In this week's Parsha (Noach) we encounter God's response to the phenomenon of sin on a massive scale. The entire populace of the world, including animals, has sinned, and as a result, God tells Noach to built a Teiva, because He plans to annihilate every living thing, except for a very small sampling of His creation which is needed to repopulate the world after this major cataclysm.
Noach is portrayed as a person in communication with God. But God does not use Noach to warn the people about the impending doom, and as a result try to convince them to mend their wicked ways (I am not getting into the Midrashic explanation for the long duration of the Teiva's construction – I am referring only to the simple text). Instead, the story is straightforward; the people have sinned, and there is no way back. God metes outs his judgment, with no recourse of Tshuva.
Later, we encounter God's displeasure with the evil cities of Sodom and Amorah. In that story, the favorite of God is Abraham. But God never sends Abraham, or any other emissary, to the sinful cities to compel them to do Tshuva. Even Abraham's debate with God about sparing the cities, does not revolve about the possibility of convincing the inhabitants to repent. Abraham's argument is a simple, almost mathematical, quest for sparing a population that has not yet reached ''maximum evilness,'' similar to something we find later in the Torah, when discussing the Amorites and their wickedness.
When the Torah gets to the story of Pharoh, we notice that not only does God not extend His hand for tshuva, but also tries to impede the possibility that Pharoh would do tshuva on his own. God strengthens the heart of Paroh. We also see God strengthening the hearts of the Amorite kings that wage war against Moshe Rabeinu. Even Eliyahu Hanavi, when pleading with God about the Jewish people, says that ''you had turned their hearts backwards.'' It appears that once a person or a nation reaches the point-of-no-return, with their evil ways, they can longer be rehabilitated. God even helps in the process of reaching that point-of-no-return.
נשלח ב-26/10/2003 22:29
In the first part of Prophets, we encounter God's messenger or emissary on many an occasion. But the messages carried by these messengers are almost always of a punitive nature. God's message to Eli Ha'Cohen, regarding the sins of his sons, delivered by both, the unnamed Ish Ho'Elokim and Shmual Hanavi, is to tell him about the bad things that will befall his house as a result of his son's wickedness. It is already a done deal.
When Dovid Ha'Melech sins on various occasions, a messenger appears to announce God's judgment, and even when Dovid repents on his own accord, the punishment is usually only postponed, but the sins themselves are never fully exonerated. Sin, it appears, begets punishment as surely as day begets night.
Enter Yonah Hanavi. Yonah is a prophet in the traditional sense. But here the Biblical narrative decides to introduce a paradigm shift in the way sin is viewed by subsequent generations of prophets. Yonah gets a message from God to go to Ninveh to admonish the people of Ninveh about their wickedness and ask them in the name of God to come back to Him; to do Tshuva. The problem is that sin, in the eyes of Yonah, has only one recourse; punishment. He was never exposed to the idea that sin can be repented. That God can plead to a person's conscience and ask for repentance was something totally alien to Yonah. As a result, he initially refuses to go, until God uses the parable of the Kikoiyan to enlighten yonah's eyes.
To subsequent generations of prophets, the idea of Tshuva becomes the central tenet of their prophecies. God wants people to repent. He actually asks, sometime, even begs, his children to repent. Punishment still looms over those that refuse to mend their ways to the end, but there is hope.
נשלח ב-26/10/2003 22:39
אריה
עיין באשכול על "המסר של יונה".
וחזור ועיין באשכול על תפיסת העונש במקרא על פי מופס. אין לי לינק, תצטרך לחפש בעצמך.
בשני אשכולות אלו נידונו נושאים קרובים לאלו שהעלית. באשכול על יונה, הרעיון של תשובה כמחילת העונש, וסירובו של יונה להכיר באפשרות כזו. ובאשכול על מופס, על שלוש תפיסות חטא ועונש: התפיסה הנוקשה לפיה כל חטא גורר עונש, התפיסה הרכה לפיה התשובה מבטלת את העונש לגמרי, והתפיסה האמצעית, לפיה העונש רק נדחה, לזמן אחר או לדור אחר, אך אינו מתבטל. עיין שם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-26/10/2003 22:56
ארי"ש,
הערה נאה! אך מעוררת שאלה מה נשתנה? בשלמא מבחינת הנביאים רמזת כאילו עדיין לא היו מודעים למודג התשובה, אבל מצד השם, האם היתה כאן התפתחות לפי מה שנתבאר במקום אחר ש"הצור תמים פעלו" פירושו "מתפתח פעלו" ולא שכבר "מושלם פעלו"?
Meimoni, I read your beautiful insight into the story of Yonah. But you relate the story only from Yonah's own perspective: his own sense of righteousness does not allow him to accept the tshuva of the people of Ninveh, and he refuses to go. Yona is portrayed as someone that doesn't agree, or at least doesn't understand, God's ways of doing things, which is understood to be one of acceptance of tshuva.
I am trying to portray Yonah as part of the evolutionary process that sin and redemption took throughout the Bible. Yonah is the turning point in the entire Biblical concept of sin and repentance, which, I believe, is in sync with Veto's assertion of HatZur Mitpateach Po'oloi.
נשלח ב-27/10/2003 01:16
אריה
לדעתי, היה זה אחד האשכולות החשובים של הפורום.
טרחתי וחיפשתי - ומצאתי (והכנתי עוד כמה רשימות לאשכול המומלצים...)
By the way, dearest lion, will you make that MAIMONI
and not meimoni?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-27/10/2003 05:45
MAIMONI
תוקן על ידי - אריה_שאג - 27/10/2003 5:46:40
נשלח ב-27/10/2003 12:10
וי"א מחמת חביבות: My-Money!
נשלח ב-27/10/2003 13:22
OH MY
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-30/10/2003 14:20
האשכול על תפיסת החטא והעונש נמחק, או שהלינק סתם שבור?
ווטו, באמת הדוגמאות של אריה שאג נראה שאכן יש כאן תהליך. אבל נושא התשובה לא עלה הרבה קודם, כבר אצל קין ואדה"ר?
נשלח ב-30/10/2003 14:51
עוד משו שנוגע בעניין מעשה ותוצאה (התפיסה הרציונלית של חטא ועונשו..), לא קשור דווקא לאשכול זה, אבל לא מצאתי במה מתאימה יותר-
וכי יגח שור את איש או את אישה ומת, סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי. ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרהו והמית איש או אשה- השור יסקל וגם בעליו יומת.
אולי זה קטנוני, אבל בקריאה ראשונית הפריעה לי נקודה מסוימת שלא מצאתי התייחסות אליה במפרשים:
הריגת השור נראית הדבר הכי הגיוני לעשות, השור הרי מסכן את הציבור. אבל למה סקילה-הסקילה בוודאי כרוכה בסבל לשור, ומה ההצדקה לכך, הרי השור לא בחר לנגוח. הוא הגיב על פי אינסטינקטים מולדים או נרכשים. לא כן?
נשלח ב-30/10/2003 15:20
תמ"ל,
ביעור המצאות הרע בצורה המסמלת "לינ'ץ". זו צורה ישירה המחדירה הוקעה פומבית של רוע קיומו של שור נגח.
כל זמן שלמען שובע הקיבה והרפתקאת הציד לא מרחמים על בע"ח, אין לטעון נגד זה כאשר זה מגיע למען חינוך מוסרי!
נשלח ב-30/10/2003 15:30
כמו שכבר כתבתי לך-
את הריגת בעה"ח לצורך אכילה- *התירו* לצורך האדם וכיוון שכך, גם הצטווינו להרוג אותם בדרך מסוימת שתמעיט בסבל שלהם. (ככה מקובל לומר, ששחיטה מונעת סבל.. מקווה שזה נכון).
אבל לא הצטווינו להרוג בעלי חיים לצורך אכילה.
מה שאין כן בצווי לסקול את השור.
ונראה לי שמספיק היה לאסור את השור באכילה, גם בלי לסקול, על מנת להמחיש את הסלידה מן ההרג.
אפשר גם לסקול אחרי שהורגים. הרי יש הרבה צוויים טקסיים חסרי תכלית מעשית (אלא רק סמלית/חנוכית) אחרים. לא?
חוצמזה, שלי זה נראה יותר כמו חינוך לפריקת רגשות זעם בצורה שלילית..
נשלח ב-30/10/2003 15:32
תמ"ל,
סקילה לאחר מוות כאתרוג לאחר סוכות!
אין הוראה אובייקטיבית שהשחיטה ממעטת את הסבל, אלא ששוב זו צורה סמלית אובייקטיבית של נטילת חיים מה שפחות אגריסיבית.
נשלח ב-30/10/2003 15:36
ווטו
ההוכחה לכך שהשחיטה ממעטת את הסבל היא העובדה שהרבה פעמים התרנגול אפילו לא הרגיש ששחטו אותו ואחרי השחיטה הוא מטייל שחוט עד שהוא נופל מת!
