלימה.

אגב, בכדי להוכיח שהכל הינו פרי החינוך, ולא פרי האמת, די לנו כי חוג מסויים משוכנע בצדקת דרכו בעוד החוג השני לועג לו. אלו המשוכנעים אינם סכלים אלא שהם חונכו כך, וממילא שאין לטעון כנגדם.

ואם כן, הדברים זועקים מתוך עצמם, אפשר וכל ה"אמת" הינה תוצר חינוכי בלבד?!.

אלא על כרחך.....וכו' <כל חד יוסיף לפום חורפיה>



תוקן על ידי - בורג_קטן - 27/10/2003 19:24:56

מוטי טק



אם האילוף הוא שלב הכרחי, המעבר להבנה תוך הטלת ספק ובדיקה הוא מומלץ. אם ההישארות במצב של אמונה ללא ביקורת הוא מחלה, החשיבה הביקורתית עשויה להיות תרופה.

אז הצג כאן, באשכול זה ממש () את התראפיה שאתה מציע.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני היקר,

התראפיה הפילוסופית מושגת ע"י הכרה שאנחנו כלואים בתמונה [תמונה שגויה היא אשליה בלשוני, או שקר קדוש בלשונו של בוגי]. אי-אפשר להשתחרר כליל מהתמונה, אבל אפשר להחליש את האחיזה שלה וממילא ההשפעה שלה. אבל כיצד משתחררים מהתמונה ? הדבר כבר נעשה: יש מדריך למשתמש ששנינו מכירים, רק צריך ללמוד אותו נכון

בורג_קטן יקר,

בעבר שוחחתי עם רב מחנך ושאלתי אותו מדוע החרדים הם אלו שנשברים הכי מהר בסיטואציות מסוימות. תוך כדי השאלה התבהרה לי התשובה, דעה [אמיתית ולא מדומה!] חייבת להיות סינתזה בין התזה לאנטי-תזה.

יצא לי לקרוא חב"דניק שמקלל בחירוף את הרב שך המנוח בגלל שהעיז לפגוע ולקלל את ה"ציבור הקיבוצי הקדוש" שהוא כמובן חלק מה"עם הקדוש נצחי" [נצחי? איפה "והיה אם שמוע תשמעו"...], ויצא לי לקרוא בחזרה נאצות על "מלך המשיח", אבל זה העם שלנו וטוב שכך! [חוץ מהקללות] אני אוהב ויכוחים למען שמיים ודיעות שונות, כך מרגיש כל יהודי שבעורקיו זורם דם יהודי ממש!

[המשך המסתעף לנושא אמונה מול ספק בחינוך, ובו נבהיר מדוע הספקנות שלעצמה חסרת שחר. ידע אמיתי הוא תולדה של ספק המעוגן במסגרת עולם קשיחה, כפי שאראה להלן]


דמיינו תלמיד בשיעור גיאוגרפיה. המורה מנסה להתחיל את השיעור, אך התלמיד מפסיק אותו ללא הרף בקושיות,שאלות וספקות. התלמיד איננו מאפשר למורה כלל למסור מידע, הוא כל הזמן שואל "האם X באמת קיים?" או "האם אפשר לעשות Y". המורה נעשה חסר-סבלנות ואומר: "הקשב! אינך מבין מספיק כדי להטיל ספק, לכן ספקותיך חסרי מובן".


ספק יכול להתקיים רק במערכת, אבל לא לחצות את גבולותיה. למה הכוונה ? אני מתכוון שספקות מסויימים כלל אינם עולים בדעתו של אדם בר-דעת.

נשאלת השאלה: האם בכלל אני מסוגל להטיל ספק לפי רצוני ? האם אני יכול להטיל ברצינות ספק ששמי הוא מוטי ? ואם כן כיצד ?! הרי הכל מדבר בעד ושום דבר אינו מדבר נגד. בשעה שאני חושב על הדברים המופקעים מכל ספק עולים בי אלפי נימוקים במקביל לאישוש מה שאני מאמין שאני יודע, ואין נימוק אחד בעד הטענה הספקנית.

ספקנות סיטונאית היא הבל. לספק יש מקום אך ורק במסגרת משחק הלשון וההשקפות המסורתיות שלנו. ועוד הערה: אם המתמטיקה והלוגיקה מופקעים מכל ספק, חייבים להיות עוד תחומים שמופקעים מכל ספק.