לפניך ממה שרשמתי לפני, לא בדיוק בשביל עצור.
על הבעיות העומדות בפני עורך דין יהודי, ראה באריכות, במאמרו של M. J.Broyde ''The practice law. according to halacha'', The Journal of and contemprorary society,, אם איסור הליכה לערכאות, רק על תובע או גם על מייצגו, ראה ר"מ קליין, במשנה הלכות (ח"ג סימן ריד, ח"ז סימן רנה, חלק ו, סימן שי"ג בד"ה עוד אמרתי, חלק יב סימן שפז), הטוען שהאיסור גם על המורשה, אך ביחווה דעת (ח"ד סימן סה, טוען, שהוא עובר רק אלפני עיוור,M. J. Broyde מדייק מלשון האיסור המופיע בהלכה, שמשמעותו "תביעה", וטוען שעורך הדין אינו "תובע", אלא עושה עבודה עבור התובע, אך ברור שדבריו אינם אלא דקדוקי עניות, שהרי ה"מורשה" ("אמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא", (בבא קמא דף ע עמוד א, שבועות דף לג עמוד ב, וברש"י בבא קמא שם, "אורכתא - הרשאה", "כותבין הרשאה זה לזה, (בבא בתרא דף קכז עמוד א). "אנטלר", "וימנה ליה אנטלר!", (ירושלמי סנהדרין פרק ב ה"א), "אדבוקאט", "שיהיה טוען בעדו בעסקיו בערכאו*ת העכו"ם, הנקרא בלשון העכו"ם אדבוקאט", (שו"ת הרשב"א חלק ג סימן קמא) "סניגודין", ("שלא יעמיד אצלו סניגורין, שנ' עד האלהים יבא דבר שניהם" (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מס' דכספא משפטים פרשה כ ד"ה מדבר שקר), "לא תשא שמע שוא שלא ידברו סניגורין לפניהן", (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כג פסוק (א) ), "עורך דין", (שיטה מקובצת, כתובות דף נד עמוד ב, בשם תלמידי רבינו יונה ז"ל, "כעורכי הדיינין, פירוש כמו בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו"(שהוא המשמעות בגמרא, כתובות דף נב עמוד ב, "אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין"), אך ראה בפירוש רבינו יונה על אבות פרק א משנה ח, "יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין - ר"ל ראש כמו שאמר בבראשית רבה ועפרון יושב בתוך בני חת באותו יום מינוהו ארכי כלומר ראש הדיינין וגם בוישלח יעקב מלאכים. ארכי ראש הלסטים וגם בערוך תמצא ארכי ולשם מפרש אותו: ופי' זה הוא אל תעש עצמך כעורכי הדיינין שישאלוך ותאמר להם הדינין ואחר שישמעוה ממך הולכים לדיינין אחרים לדון ויאמרו להם כבר אמר לנו ראש הדיינין כך הדין אל תעש עצמך כמותם. והמביא גם את פירוש המובא והרמב"ם ז"ל פי' (אחר) אל תעש עצמך כעורכי הדיינין [לא] דבר בכאן במי שמלמד טענות של שקר לחברו ולטעון בהן"), ובמחזור ויטרי סימן תכד, "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. כמקבלי טענות שבב"ד שמלמדים בעלי דינין להערים ולהסדיר טענותיהן היאך יטענו. ... ובברייתא כך שנינו (ייתכן שכוונתו לאבות דרבי נתן (נוסחא א פרק י, והוא גם לשונו של המאירי על מסכת אבות פרק א משנה ח, "לשון הברייתא היא אבות דר"נ פ"י) "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תבהל ברוחך להשיב אלא הוי יושב ושואל באיזה טעם אמרו מאיזה ענין היה הדין או הלכה ששאלוני"), אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ויש גורסין כארכי. באלף. והיא היא. כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר הלכה או טעם אל תבהל להשיב. ואל תהא יושב ושותק. אלא שאל באיזה עיניין הדין ובאיזה טעם אמרוהו. ואל תעש עצמך כאילו אתה יודע טעם הדין כאותם שהן גדולים ובקיאין בדין. כמו איש פלוני ארכן ובאגדה יש ארכי הרבה. וכי חושי הארכי שהיה יושב ויועץ בראשי ערכאות של דוד: ויש לפרש אל תעש עצמך כארכי הדיינין. לכפות בני אדם לדון לפניך ביחיד שהן רשאין ולא אתה", וכן הוא במגן אבות לרשב"ץ על אבות פרק א משנה ח, "אבל באבות דרבי נתן [פ"י הל"ב דף כב א] פירשו בענין אחר, שלא יהא התלמיד היושב לפני רבו, עושה עצמו כגדולי הדיינין היודעים הדין, אלא ידבר במה שיודע, כשואל. ולשון פירוש עורכי הדיינין, הוא גדולי הדיינין, כמו שאמרו שטר העולה בערכאות של גויים. ויש משניות שכתוב בהם כאורכי הדיינין, והוא ענין גדולה, כמו פלוני ארכן, ארכן דיגון, בפרק גט פשוט [ב"ב קסד ב]. ובראשון מראש השנה, שם המלכות. ויש מפרשים, חושי הארכי, שהיה מערכאות של דוד. וכן הוא במדרש תהלים [בובר, מזמור ג ד"ה דבר] ובמדרשי אגדה יש הרבה ארכי. ובמדרש רות [רבה פרשה ב ח ד"ה ר' יוחנן] ארכיות, ארכיות. ותרגום קרית ספר [יהושע טו טו], קרתא דארכייא. וכן הוא מתפרש גם כן לפי פירוש ראשון, שהרי מצינו, אוממות, כמו עוממות, אידיהן של גויים, עידיהן [ע"ז ב ב]. ויש מפרשים, אל תעש עצמך כגדולי הדיינין, לכוף בעלי דינין לבוא לדון לפניך ביחיד, לפי שהן רשאין ולא אתה"). "טוען" "ושוכר טוען, ומוציא הוצאות ונתחייב בדין" (שו"ת הרשב"א חלק ה סימן רפז,, "מליץ", "והוצרך ליקח מליץ שיטעון בעדו" (טור חושן משפט סימן כו), "אבוגדוריש", "בפרט בארץ וניציא מנהג פשוט דבין תובע ובין נתבע, רובם ככולם, ממנים מורשה לטעון בעדם הנקרא אבוגאדוריש" (בעי חיי, חו"מ ח"ב סימן צ, לבעל כנסת הגדולה), אפוטרופוס, "אם יכול אדם למנות אפוטרופוס לטעון בעבורו לבית - דין ולמסור טענותיו לחבירו", (שו"ת רש"י, מהדורת אלפנביין, סימן רכד (ראה שם בהערות), במקומות אחרים מפרש רש"י את האפוטרופוס (שבמקורו היווני פירושו "פקידי הממשל" ראה קאהוט, הערוך השלם בערכו), ושונה אצל חז"ל לממונה מטעם בית הדין, לפקח על נכסי מי שאינו יכול לפקח עליהם בעצמו, ראה שו"ת רש"י סימן עד ד"ה ועל הבית, "יראו בית דין שטר כתובתה ובית דין יעמידו אפוטרופוס עליך, בקי ויודע להפך בטענות זכותך וישאל על השבועה, כיצד נשבעה", ובפרט לפקח על נכסי יתומים קטנים, "יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם, ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובורר להם חלק יפה", (יבמות דף סז עמוד ב) כתובות דף פח עמוד ב, גיטין דף נב עמוד א, "אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים - ישבע, מינוהו בית דין - לא ישבע", אבן שושן במלונו ערך "פרקליט" מביא שני הסברים נוגדים, האחד , "סניגור", אדם המלמד זכות על נאשם, והשני, "תובע" -בפרקליט המדינה. אצל חז"ל מופיע פרקליט רק כמליץ יושר.
אף אם אין המורשה אלא שליח, הרי ברור שאין דינו כשליח גרידא, שהרי ייתכן והוא פסול לעדות בסכסוך בו הוא מייצג את התובע או את הנתבע, ולא רק מסייע לו, ראה באריכות בשו"ת מנחת יצחק חלק י סימן קמו, "בענין אם הא דמבואר דחו"מ (סי' קכ"ג סעי' י') דמורשה שהורשה בשכר ידוע, אפי' אם לא יוציא, כשר להעיד, ואם השכר תלוי בבע"ד דעת הש"ך (שם סקכ"ב) דפסול להעיד,... הנה בשו"ע מבואר רק דין מורשה, ומ"מ אין נראה לחלק בזה דטוען נמי דינו כמורשה...", וראה שוחטמן, סדר הדין, עמ' 67 הערה 152 על היחס לעו"ד כנוגע בדבר לגבי עדות בבתי הדין של הרבנות בישראל, ובהמקורות המצויינים שם, ולאשר כתב "נראה שאם גובה שכרו של העו"ד תלוי במדת הצלחתו הרי בודאי שהוא נוגע בדבר, שהרי יש לו ענין ממוני ברור במשפט, לעומת כאשר שכרו של העורך הדין אינו תלוי במידת הצלחתו במשפט אלא הוא שכר קבוע מראש אפשר שלא ייחשב בהכרח כנוגע בדבר", ויש להעיר לדבריו מהרמב"ם הלכות עדות פרק טז הלכה ד, "דברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות, אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה", ויותר מתקבל לומר שייפסל לעדות שהרי אף אם שכרו קבוע, הרי כל שתגבר "הצלחתו", יקבל יותר עבודה ושכר יותר גבוה, וראה מה שכתבו בפסקי דין רבניים חלק ה עמוד ג, לגבי קבלת עדות מבלש, "ובשו"ת השיב משה אה"ע סי' ס"ה כתוב:,,, ודאי דמ"ש הרמב"ם אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד, היינו דוקא שיש לו צד הנאה בעדות זו, דהיינו בדבר ובנדון שמעידין עליו ואפילו בדרך רחוקה כגון במוכר שלא באחריות דאמרינן דלמא חייב זה לאיזה אדם וניחא ליה להעמיד בפני בע"ח ...וכן כל כיוצא בדברים אלו אבל לא לחשוש שמא חושב ע"י עדות זו יגיע לו ריוח ממקום אחר ומשום זה מעיד שקר, דא"כ אין לדבר סוף, והרמב"ם בדקדוק כתב בעדות זו ולא כתב ע"י עדות זו, בזה ודאי דלא נחשדו ישראל שיעידו שקר משום שיחשבו שמא יגיע לו ריוח בדרך רחוקה דכולי האי ואולי האי. ולא נחשדו ישראל על כך רק דאנו חוששין אף בדרך רחוקה שמא יש לו ריוח. ולנו הוא בספק ובדרך רחוקה לחשוש כן. אבל לו היה בודאי ולא בדרך דחוקה /רחוקה/ כלל וע"ז נחשד שפיר להעיד שקר ... אבל שיעיד שקר משום חשש שיש לו להעיד בדרך רחוקה שמא יגיע לו ריווח ע"ז לא נחשד...", ראה גם פסקי דין רבנייםפסקי דין רבניים חלק ה עמוד קח, וחלק ז עמוד שיד, בענין פסול נוגע בדבר, של בלשים.
בכל תפוצות ישראל, התקבל הטוען הרבני, בבתי הדין, או כמייצג או כיועץ, בתקנות הדיון של הרבנות הראשית, מוסדרת הופעת המורשים בחוק, ונאמר בה (תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל תשנ"ג, סעיף מז, (פרק ה, הרשאה, (ראה פרטים מגבילים בתקנת המורשה, שם סעיפים מז - נא שם), "כל בעל דין יכול למנות מורשה להופיע ולפעול בשמו ובמקומו בפני בית הדין, כל אימת שאין צורך כי בעל הדין יופיעו אישית, (ראה שם סעיפים נז-סב), "נוכחות בעלי הדין אישית" וראה גם אליאב שוחטמן, סדר הדין, עמודים 65-75, בפרק עורכי דין, מ. אלון המשפט העברי, מדף 1258 ואילך), ראה על המורשה שאינו שליח גרידא, אף שדינו כשליח, ראה אנציקלופדיה תלמודית (חלק יא עמוד מד) ערך הרשאה, אות י, "המורשה בטענות ועדיות", וראה נוסח ההרשאה לעורך דין, המופיע בספר דיני ממונות (לר"ע בצרי ח"א עמוד רסג), "ויכול המורשה לתבוע ולהשיב על תביעה שישנה כנגדי לטעון ולהשיב על הטענות ולדון בעדי ולהפך בזכותי ולערער במקומי.. ו... ו... ו...", וקשה לומר על בעל סמכות כזאת שאינו עובר על איסור הליכה לערכאות. ובפרט שייתכן, ש"מורשה" כמייצג בעלי הדין לא היהה מקובל בהלכה, שהרי בתלמודים הוא מופיע רק באופן שלילי, "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה", (סנהדרין פרק ב ה"א), יש לציין לגידולי תרומה, שער נ אות ח, שכתב "אבל אם עושה בשביל ליהנות מהשכר ולא מהאלמות לא דיבר בזה, ואולי אין כאן משום לא טוב עשה כי להנאת עצמו הוא דורש ולא מיקרי ריב לו לו", ובירושלמי, "וימנה ליה אנטלר! הגע עצמך שנפלה לו שבועה ואנטלר בשבועה?!, בתקופת הראשונים מצאנו מחלוקות בפירוש מאמר זה דנו רבים, האם פירוש הירושלמי הוא, העובדה שאינו יכול להישבע מוכיחה שאינו "ממלא את מקומו", או שרק במקום שהוא צריך לישבע אינו יכול מקומו, אך כשאין צורך בשבועה יכול למלא מקומו, ורבו החולקים, נציין רק לחידושי הרמב"ן, מסכת שבועות דף ל עמוד א, "וחזינא פלוגתא בי דייני, איכא מאן דאמר אי בעי איניש דלא למייתי לדינא מצי איהו גופיה למנויה שליח בעדים למטען בשבילו בב"ד, ואית ליה ראיה מדאמרינן בירושלמי במסכת סנהדרין (פ"ב ה"א) גבי כהן גדול דתנן דנין אותו ואקשינן התם וימנה אנטלר הגע עצמך שנתחייב שבועה ואנטלר נשבע אלמא מצי לשוויה שליח, ורב נתן בעל הערוך ז"ל כך כתב מהא שמעינן דיכול הנתבע למנויי אנטלר וכו' וכן כתב רבינו חננאל ז"ל, ואיכא דפליג ואמר אינו רשאי שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן טענות של שקר, והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב וקדשתו, וכן כתב רבינו הגדול ז"ל בתשובתו שאין נתבע רשאי למנות שליח, וכן נמצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל, ... ובדברי הרב אלברגלוני ז"ל סיוע למה שכתבנו". ואכמ"ל.
 |
|
|
