המודל למדינת ההלכה: טאליבן, איראן, סעודי

*--[if !supportEmptyParas]* *--[endif]*

1)למרות מה שאתה אומר שחזרת על עצמך כמה וכמה פעמים , עדיין לא מצאת תשובה לשאלה שהפנית אליך , מה הם הקריטריונים שלך לקביעה שמשהו הוא רק מהשוליים של המערב ולא חלק מרכזי בו? למשל, אתה הבאת דוגמה ממוסלמים שעורפים ראשים תוך כדי קריאות אקסטטיות של אללה אכבר ואני השוויתי זאת לתרבות הלינצ'ים במערב. תשובתך על כך היא זה משולי המערב . מה הם הקריטריונים שלך , למה לא לומר שבן לאדן הוא משולי האיסלם? גם בנוגע להיטלר ולסטלין לא ענית שום תשובה , סטלין פעל במסגרת אותה חיפוש אחרי שיפור מצב האדם שאתה רואה כמאפיין מרכזי של המערב , כיצד אתה מוציא אותו מהכלל? האם מה שאתה אומר הוא שאין דתיים גנבים שכן מי שגונב אינו דתי ? הבאמת אינך רואה את הפגם הלוגי בתשובה כזאת?

2) נקודה אחרת עליה לא ענית היא הבעיה שאתה מסביר תופעה מאוחרת עלי ידי הבדלים שהיו קיימים מזמן. לצורך העניין הבה נסכים שמאז הרנסנס המערב התפתח תרבותית , מדעית וטכנולוגית , פיתח מערכות חוק וממשל נאורים יותר וכן הלאה , בעוד האיסלם נשאר מאחור ולא התפתח בקצב הזה. זה אינו שנוי במחלוקת , מה ששנוי במחלוקת הוא השאלה האם כל ההתפתחויות הללו הפכו את המערב לפחות אלים או שלצד ההתפתחות הזאת אין להתעלם מכך שהיו התפתחויות נוספות והמערב גם הוליד תופעות של אלימות ורשעות חסרות תקדים לצד כל הדברים הטובים שהוליד. אבל לצורך העניין הבה נגיד שאתה צודק , הבה נגיד שהמערב הוא כולו נאור יותר ודמוקרטי יותר מהאיסלם, מאז הרנסנס. אבל מה היה לפני הרנסנס? אני לא חושב שיש ויכוח על כך שלפני הרנסנס דוקא העולם המוסלמי היה יותר נאור ומפותח , הן מבחינה מדעית טכנולוגית, הן מבחינה שלטונית . עובדה היא שהאיסלם גילה הרבה יותר סובלנות דתית מאשר הנצרות במהלך ימי הביניים .

אבל ישו הנוצרי הרי הופיע כ1500 שנה לפני כן!  איך זה שכל הדברים האלה שאתה כותב על הנצרות לא השפיעו במשך 1500 שנה? איך זה שהאיסלם בפועל היה אז יותר נאור וסובלני , אם דת האיסלם אלימה ומלאת שנאה בעוד הנצרות כולה רחמים? מה אתה חושב שהיית אומר אילו היית חי נניח לפני 700 שנה , 1300 שנה אחרי ישו , 700 שנה אחרי מוחמד , כיצד היית מסביר שדוקא המוסלמים נאורים יותר? האם היית אומר נכון שעכשיו זה נראה כמו שזה נראה , אבל בעוד כמה מאות אנחנו נהיה נאורים יותר וכל זה בגלל ההבדל בין הברית החדשה לקוראן?

3)בהמשך לנקודה הקודמת כל התייחסותך לנושא הדמוקרטיה בעולם המוסלמי רצוף כשלים לוגיים. ראשית , אתה שוב חוזר על הכשל שבסעיף הקודם . לפני 300 שנה כלל לא היו דמוקרטיות ורק לאחר מלחמת העולם השנייה ניצחה צורת השלטון הדמוקרטית בעולם המערבי המפותח , לפני כן היו בכל מדינה מפלגות שהתנגדו באופן מוצהר לדמוקרטיה ולא חשו בכל צורך להתנצל על כך וחלק ניכר ממערב אירופה לא היה תחת שלטון דמוקרטי . בין המלחמות הרושם היה דוקא שהדמוקרטיה נמצאת בשקיעה .

בנוסף על כך אתה משתמש בצפון ואמריקה ומערב אירופה לצורך השוואה בין הנצרות והאיסלם , אבל מה עם אמריקה הדרומית , מה עם אירופה המזרחית? למה מבין כל המדינות שקיבלו עצמאות לאחר מלחמת העולם הראשונה , כמעט אף אחת לא הפכה לדמוקרטיה ? מה פשר האנטישמיות המרושעת שגאתה אז וכיצד זה משתלב בתמונת העולם שלך? האם פולניה , הונגריה , רומניה ועוד לא היו נוצריות עד לשד עצמותיהן? שוב, אתה לוקח תופעה מבודדת הן בזמן והן במרחב של דמוקרטיה בתוך חלק מאוד ספציפי של העולם המערבי נוצרי בחלק מאוד מסויים של הזמן ומנסה לתלות את ההבדל בהבדלים בין הנצרות ודת האיסלם שקיימים כל הזמן ובכל מקום.

4)עוד כשלים בנוגע לטענותיך מן הדמוקרטיה: לא ברור מדוע אתה בוחר לשפוט את מדינות האיסלם לפי סטנדרטים צפון אמריקאים ומערב אירופיים. מדינות אלה הן העשירות והמפותחות בתבל ולצד זאת כמעט לכולן מסורת ארוכה ורצופה של עצמאות מדינית , כמעט כל אחת מהמדינות עברה דרך ארוכה של מאבקים בין האצולה למלוכה , בין הצמיתים לאצולה , בין השלטון החילוני לכנסיה וכו' , הדמוקרטיה הבשילה בתהליך ארוך מאד והיא כמעט אף פעם לא הצליחה כתוצאה ממהפכה פתאומית . אם אתה רוצה לדון את האיסלם אתה צריך להשוות את ארצות האיסלם לארצות דומות להם מבחינת התנאים , למשל עליך לשאול כמה מן המדינות החדשות שקמו בעקבות מלחמת העולם הראשונה והתפרקות האימפריות באסיה באפריקה ומזרח אירפה , הפכו לדמוקרטיות? כמה מדינות עניות ובלתי מפותחות הפכו לדמוקרטיות? וכן הלאה . אני כלל לא בטוח שהשוואה שלוקחת בחשבון פקטורים כאלה תעלה שמדינות מוסלמיות דמוקרטיות פחות ממדינות מקבילות להם. 

5)טענתך לגבי הדמוקרטיה הטורקית היא קצת מבולבלת מבחינה מושגית.  האיסלם אינו שולט בכמעט אף אחת מהמדינות שבהם חיים מוסלמים . למשל, רוב המדינות הערביות הן דיקטטורות חילוניות וכפי שנטען כבר על יד מואדיב , דוקא אירן התיאוקרטית היא דוגמה למדינה שבאופן יחסי הרבה יותר מתוקנת ממדינות מוסלמיות אחרות. מאידך אני חושב שאין דוגמה לאף מדינה שבראשה עמד שלטון נוצרי דתי שהיתה דמוקרטית , כך שניתן לטעון באותה מטבע שהשלטון הדמוקרטי שמתקיים במערב הוא חילוני .

אם אתה רוצה לטעון שהאיסלם מונע דמוקרטיה מכוח העובדה שרוב המוסלמים אינם חיים במדינות דמוקרטיות , הטענה אינה יכולה להיות שהאיסלם כשהוא עומד בראש השלטון אינו דמוקרטי , אלא שלמוסלמים כמי שיונקים מתרבות האיסלם אין להם נטייה לדמוקרטיה ולכן לא יכולים או לא מעוניינים לקיים דמוקרטיה.  העובדה שבתורקיה כן מתקיימת דמוקרטיה אומרת שהטענה הזאת איננה נכונה . זה נכון שבטורקיה הצבא תומך בשלטון , אבל לא מדובר במדינת משטרה והעובדה שהשלטון מתקיים שם , למרות העובדה שמרבית האוכלוסיה דתית , אומר שיש לשלטון הדמוקרטי לגיטימציה מהעם , אחרת היא לא היתה מצליחה להתקיים כך .

כאמור ישנם מדינות מוסלמיות דמוקרטיות נוספות , כך שבלאו הכי אין בטענותיך בעניין הזה ממש.

*--[if !supportEmptyParas]* *--[endif]*

6) ההשוואה שלך בין הברית החדשה לקוראן אינו במקום . ראשית כל אתה מתעלם משום מה מהברית הישנה , האם היא פחות אלימה מהקוראן? שנית כל , ההבדל הוא שהנצרות , לפחות אצל ראשוני הנוצרים כמו גם אצל הרפורמטרים (תיכף נגיע אליהם), הפרידה בין התחום הארצי השייך לשלטון החילוני , לתחום השמיימי השייך לדת , לכן הברית החדשה מתמקדת בעניינים דתיים ומתעלמת מההיבט הפוליטי , זה לא אומר שמהצד הפוליטי הנצרות דתמכה בסדר חברתי צודק יותר. ברגע זה אני לא מצליח להיזכר אפילו בדוגמה אחת בה הכנסיה הנוצרית השפיעה השפעה מרסנת על השלטון החילוני או עשתה משהו לתיקון העוול החברתי , אדרבה היא רק הוסיפה משלה עינויים ומעשי אכזריות. ובאשר ללותר שמשום מה אתה מזכירו כאן ללא הרף , הוא היה אנטישמי מהסוג הירוד ביותר וגם אדם רשע ואכזרי שתמך בכל לבו בדיכוי אכזרי ושחיטת הצמיתים שהתמרדו , הוא בהחלט לא היה בעד שום סוג של תיקון פוליטי/חברתי.

7)ישנם עוד דברים שהייתי רוצה להתייחס אליהם אבל אדחה זאת לעת עתה , יש בדבריך עוד שגיאות וכשלים , אני בקושי עומד בקצב, ואני מוסר כאן מודעה ששתיקתי לאו כהודאה. רק אעיר לגבי עוד דבר אחד . בהודעתך הקודמת כתבת שמנסים לשים אות למשבצת של הגזען וכו' . לאורך הדיון הזה , ידידנו בוגי ניסה להשתמש בטקטיקה הזאת , במקום לענות לעניין, לומר שמי שטוען אחרת ממנו מנסה להיות נאור ופוליטיקלי קורקט וכו' , אני מקווה שאינך מנסה ללכת בדרך הזאת. בכדי למנוע כל אי הבנה אני מוסר מודעה , שאינני שם קצוץ לגבי הנהגותיהם המוסריות של אחרים , מצדי אתה מוזמן להדפיס את תמונתו של מוחמד על נייר טואלט ולהשתמש בו בכדי לנגב.

כאשר הערתי לך על ההתנשאות הזלזול והתיעוב כלפי האיסלם שביצבץ מחלק מקביעותיך , לא הית כוונתי לשום הטפה . אני חושב רק שמהבחינה האינטלקטואלית גרידא דברים מעין אלה מסמאים עיניו של אדם. בכדי להבין תופעה חברתית/תרבותית יש צורך במשהו הנקרא אמפתיה , לא במובן של הזדהות או חיבה , אלא במובן של יכולת מסויימת להיכנס לנעליו של הזולת ולראות את העולם דרך עיניו הוא . כאשר אתה אומר על מוסלמי שמתינותו נובעת מ"מתן בעיטה באחורי מוחמד" , אתה מגלה אי הבנה באשר לעולמו הרוחני , כי שום מוסלמי לא יסכים לאפיון כזה של גישתו . גם בקביעה שלך על מליוני נשים מוסלמיות הנאנסות בידי בעליהן ראיתי את אותו תיעוב שחושב במונחים של אומה של חזירים מפגרים. גישה כזאת אינה מאפשרת בחינה מאוזנת של העובדות בתוך הקשרם הכולל.

_________________

תוקן על ידי מציץ_ונפגע ב- 06/05/2007 2:26:55

ברנרד לואיס, מחשובי המזרחנים בעולם, פִּרסם בשנת 1990, כשנה לפני פרוץ מלחמת המפרץ, מאמר המנתח את הסיבות לזעם האיסלאמי. דבריו, שזכו לתהודה גדולה, שופכים אור גם על המצב כיום. בין היתר, הוא היה הראשון שהטביע את המונח "התנגשות בין תרבויות" שאותו אימץ מאוחד יותר סמואל הנטינגטון*. בשל חשיבות הדברים אנו מוצאים לנכון להביא לפניכם את תרגום המאמר המקורי בהשמטות קלות בלבד, אף שאירועים רבים התרחשו מאז בעולם.

דת האיסלאם היא אחת הדתות הגדולות בעולם. כהיסטוריון לא-מוסלמי של האיסלאם עלי להבהיר למה כוונתי. דת זו הביאה נחמה ושלוות נפש למיליוני אנשים ונשים. היא העניקה כבוד ומשמעות לחיים של דלות וחד-גוניות. היא לימדה אנשים בני גזעים שונים לחיות באחווה ועמים בעלי אמונות שונות לחיות זה לצד זה תוך גילוי סובלנות סבירה. היא היתה מקור השראה לציוויליזציה גדולה בה קיימו גם לא-מוסלמים חיים של יצירה ותועלת והֶשגיה העשירו את העולם כולו. אולם, ככל הדתות גם דת האיסלאם ידעה תקופות בהן השרתה על חלק מן המאמינים בה רוח של שנאה ואלימות. לרוע מזלנו, חלק מן העולם המוסלמי – לא כולו ואף לא רובו – עובר עתה תקופה כזו וכי שִׂנאתו, ברובה, מופנית כלפינו.

אל נגזים בממדי הבעיה. העולם המוסלמי איננו תמים-דעים בפסילת המערב ולא האזורים המוסלמיים של העולם השלישי הם הקיצוניים והנלהבים ביותר באיבתם. מספר רב – ובכמה מקומות הרוב המכריע – של מוסלמים שותפים לאמונותינו ולתקוותינו הבסיסיות בתחומי התרבות, המוסר, החברה והפוליטיקה. קיימת עדיין נוכחות מערבית מכרעת – תרבותית, כלכלית, דיפלומטית – בארצות מוסלמיות, שחלקן בעלות בריתו של המערב. מדיניותה של אמריקה בעולם המוסלמי, לרבות במזרח התיכון או בכל מקום אחר, לא סבלה מאסונות ולא נתקלה בבעיות שניתן להשוותם לאלה שבדרום מזרח אסיה או במרכז אמריקה. בעולם המוסלמי אין קובה ואין ויטנאם, אין ולו מקום אחד בו מעורבים כוחות צבא אמריקאי כלוחמים או כ"יועצים". אולם יש בעולם המוסלמי לוב, איראן ולבנון ונחשול מתפרץ של שִׂנאה הגורם לאמריקאים מצוקה, חרדה ובעיקר מבוכה.

לעתים, שנאה זו גולשת מעֵבר לעוינות כלפי אינטרסים, פעולות, קווי מדיניות או אף ארצות והופכת לפסילה של הציוויליזציה המערבית עצמה, לא רק מעשיה אלא מהותה ועצם קיומה, על עקרונותיה ערכיה ואמונותיה. אלה נתפשׂים כרעים מטבע ברייתם וכל התומכים בהם כ"אויבי אלוהים".

ביטוי זה, החוזר ונשנה בשפתם של המנהיגים האיראנים, הן בהליכים המשפטיים והן בהתבטאויות הפוליטיות שלהם, נראה זר ומוזר למשקיף מן הצד, בין אם הוא חילוני ובין אם דתי. הרעיון כי לאלוהים יש אויבים והוא זקוק לעזרה אנושית כדי לזהותם ולהשמידם, הוא קשה לעיכול אולם אינו זר כל כך. התפישה של אויבי האל מוכֶּרת בעת העתיקה, בתנ"ך, בברית החדשה וגם בקוראן. גרסה רלוונטית של הרעיון מופיעה בדתות הדואליסטיות של איראן העתיקה, אשר ביסוד תפישתן את הבריאה קיימים שני כוחות עליונים, ולא אחד. השטן הזורואסטרי, בשונה מן השטן הנוצרי, המוסלמי או היהודי, אינו אחד מברואיו של האל, המבצע כמה מתפקידיו המסתוריים של אלוהים, אלא הוא כוח עצמאי המשתתף במאבק קוסמי נגד אלוהים. אמונה זו השפיעה על מספר כתות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות, באמצעות מאניכאיזם¹ ובדרכים אחרות. הדת הנשכחת של המאניכאים נתנה את שמה לתפישה של בעיות כסכסוך, פשוטו כמשמעו, בין כוחות שווים של טוב ורע.

הקוראן הוא, כמובן, מונותאיסטי ומכיר באל אחד, בכוח אוניברסלי אחד בלבד. מאבק מתחולל בלבבות האנושיים בין טוב ורע, בין מצוות האל ומדוחי היצר הרע, אולם זהו מאבק שנגזר על ידי אלוהים, תוצאותיו נקבעו מראש והוא משמש כניסיון לאנושות ולא כמאבק בו יש לאנושות תפקיד מכריע בהשגת ניצחון הטוב על הרע, כמקובל בכמה דתות דואליסטיות. למרות המונותיאיזם, האיסלאם – בדומה ליהדות ולנצרות – הושפע בשלבים שונים, בעיקר באיראן, על ידי הרעיון הדואליסטי של התנגשות קוסמית של טוב ורע, אור וחושך, סדר ותוהו-ובוהו, אמת ושקר, אלוהים ויריבו הידוע כשטן (Devil), איבליס (Iblis) ובשמות אחרים.

עלייתו של בית הכפירה

המאבק בין טוב ורע באיסלאם קיבל עד מהרה ממדים פוליטיים ואף צבאיים. מוחמד היה לא רק נביא ומורה, כמייסדים של דתות אחרות. הוא עמד גם בראש משטר וקהילה והיה שליט וחייל. מכאן שמאבקו מחייב מדינה וכוחותיה המזוינים. אם הלוחמים במלחמה למען האיסלאם, מלחמת הקודש "בדרך האלוהים", נלחמים למען אלוהים – הרי שאויביהם נלחמים נגד אלוהים. והואיל ואלוהים הוא הריבון, העומד בראש המדינה האיסלאמית – והנביא ואחריו הכליפים הם נציגיו עלי אדמות – הרי שאלוהים כריבון הוא מפקד הצבא. הצבא הוא צבאו של אלוהים והאויב הוא אויבו של אלוהים. חובתם של חיילי אלוהים היא לשגר את אויבי אלוהים אל המקום בו יגזור אלוהים את עונשם, דהיינו אל העולם הבא.

תפישה זו קשורה בבירור לחלוקה הבסיסית של האנושות על פי תפישת האיסלאם. כמעט כל חברה אנושית יש לה דרכים לייחד עצמה מחברות אחרות: מבית ומחוץ, קבוצות פנימיות וקבוצות חיצוניות, קרובי משפחה או שכנים וזרים. הגדרות אלו משמשות לא רק להגדרת האחר, אלא גם – ובעיקר – מסייעות להגדיר ולתאר את תפישתנו העצמית.

על פי ההשקפה הקלאסית של האיסלאם, אליה שבים יותר ויותר מוסלמים, העולם וכל האנושות מחולקים לשניים: בית האיסלאם (דיר אל-איסלאם), בו שולטים החוק והאמונה המוסלמית, מחד גיסא, ושאר העולם, הידוע כבית הכפירה או כבית המלחמה (דיר אל-חארב), מאידך גיסא. חובתם של המוסלמים היא להביא, בסופו של דבר, את בית הכפירה אל האיסלאם. אולם חלק הארי של העולם עודנו מחוץ לאיסלאם, ואף בתוך ארצות האיסלאם – לפי השקפתם של המוסלמים הרדיקלים – האמונה מעורערת וחוק האיסלאם מופר. המחויבות למלחמת קודש מתחילה אפוא מבית ונמשכת בחוץ, נגד אותו אויב כופר.

ככל ציוויליזציה ידועה אחרת בתולדות האנושות, העולם המוסלמי בשיא פריחתו ראה עצמו כמרכז האמת וההשכלה, המוקף בכופרים ברברים אשר יש להאיר את עיניהם ולתרבת אותם. אולם בין הקבוצות השונות של הברברים היה שוני מכריע. הברברים ממזרח ומדרום היו עובדי אלילים אשר לא היו גורם מתחרה ולא הציבו איום רציני לאיסלאם. לעומת זאת, בצפון ובמערב זיהו המוסלמים, בתקופה מוקדמת מאוד, יריב אמיתי – דת עולמית מתחרה, ציוויליזציה ייחודית המתקיימת בהשראתה של אותה דת, ואימפריה, קטנה אמנם משלהם אך לא פחות שאפתנית. ישות זו נודעה כארצות הנוצריות, מושג שהיה מזוהה במשך תקופה ארוכה עם אירופה.

המאבק בין מערכות יריבות אלו נמשך כ-1400 שנה. הוא החל בהתגלות האיסלאם במאה השביעית ונמשך למעשה עד היום. המאבק כלל סדרות ממושכות של התקפות והתקפות-נגד, מלחמות ג'יהאד ומסעי צלב, כיבושים וכיבושים-מחדש. אלף השנים הראשונות אופיינו בהתקדמות האיסלאם ובנסיגה של הנצרות. האמונה החדשה כבשה שטחים נוצריים בלבנט ובצפון אפריקה, פלשה לאירופה, שלטה במשך תקופה מסוימת בסיציליה, ספרד, פורטוגל ואף בחלקים מצרפת. ניסיונם של הצלבנים להשיב לעצמם את ארצות הנצרות שבמזרח נהדף והמוסלמים, אשר איבדו את דרום-מערב אירופה ברֶקוֹנקוויסטה, זכו לפיצוי בדרום-מזרח אירופה, שם הגיעו פעמיים עד וינה. במשך שלוש מאות השנים האחרונות, מאז כשלון המצור הטורקי השני על וינה ב-1683 ועלייתן של האימפריות האירופיות הקולוניאליות באסיה ובאפריקה, היה האיסלאם במגננה והציוויליזציה הנוצרית והפוסט-נוצרית של אירופה ובנותיה הביאה את העולם כולו, לרבות האיסלאם, אל תחום פעולתה.

מזה זמן רב קיים גל גואה של התמרדות נגד העליונות המערבית ושאיפה לחזק את ערכי האיסלאם ולהשיב עטרה ליושנה. המוסלמים סבלו סדרת תבוסות מתמשכת. הראשונה היתה אובדן השליטה בעולם לכוחן העולה של רוסיה והמערב. השניה היתה ערעור סמכותם בארצותיהם, על ידי פלישת רעיונות, חוקים ואורחות חיים זרים, ולעתים אף על ידי שליטים ומתיישבים זרים ושחרורם של יסודות ילידיים לא-מוסלמים. השלישית – והקש האחרון – היתה קריאת התיגר של נשים משוחררות וילדים מרדנים על שלטונם בתוך בתיהם פנימה. זה היה בלתי נסבל, ופרץ הזעם נגד אותם כוחות-זרים, כופרים ובלתי מובנים אשר ערערו את שלטונם, שיסעו את חברתם וחיללו את קדושת ביתם – היה בלתי נמנע. היה זה אך טבעי כי הזעם יופנה קודם כל נגד האויב בן אלף השנים וישאב את עוצמתו מאמונות ונאמנויות עתיקות.

אירופה ובנותיה? המשפט יישמע מוזר לאמריקאים, שהמיתוסים הלאומיים שלהם, מתחילת התהוותה של לאומיותם ועוד קודם לכן, הגדירו את זהותם כמנוגדת לאירופה, כמשהו חדש ושונה בתכלית מאורח החיים האירופי הישן. לא כך נראים הדברים בעיני האחרים, באירופה ובכל העולם.

למרות שאנשים בני גזעים ותרבויות שונים השתתפו, לרוב בניגוד לרצונם, בגילוין וביצירתן של האמריקות, הרי שבעיניו של שאר העולם זו היתה יוזמה אירופית, בשליטתם של אירופים אשר תרמו לה את שפות הדיבור, הדתות והרבה מאורחות החיים האירופיות.

במשך זמן רב מאוד ההגירה מרצון לאמריקה היתה כמעט כולה אירופית. היו אמנם גם מי שבאו מארצות מוסלמיות במזרח התיכון ובאפריקה, אולם רק מעטים היו מוסלמים. רובם היו בני מיעוטים נוצריים ויהודים מאותן ארצות. הגירתם לאמריקה חיזקה עוד יותר את הדימוי האירופי של אמריקה בעיני המוסלמים.

בארצות האיסלאם היה ידוע מעט מאוד אודות אמריקה. מסעות הגילוי עוררו בתחילה עניין מסוים. העותק היחיד של מפת אמריקה של קולומבוס עצמו הוא העתקה בתרגום טורקי, השמורה במוזיאון ארמון טופקאפי באיסטנבול. תיאור של גילוי העולם החדש: "ההיסטוריה של הודו המערבית", מאת גיאוגרף טורקי מן המאה ה-16, היה אחד מן הספרים הראשונים שנדפסו בטורקיה. אולם נראה כי העניין פג לאחר מכן ולא הרבה נאמר אודות אמריקה בטורקית, ערבית או כל שפה מוסלמית אחרת עד מועד מאוחר יחסית. שגריר מרוקאי שהיה בספרד באותה תקופה, כתב את הדו"ח הערבי הראשון אודות המהפכה האמריקאית. הסולטן של מרוקו חתם על חוזה שלום וידידות עם ארצות-הברית ב-1787 ולאחר מכן היו לרפובליקה החדשה כמה עסקות, חלקן ידידותיות, חלקן עוינות ורובן מסחריות, עם מדינות מוסלמיות אחרות. עסקות אלה השאירו רושם מועט בשני הצדדים. המהפכה האמריקאית והרפובליקה האמריקאית שנולדה כתוצאה ממנה לא עוררו תשומת לב והיו בלתי ידועות במשך זמן רב בעולם המוסלמי. גם הנוכחות האמריקאית הקטנה אך הגוברת בארצות המוסלמיות במאה ה-19 – סוחרים, קונסולים, מיסיונרים ומורים – לא עוררה סקרנות וכמעט שאינה נזכרת בספרות ובעיתונות המוסלמית של התקופה.

מלחמת העולם השניה, תעשיית הנפט וההתפתחויות שלאחר המלחמה הביאו אמריקאים רבים אל ארצות האיסלאם. מוסלמים במספר הולך ורב הגיעו לאמריקה, תחילה כסטודנטים ואחר כך כמורים, אנשי עסקים או מבקרים ולבסוף כמהגרים. הקולנוע ואחריו הטלוויזיה הביאו את אורח החיים האמריקאי, או גרסה מסוימת שלו, אל מיליונים רבים של אנשים אשר קודם לכן לא ידעו דבר אודות אמריקה ואפילו שמה היה בלתי מוכר להם. בשנים שלאחר המלחמה, בהעדר תחרות אירופית וטרם שנתעוררה התחרות היפנית, הגיעו מוצרים אמריקאים רבים אף אל השווקים הנידחים ביותר של העולם המוסלמי, זכו לציבור צרכנים חדש ויצרו בקרבו טעמים ושאיפות חדשות. לגבי חלק מאותו ציבור, אמריקה ייצגה חופש, צדק והזדמנות. לגבי רבים אחרים היא ייצגה עושר, עוצמה והצלחה, בתקופה בה סגולות אלה לא נחשבו לחטאים או לפשעים.

השינוי הגדול התחולל כאשר מנהיגים של תנועת תחיה דתית גוברת ומתרחבת חיפשו וזיהו את אויביהם כאויבי אלוהים ומיקמו אותם בחצי הכדור המערבי. לפתע, ככל הנראה, הפכה אמריקה לאויב הגדול, להתגלמות הרשע, ליריבה השטנית של כל הטוב ובעיקר, בעיני המוסלמים, לאויבת האיסלאם. מדוע?

האשמות מוכרות

בין מרכיביו של הלך-הרוח האנטי-מערבי ובעיקר האנטי-אמריקאי ניתן לראות השפעות אינטלקטואליות מסוימות שמקורן באירופה. אחת מהשפעות אלה, מגרמניה, יצרה אסכולה בעלת השקפה שלילית על אמריקה, שאינה מוגבלת לנאצים אך כוללת סופרים שונים כגון ריינר מריה רילקה, ארנסט יונגר ומרטין הידגר. על פי תפישה זו, אמריקה היא הדוגמה המובהקת של ציוויליזציה ללא תרבות: עשירה וזחוחה, מתקדמת מבחינה חומרנית אך נטולת-נשמה ומלאכותית; ציוויליזציה שהורכבה או נבנתה אך לא צמחה; מכאנית ולא אורגנית; מורכבת מבחינה טכנולוגית אך חסרה אותה רוחניות וחיוניות של התרבויות הלאומיות השורשיות, האנושיות של הגרמנים ושל עמים "אותנטיים" אחרים. הפילוסופיה הגרמנית, ובעיקר הפילוסופיה של החינוך זכתה לפופולריות רבה בקרב אינטלקטואלים ערבים ומוסלמים בשנות השלושים ובשנות הארבעים המוקדמות ואנטי-אמריקניות פילוסופית זו היא חלק מן המסר.

לאחד התמוטטות הרייך השלישי וסיומה הזמני של ההשפעה הגרמנית, תפסה פילוסופיה חדשה ואף יותר אנטי-אמריקאית את מקומה – הגִרסה הסובייטית של המרקסיזם, המוקיעה את הקפיטליזם המערבי ואת אמריקה כהתגלמותו המתקדמת והמסוכנת ביותר. כאשר החלה ההשפעה הסובייטית לפוג, באה במקומה, או לפחות השלימה אותה, המיסטיקה החדשה של העולם השלישי, הנובעת ממערב אירופה ובעיקר מצרפת ואחר גם מארצות הברית, והנשענת על שתי הפילוסופיות הקודמות. מיסטיקה זו נסתייעה בנטיה האנושית הכללית להמציא תור-זהב שהיה בעבר ובנטיה האירופית למקם את תור הזהב במקום אחר. גלגול חדש של מיתוס תור הזהב לפיו גן העדן היה בעולם השלישי ותמימותם של אדם וחוה הלא-מערביים הושחתה על ידי הנחש המערבי. השקפה זו קיבלה כנתון את טובו וטוהרתו של המזרח ואת רשעותו של המערב המתפשט בעקלתון של רשע מאירופה המערבית עד ארצות הברית. גם רעיונות אלה מצאו קרקע פורה וזכו לתמיכה נרחבת.

אולם למרות שפילוסופיות מיובאות אלו סייעו לספק ביטוי אינטלקטואלי לאנטי-מערביות ולאנטי-אמריקאיות, לא הן שגרמו לכך ואין בהן כדי להסביר את תפוצתה הרחבה של האנטי-מערביות ואת הנכונות לאימוץ רעיונותיה בקרב רבים כל כך במזרח התיכון וברחבי העולם האיסלאמי.

ברור לגמרי כי התמיכה בשתי תורות מנוגדות – תורת הגזע הנאצית, שאין בה כדי לקסום לערבים, והקומוניזם האתיאיסטי, שאין בו כדי לקסום למוסלמים – נשענת על המכנה המשותף שלהן: אנטי-מערביות. נאציזם וקומוניזם היו הכוחות העיקריים המנוגדים למערב, הן כדרך חיים והן ככוח עולמי. הם יכולים היו לסמוך על אהדתם ואף על תמיכתם של מי שראו במערב את אויבם העיקרי.

אולם על מה ולמה האיבה? אם נפנה מן הכלל אל הפרט ניווכח כי אין מחסור בפעולות ובמדיניות של ממשלות מערביות יחידות אשר עוררו את חמת זעמם של עמי המזרח התיכון והאיסלאם. אף על פי כן, גם כאשר המדיניות ננטשת והבעיות נפתרות ניכרת רק הקלה זמנית ומקומית. הצרפתים עזבו את אלג'יר, הבריטים עזבו את מצרים, חברות הנפט המערביות עזבו את בארות הנפט שלהן, השאח המתמערב עזב את איראן – ולמרות הכל כעסם של הפונדמנטליסטים וקיצונים אחרים נותר בעינו ואף גובר ואינו ניתן לפיוס.

הסיבה המוצגת תכופות כעילה לרגשות האנטי-אמריקאים בקרב המוסלמים היא התמיכה האמריקאית בישראל. תמיכה זו היא ודאי גורם חשוב, הגובר עם הקִרבה והמעורבות. אולם גם כאן יש כמה מוזרויות שקשה להסבירן במונחים של סיבה יחידה ופשוטה. בימים הראשונים להקמתה של ישראל שמרה ארצות הברית על ריחוק מסוים בעוד שברית המועצות הכירה בו ביום במדינה החדשה והעניקה לה תמיכה. נשק שנשלח מצ'כוסלובקיה, גרורה של ברית המועצות, הציל את מדינת ישראל, שנולדה אך זה עתה, מתבוסה והרס בשבועות הראשונים לקיומה. אף על פי כן נראה כי לא הורגשה שנאה רבה כלפי הסובייטים בשל מדיניותם, ולא התעורר רצון טוב כלפי ארצות הברית. ב-1956 התערבה ארצות הברית בעוצמה ובנחישות כדי להבטיח את נסיגת הכוחות הישראלים, הבריטים והצרפתים ממצרים – ועם זאת, בשנות ה-50 המאוחרות ובשנות ה-60, פנו שליטי מצרים, סוריה, עירק ומדינות אחרות אל הסובייטים ולא אל אמריקה לצורך אספקת נשק; הם יצרו קשרי סולידריות עם הגוש הסובייטי באו"ם ובעולם בכלל. בתקופה קרובה יותר לימינו, הביעו שליטי הרפובליקה האיסלאמית של איראן הוקעה בעלת עקרונות ובלתי מתפשרת של ישראל והציונות. למרות זאת, גם מנהיגים אלה, לפני ואחרי מותו של אייטולה חומייני, כאשר החליטו מסיבות השמורות עימם להתחיל בדו-שיח כלשהו, גילו כי קל יותר לדבר עם ירושלים מאשר עם וושינגטון. בו בזמן, בני ערובה מערביים בלבנון, רובם מסורים למטרות הערביות וחלקם מומרים לאיסלאם, זוכים מידי שוביהם ליחס הראוי לשלוחיו של השטן הגדול.

הסבר אחר הנשמע לעתים קרובות מפיהם של פורשים מוסלמים, מייחס את הרגשות האנטי-אמריקאים לתמיכה האמריקאית במשטרים שְׂנואים, הנראים כריאקציונרים בעיני הקיצונים, כאפיקורסים בעיני השמרנים וכמושחתים ועריצים בעיני כל המחנות. האשמה זו מתקבלת על הדעת במידה מסוימת ויכולה לסייע להסביר מדוע תנועה מונחית מבפנים ואנטי לאומנית תפנה נגד מעצמה זרה. אולם בכך לא סגי, בעיקר מאחר שתמיכה במשטרים כאלה מוגבלת הן בהֶקפה והן ביעילותה – כפי שנוכח השאח.

ברור אפוא כי משהו עמוק יותר כרוך בהתמרמרויות מסוימות אלו, רבות וחשובות ככל שתהיינה. משהו עמוק יותר ההופך כל אי-הסכמה לבעיה בלתי ניתנת לפתרון.

ההאשמות מוכרות. אנו, אנשי המערב, מואשמים במיניות, בגזענות, באימפריאליזם ממוסד בשלטון גברים ובעבדות, בעריצות ובניצול. בתגובה להאשמות נתעבות אלו ואחרות, אין לנו ברירה אלא להודות באשמתנו – לא כאמריקאים ואף לא כמערביים, אלא כבני אנוש, כנמנים עם הגזע האנושי. אין אנו החוטאים היחידים בחטאים אלה ובחלקם אין אנו החוטאים הגרועים ביותר. היחס לנשים בעולם המערבי ובכלל בנצרות, לקה תמיד באי-שוויון ולעתים בדיכוי, אך גם במירעו היה טוב יותר משלטון הפוליגמיה והפילגשות שהוא מנת חלקו של המין הנשי בחלקי העולם האחרים.

האם גזענות היא אפוא הסיבה העיקרית להתמרמרות? המלה ממלאת תפקיד חשוב בפרסומים המופנים לקהל במערב, במזרח אירופה ובעולם השלישי. חשיבותה פחותה בכל הפרסומים הכתובים והמושמעים לתצרוכת פנימית והיא הפכה למלת גנאי סתמית וחסרת משמעות – בדומה ל"פאשיזם" המיוחס בימינו למתנגדים אף על ידי המצדדים בדיקטטורות חד-מפלגתיות ולאומניות שונות.

העבדות מוקעת היום בכל העולם כפגיעה נגד האנושות, אך עודנה זכורה כנהוגה ואף מוגנת כמוסד הכרחי, אשר נוסד ומכוון על ידי החוק האלוהי. המוזרות של המוסד המוזר, כפי שכונה פעם על ידי האמריקאים, נעוצה בביטולו ולא בעצם קיומו. אנשי המערב היו ראשונים לשבור את המוסכמה של השלמה עם העבדות ולהוציאה אל מחוץ לחוק. תחילה בביתם, לאחר מכן בשטחים האחרים שבשליטתם ולבסוף בכל מקום ברחבי העולם בו היה ביכולתם להפעיל כוח או השפעה – דהיינו, באמצעות אימפריאליזם.

האם האימפריאליזם הוא אפוא המקור להתמרמרות? כמה ממעצמות המערב, ובמידת מה הציוויליזציה המערבית כולה, אשמות באימפריאליזם, אולם האם עלינו להאמין כי בהתפשטות של אירופה המערבית יש תכונה של ליקוי מוסרי שאינה קיימת בהתפשטויות המוקדמות והתמימות יחסית של הערבים, או המונגולים, או העותומנים? האם תכונה זו אינה קיימת במקרי התפשטות קרובים יותר לימינו, כגון המקרים שהביאו את שליטי מוסקבה לאזור הבלטי, לים השחור, לים הכספי ולאוקיאנוס השקט? בקיומם של מיניות, גזענות ואימפריאליזם, המערב רק קיים את הנוהג המקובל של המין האנושי במשך אלפי שנים של היסטוריה כתובה. המייחד את המערב מכל הציוויליזציות האחרות הוא בכך שהכיר, קרא בשם, וניסה – בהצלחה מסוימת – לרפא את המחלות ההיסטוריות האלה. אין אנו רואים במדע הרפואה המערבית בכלל או בד"ר פרקינסון ובד"ר אלצהיימר בפרט, אחראים למחלות שאותן אִבחנו והקרויות על שמם.

מכל הפגיעות שנמנו לעיל, הפגיעה הזוכה להוקעה העזה, הנרחבת והתכופה ביותר היא האימפריאליזם. לעתים רק אימפריאליזם מערבי ולעתים הן מזרחי (סובייטי) והן מערבי. אולם האופן שבו נעשה שימוש במושג זה בספרות של הפונדמנטליסטים האיסלאמיים מוכיח כי משמעותו בעיניהם אינה אותה משמעות המיוחסת לו על ידי פרשנים מערביים. בכתבים רבים המונח "אימפריאליסט" מקבל חשיבות דתית מיוחדת, בהקשר ולעתים גם כתחליף ל"מיסיונר" והוא מציין צורה של התקפה הכוללת את מסעי הצלב ואת האימפריות הקולוניאליות המודרניות גם יחד. ניתן גם להתרשם כי פגיעתו של האימפריאליזם אינה נעוצה בשלטון של עם אחד על עם אחר – כפי שסבורים פרשנים מערביים – אלא בחלוקת התפקידים בתוך מערכת היחסים הזו. הדבר הרע באמת והבלתי מקובל הוא שלטונם של הכופרים על המאמינים האמיתיים. שלטונם של מאמינים אמיתיים על הלא-מאמינים הוא טבעי ונכון, כי בכך מתממש החוק הקדוש וניתנים ללא-מאמינים הזדמנות ותמריץ לקבל עליהם את האמונה האמיתית. אולם שלטון של לא-מאמינים על המאמינים האמיתיים הוא חילול הקודש ומעשה שלא כדרך הטבע, מאחר שהוא מוביל להשחתת הדת והמוסר בחברה ולזלזול ואף להפרה של חוק האלוהים. בכך עשויים אנו להסתייע כדי להבין את המהומות האחרונות במקומות שונים כגון: אריתריאה האתיופית, קשמיר ההודית, סינקיאנג הסינית וקוסובו היוגוסלבית, בכולם נשלטות אוכלוסיות מוסלמיות על-ידי ממשלות לא-מוסלמיות. הדבר עשוי גם להסביר מדוע הדוברים למען המיעוטים המוסלמים באירופה המערבית דורשים מתן הגנה חוקית לאיסלאם ברמה שאינה ניתנת עוד בארצות אלה לנצרות ומעולם לא ניתנה ליהדות. כמובן שהממשלות בארצות המוצא של אותם דוברים מוסלמים מעולם לא העניקו הגנה כזו לדתות אחרות. על פי תפישתם אין כל סתירה בין הגישות הללו. האמונה האמיתית, המבוססת על ההתגלות האחרונה של אלוהים, חייבת להיות מוגנת מכל פגיעה. אמונות אחרות, בהיותן שקריות או בלתי מושלמות, אין להן זכות להגנה כזו.

יש קשיים נוספים בקבלת האימפריאליזם כהסבר לאיבה המוסלמית, אפילו נגדיר אימפריאליזם במובנו הצר והפרטני, כפלישה ושלטון של לא-מוסלמים על ארצות מוסלמיות. אם האיבה מכוונת נגד אימפריאליזם במובן זה, מדוע התחזקה האיבה נגד מערב אירופה, אשר זנחה את כל נכסיה ומדינות החסות שלה, יותר מאשר נגד רוסיה, השולטת עדיין ביד רמה על מיליוני נתינים מוסלמים סרבנים ועל ערים וארצות מוסלמיות עתיקות? ומדוע כוללת האיבה את ארצות הברית, אשר – מלבד תקופת-ביניים קצרה בשטחי המיעוט המוסלמי בפיליפינים – מעולם לא שלטה באוכלוסיה מוסלמית? ברית המועצות, האימפריה האירופית האחרונה השולטת בנתינים מוסלמים, אינה מטרה לביקורת ולהתקפה. גם פעולות הדיכוי של התקוממויות מוסלמיות ברפובליקות של ברה"מ בדרום ובמרכז אסיה, עוררו רק ביטויי מחאה מתונים יחסית, מלווים בוויתור על כל שאיפה להתערבות במה שמכונה באופן מוזר "ענייניה הפנימיים" של ברה"מ ובבקשה לשמירת הסדר והשלווה בחזית.

סיבה אחת לאיפוק המפתיע ניתן לגלות באופיים של האירועים באזרבייג'אן הסובייטית. האיסלאם הוא יסוד חשוב בתחושת הזהות האזרבייג'אנית, אולם לעת עתה אינו גורם מכריע ולתנועה האזרבייג'אנית יש יותר מן המשותף עם הפטריוטיזם הליברלי של אירופה מאשר עם הפונדמנטליזם האיסלאמי; תנועה כזו לא תעורר את אהדתם של שליטי הרפובליקה האיסלאמית. היא עלולה אף להבהיל אותם, שהרי מדינה לאומית דמוקרטית אמיתית המנוהלת על ידי העם של אזרבייג'אן הסובייטית עלולה לממש אטרקציה רבת עוצמה לקרובי המשפחה שבדרום, באזרבייג'אן האיראנית.

סיבה נוספת לחוסר העניין היחסי ב-50 מיליון או יותר מוסלמים הנמצאים תחת שלטון סובייטי, עשויה להיות חישוב של עלות מול תועלת. ברית המועצות קרובה ומשתרעת לאורך גבולן הצפוני של טורקיה, איראן ואפגניסטן. אמריקה ואירופה המערבית רחוקות. לגופו של עניין, הסובייטים אינם נוהגים לשכך מהומות בתותחי-מים ובכדורי גומי, בנוכחות מצלמות הטלוויזיה, או לשחרר עצירים בערבות ולאפשר להם גישה לתקשורת המקומית והזרה. הסובייטים אינם מראיינים את מבקריהם החריפים בזמן שיא בטלוויזיה ואינם מפתים אותם בהצעות עבודה בהוראה, בהרצאות ובחוזים לכתיבת ספרים. הדרכים בהן מבטאים הסובייטים את אי-שביעות רצונם מביקורת עלולות להיות בלתי נעימות בעליל.

אולם הפחד מפעולות תגמול, עם כל חשיבותו, אינו הסיבה היחידה או העיקרית למקומה השולי-יחסית של ברית המועצות בהשוואה למקומו של המערב בדמונולוגיה של הפונדמנטליזם. בסיכומו של דבר, המערב – ולא ברית המועצות – הוא המקור לשינויים החברתיים, האינטלקטואליים והכלכליים הגדולים אשר התחוללו ברובו של העולם האיסלאמי וגרמו לעלייתן של רעות-חולות מערביות כגון צרכנות בזבזנית וחילוניות. אי אפשר להאשים את הסובייטים בצרכנות בזבזנית. המטריאליזם שלהם הוא פילוסופי, או למען הדיוק – דיאלקטי ואין לו ולא כלום עם אספקה מעשית של מנעמי החיים. אספקה שכזו מציגה מטריאליזם מסוג אחר – המתואר בפי מתנגדיו: מטומטם – והוא מתקשר אל המערב הקפיטליסטי ולא עם המזרח הקומוניסטי, המקיים או לפחות כופה על נתיניו פשטות סגפנית שהיתה מרשימה גם נזיר סוּפי.

עד לאחרונה היו הסובייטים חפים גם מאשמת החילוניות, המוטחת על ידי הפונדמנטליסטים נגד המערב. למרות היותם אתאיסטים, לא היו הסובייטים חסרי-אלוהים ולמעשה יצרו מערכת משוכללת של המדינה כדי לכפות את פולחן אלוהיהם. מערכת עם אורתודוקסיה משלה, עם הירארכיה לצורך הגדרתה וכפייתה ועם אינקוויזיציה חמושה לצורך מלוי כפירה ועקירתה מן השורש. הפרדת הדת מן המדינה אין פירושה כינון של חוסר-דת על ידי המדינה או כפיה בכוח של פילוסופיה אנטי-דתית. החילוניות הסובייטית, בדומה לצרכנות הסובייטית, אינה צופנת כל פיתוי להמונים המוסלמים ואינה מושכת אינטלקטואלים מוסלמים. עתה, יותר מתמיד, הקפיטליזם והדמוקרטיה של המערב מספקים חלופה אמיתית ומושכת לאורח החיים ולמחשבה המסורתיים. מנהיגים פונדמנטליסטים אינם טועים בראותם בציוויליזציה המערבית את האתגר הגדול ביותר לאורח החיים אותו הם שואפים לשמור או להחזיר לעמיהם.

התנגשות של ציוויליזציות

את מקורותיה של החילוניות המערבית ניתן למצוא בשתי נסיבות – בכתבים הנוצריים הקדומים ויותר מכך, בניסיון הנוצרי, אשר יצרו שני מוסדות: כנסיה ומדינה, ובסכסוכים הנוצריים המאוחרים יותר, אשר הפרידו בין שני המוסדות. גם למוסלמים היו חילוקי דעות דתיים משלהם, אך אלה לא הגיעו לממדי האכזריות של המאבקים הנוצריים בין פרוטסטנטים וקתולים, אשר הרסו את אירופה הנוצרית במאות השש עשרה והשבע עשרה, ואשר הובילו בסופו של דבר את הנוצרים בייאושם לפתח דוקטרינה של הפרדת הדת מן המדינה. רק על ידי שלילת כוח הכפיה של המוסדות הדתיים עלה בידי הנצרות לרסן את חוסר הסובלנות הרצחני ואת הרדיפות של הנוצרים כלפי בני דתות אחרות ויותר מכך, כלפי המאמינים בצורות אחרות של נצרות.

המוסלמים לא חשו צורך כזה ולא פיתחו דוקטרינה כזו. לא היה כל צורך בחילוניות באיסלאם וגם הפלורליזם של האיסלאם היה שונה מאוד מזה של האימפריה הרומית האלילית, כפי שמתאר זאת אדוארד גיבון: "כל צורות הפולחן השונות, אשר שלטו בעולם הרומי, נחשבו בעיני האנשים כאמיתיות במידה שווה, בעיני הפילוסוף – כשקריות במידה שווה ובעיני השופט – כשימושיות במידה שווה." באיסלאם לא קיימת נכונות כלשהי – לא להלכה ולא למעשה – להעניק שוויון מלא למי שמחזיקים באמונות אחרות ומקיימים צורות פולחן שונות. עם זאת, ניתנה מידה מסוימת של סובלנות, תיאורטית ומעשית, למחזיקים באמת חלקית. לסובלנות כזו לא היה אח ורע בעולם הנוצרי עד שהמערב אימץ חילוניות מסוימת בשלהי המאה השבע עשרה ובמאה השמונה עשרה.

מתחילה התבטאה התגובה המוסלמית לציוויליזציה המערבית בהערצה ובחיקוי, בכבוד עצום להֶשגי המערב ובשאיפה לחקותם ולאמצם. שאיפה זו התעוררה מתוך מודעוּת חריפה וגוברת לחולשה, לעוני ולנחשלות של העולם האיסלאמי בהשוואה למערב המתקדם. השוני נתגלה לראשונה בשדה הקרב, אך עד מהרה התפשט לתחומים אחרים של פעילות אנושית. סופרים מוסלמים הבחינו ותיארו את עושרו ועוצמתו של המערב, את המדע והטכנולוגיה, את התעשיות ואת צורות הממשל. סוד ההצלחה של המערב יוחס לשני הֶשגים: התקדמות כלכלית – בעיקר בתעשיה ובמוסדות פוליטיים – ובעיקר חופש. דורות של מתקנים ומחדשים ניסו להתאים הֶשגים אלה ולהביאם אל ארצותיהם, בתקווה שבכך יצליחו להשתוות אל המערב ואולי אף להשיב את עליונותם האבודה.

אלא שההערצה והחיקוי פינו מקומם לרגשות של איבה ופסילה בקרב מוסלמים רבים. רגשות אלה נובעים בחלקם מתוך תחושת השפלה – מודעוּת גוברת בקרב יורשיה של ציוויליזציה עתיקה, גאה ושלטת, לעובדה שעקפו אותם, ושהם נוצחו והוכרעו על ידי מי שנחשבו בעיניהם לנחותים מהם. בחלקם נובעים רגשות אלה מאירועים בעולם המערבי עצמו. גורם אחד בעל חשיבות רבה הוא השפעתן של שתי מלחמות גדולות והרות-אסון, בהן שוסעה הציוויליזציה המערבית והמיטה על עמיה ועל עמים אחרים חורבן חסר-תקדים ובהן ניהלו הצדדים הלוחמים מאמץ תעמולתי אדיר, בעולם האיסלאמי ובכל מקום אחר, כדי להכפיש ולהכשיל זה את זה. המסר שהובא מצא אוזן קשבת בקרב רבים שחזו מבשרם כי דרכי המערב אינן מביאות אושר. הכנסת שיטות מסחריות, פיננסיות ותעשייתיות מערביות הביאה אמנם עושר רב אולם הוא הצטבר בעיקר בידיהם של אנשי מערב מושתלים ובני מיעוטים מתמערבים, ורק מעטים מקרב האוכלוסיה המוסלמית נהנו ממנו. במשך הזמן גדל מספרם של מעטים אלה אך הם נותרו מבודדים מן ההמונים ונבדלו מהם גם בלבושם ובסגנון חייהם. באופן בלתי נמנע הם נראו כסוכנים ומשתפי פעולה עם העולם העוין. נתערער האמון גם במוסדות הפוליטיים שהגיעו מן המערב. הם נשפטו לא לפי מקורם המערבי אלא לפי החיקויים המקומיים שהותקנו על ידי מתקנים מוסלמים נלהבים. מתקנים אלה, אשר פעלו במצב שמחוץ לשליטתם והשתמשו בשיטות מיובאות ובלתי מותאמות שאותן לא הבינו במלואן, לא היו מסוגלים להתמודד עם המשברים המתפתחים במהירות והם הודחו בזה אחר זה.

הכלכלה בנוסח-המערב המיטה עוני על מספר עצום של תושבי המזרח התיכון, המוסדות הפוליטיים בנוסח-המערב המיטו עליהם עריצות והמלחמה בנוסח-המערב המיטה עליהם תבוסה. לא ייפלא אפוא כי רבים היו מוכנים להקשיב לקולות אשר סיפרו להם כי דרכי האיסלאם הנושנות הן הטובות ביותר וכי תשועתם היחידה היא להשליך מאחורי גוום את החידושים האליליים של המתקנים ולשוב אל דרך האמת אשר התווה אלוהים לעמו.

בסופו של דבר, מאבקם של הפונדמנטליסטים מכוון נגד שני אויבים: חילוניות ומודרניות. המלחמה נגד חילוניות היא מוּדעת וברורה, ועד עתה הצטברה ספרות ענפה המוקיעה את החילוניות ככוח רשע ניאו-פגאני בעולם המודרני ומייחסת אותו, לחילופין, ליהודים, למערב ולארצות הברית. המלחמה נגד המודרניות היא ברובה בלתי מודעת ולא ברורה. היא מכוונת נגד תהליך השינוי המתרחש בעולם האיסלאמי מזה מאה שנים ויותר ומשנה את המבנים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים והתרבותיים של הארצות המוסלמיות. הפונדמנטליזם האיסלאמי העניק מטרה וצורה להתמרמרות ולזעם של ההמונים המוסלמים כלפי הכוחות אשר הפחיתו מערכם של הערכים והנאמנויות המסורתיות שלהם ואשר גזלו מהם את אמונותיהם, תקוותיהם וכבודם ובמידה רבה גם את מקורות פרנסתם.

יש בתרבות הדתית של האיסלאם משהו המשרֶה, גם על האיכר או הרוכל העלוב ביותר, כבוד ואדיבות כלפי הזולת אשר קשה למוצאם בציוויליזציות אחרות. עם זאת, ברגעים של התפרצות ושבר, כאשר היצרים העמוקים מוסתים, מפנים הכבוד והאדיבות את מקומם לתערובת נפיצה של חמת זעם ושנאה המניעה הן את ממשלתה של ארץ עתיקה ותרבותית והן את הדובר של דת גדולה רוחנית ומוסרית, לתמוך בחטיפה וברצח ולנסות למצוא בחייו של נביאם תקדימים ואישור לפעולות שכאלו.

האינסטינקט של ההמונים אינו שוגה באתרם במערב את מקור השינויים הנוראים וההתפוררות של אורח חייהם הישן. הם תולים את האשם בשליטה המערבית, בהשפעה המערבית בתפישה ובדוגמה המערבית. ומאחר שארצות הברית היא היורשת החוקית של הציוויליזציה המערבית והמנהיגה הבלתי מעורערת של המערב, היא גם היורשת החוקית של עוולות המערב והיא ממקדת אליה את השנאה והזעם הגוברים. די בשתי דוגמאות. בנובמבר 1979, המון זועם תקף ושרף את שגרירות ארה"ב באיסלאמאבד שבפקיסטאן. הסיבה המוצהרת לזעמו של ההמון היתה תפישתו של המסגד הגדול במֶכה על ידי קבוצת מוסלמים פורשים. באירוע זה לא היתה כל מעורבות אמריקאית. כמעט עשר שנים לאחר מכן, בפברואר 1989, שוב באיסלאמאבד, הותקף מרכז USIS על ידי המונים זועמים, הפעם – כדי למחות על פרסום ספרו של סלמאן רושדי "פסוקי השטן". רושדי הוא אזרח בריטי ממוצא הודי וספרו פורסם חמישה חודשים לפני כן באנגליה. אולם דווקא פרסומו של הספר בארה"ב הוא שעורר את חמתם של ההמונים והביא להכרזה של אייטולה חומייני על פסק-דין מוות למחבר.

עתה כבר ברור כי אנו עומדים בפני הלך רוח ותנועה המתעלה אל מעבר לרמה של סוגיות, קווי מדיניות וממשלות המבקשות אותם. זוהי התנגשות של ציוויליזציות, לא פחות. זוהי הריאקציה הבלתי רציונלית אך ההיסטורית של יריב עתיק נגד המורשת היהודית-נוצרית שלנו, ההווה החילוני שלנו וההתפשטות העולמית של שניהם. יש חשיבות מכרעת לכך שאנו, מצִדנו, לא ניגרר לריאקציה היסטורית ובלתי-רציונלית דומה נגד אותו יריב.

לא כל הרעיונות שיובאו מן המערב על ידי אורחים בלתי-קרואים או על ידי ילידים מתמערבים, נפסלו. חלקם נתקבלו אף על ידי הפונדמנטליסטים האיסלאמיים הקיצוניים ביותר, בדרך כלל ללא אישור למקורם ותוך שינויים מפליגים ההופכים אותם למשהו מוזר ביותר. אחד מן הרעיונות האלה הוא החופש הפוליטי, עם הרעיונות הנלווים של ייצוג, בחירות וממשלה חוקתית. אף לרפובליקה האיסלאמית של איראן יש חוקה כתובה ואסיפה נבחרת ומעין בישופות. אין כל זכר או תקדים ולו לאחד מן המוסדות האלה בתורת האיסלאם או בהיסטוריה האיסלאמית. כל המוסדות נלקחו בעליל מן המודלים המערביים. מדינות מוסלמיות שומרות על רבים מן המנהגים החברתיים והתרבותיים של המערב ועל הסמלים המבטאים אותם, כגון עיצובם וסגנונם של בגדי הגברים, בייחוד בצבא. השימוש בתותחים, טנקים ומטוסים שהומצאו במערב הוא צורך צבאי, אולם השימוש במדים ובכומתות הוא בחירה תרבותית. מחוקה ועד קוקה-קולה, מטנקים וטלוויזיה ועד חולצות-טי, הסמלים והמוצרים – ובאמצעותם הרעיונות – של המערב, שומרים ואף מחזקים את כוח המשיכה שלהם.

התנועה המכונה בימים אלה פונדמנטליזם איננה המסורת האיסלאמית היחידה. יש אחרות, סובלניות יותר, פתוחות יותר, אשר סייעו והיו מקור השראה להֶשגים הגדולים של הציוויליזציה האיסלאמית בעבר, ומותר לנו לקוות כי ידן של מסורות אלו תהיה על העליונה בבוא העת. אולם סוגיה זו לא תוכרע ללא מאבק קשה, בו אנו, אנשי המערב, איננו יכולים לעשות דבר. עצם הניסיון עלול להזיק, משום שאלו הן סוגיות עליהן צריכים המוסלמים להחליט בינם לבין עצמם. בינתיים שומה עלינו לגלות זהירות רבה מכל עבר, כדי למנוע סכנה של עידן חדש של מלחמות-דת, המתעוררות מהחרפתן של מחלוקות ומתחייתן של דעות קדומות עתיקות-יומין.

למען מטרה זו עלינו לחתור להשגת הערכה טובה יותר של תרבויות דתיות ופוליטיות אחרות, באמצעות לימוד ההיסטוריה, הספרות וההֶשגים שלהן. בו בזמן, מותר לנו לקוות כי יֵעשה גם מצִדן ניסיון להגיע להבנה טובה יותר של תרבותנו ובעיקר כי יבינו ויכבדו את התפישה המערבית שלנו באשר ליחסים שבין דת לפוליטיקה, אפילו יבחרו שלא לאמץ אותה לעצמם.

-------------

השערה מתבקשת: דת מוחמד יוצרת נוגדנים לדמוקרטיה

יש בעולם יותר מ-20 מדינות ששיעור המוסלמים באוכלוסייתן עולה על 85%. בעוד 20 מדינות עולה שיעור המוסלמים על מחצית האוכלוסייה. המדינות האלה משתרעות על פני מרחבים עצומים בשלוש יבשות: מניגריה עד אינדונזיה, ומבוסניה עד טנזניה. אין ביניהן מכנה משותף גיאוגרפי, אתני או לשוני, והפערים הכלכליים ביניהן הם עצומים. הצד השווה שבכולן הוא אחד בלבד: היעדרה של דמוקרטיה מתוקנת.

במדינות אחדות שולטים קצינים ובאחרות מלכים וסולטנים. כמה מהן לבשו חזות דמוקרטית, אבל הלכה למעשה הן נשלטות על-ידי אוליגרכיות צבאיות, על-ידי

מודעה   * id="flashad" codebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab#version=6,0,0,0" height="60" width="1" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" style="WIDTH: 1px; HEIGHT: 60px"> <*

כוהני דת, או – כך הדבר בכמה ממדינות אסיה המרכזית – על-ידי מנגנוני מפלגות שירשו שת שיטותיו של המשטר הקומוניסטי. שיטוט במבט על פני המפה מלמד כי בדרך כלל יש זיקה בין שיעור האוכלוסייה המוסלמית וקרבתה הגיאוגרפית של המדינה לטבורו של העולם המוסלמי, לבין עוצמת הדחייה מפני הדמוקרטיה. בלבנון, באינדונזיה, באסיה המרכזית ובאפריקה השחורה יש ניצני דמוקרטיה, ואילו בחצי האי ערב, בצפון אפריקה ובמדינות אסיה הדרומיות, התופעה הזאת נדירה בהרבה.

"האדם הסביר", זה המקיש מתוך אינדוקציה טבעית, עשוי לומר כי הנתונים האלה מוליכים להנחה שיש קשר בין איסלאם לבין רודנות. הוא היה משער כי דת מוחמד (בסיף?) יוצרת תרבות המכילה נוגדנים חזקים לדמוקרטיה. אבל מה שכה גלוי לעין אינו הולם את הלך הרוח הפוליטיקלי-קורקטי ואת צרכיה של הקואליציה בראשותה של ארה"ב. הסיבות הפוליטיות ברורות מאוד: ארה"ב אוהבת את החברות הדמוקרטיות, אבל כאשר האינטרסים שלה הולמים תמיכה במשטרים רודניים נדחקת אהדת הדמוקרטיה מפני אילוצים חזקים יותר.

לשיטתם של האמריקנים, לא זו העת, ונדירות הן העתים ההולמות, לחוות דעה על טיבו של המשטר הסעודי ועל הקשר בין טיבו לבין התרבות הווהאבית, או על הקשר בין התרבות השיעית לבין הטרור, המעוגן במצעה הפוליטי של ממשלת אירן, או על הזיקה שבין התרבות המוסלמית לבין אופיו הקטלני של המשטר בעירק. האמריקנים מעדיפים לדבר על החמלה ורדיפת השלום, שהן מיסודותיו של "האיסלם האמיתי".

האילוצים האלה אינם חלים על אינטלקטואלים מערבים, ובכל זאת מעדיפים רבים מהם להסביר את תופעת הטרור האיסלמי בכל עוולה תחת השמש, ובלבד שלא תיאמר האמת לאמיתה: הדת המוסלמית, כפי שהיא מתפרשת על-ידי רוב המאמינים בה, כפי שהיא מכתיבה את מנהגיהם ואת מערכות היחסים שבתוך חברותיהם, מקדמת רודנות, קנאות דתית וטרור. אנשי הפוליטיקלי-קורקט מוצאים את שורשי התחלואים האלה בקולוניאליזם המערבי, בהשפלות שספגו המוסלמים מידי הנוצרים מאז שנחסמו צבאותיהם בפואטיה או בשערי וינה, בעוניו של העולם השלישי ובכלכלה הגלובלית.

אף אחד מן ההסברים האלה אינו עומד בפני ביקורת המבוססת על השוואות פשוטות בין חברות מוסלמיות לבין חברות אחרות בעלות היסטוריות דומות והווה שאינו שפיר יותר. ההשוואה המוחצת היא בין הודו לפקיסטן. הראשונה היא דמוקרטיה והשנייה היא רודנות, למרות שבמשך יותר מ-200 שנה היו שתי הארצות הללו נחלת הכתר הבריטי, ורק ב-1949 פוצלו זו מזו על-פי קווי תיחום שהתבססו על דתם של התושבים. שתי הארצות מתבוססות בעוני, סובלות משיעור ילודה מפורז, מפולגות לעמים רבים הדוברים בלשונות רבות, ובכל זאת משכילה הודו להיחלץ מדלותה, לטפח מעמד בינוני עצום בגודלו ולהפוך למעצמה תעשייתית חשובה, ואילו פקיסטן מצויה במקום גרוע מזה שבו השאירוה הבריטים.

מובן שנקל למצוא שפע נתונים המאוששים את הטענה כי ההבדלים בין שתי החברות הללו אינם רק דתיים, וכי על כן ההשוואה אינה תקפה והמסקנה נמהרת. אילולא נפרשה הזיקה איסלאם-רודנות על פני כל מרחב ההשפעה המוסלמי ,מותר היה להיכנע להסתייגויות האלה. אבל התופעה היא חובקת עולם ולכן היא, כנראה, בבחינת חוק תרבות. זה לא אומר שהחברות המוסלמיות אינן בנות שינוי. אפשר לשנותן, אבל יש לדעת שדת, כל דת, גם דתנו, אינה מתמתנת אלא נוכח כוחות בולמים. המלחמה באפגניסטן נועדה לא רק לבלימת הטרור, אלא גם לעצירת הסחף הקנאי בחברות המוסלמיות. זו מלחמת תרבות, כן, מלחמת תרבות.

תוקן על ידי קליפע ב- 06/05/2007 6:51:12