המודל למדינת ההלכה: טאליבן, איראן, סעודי

גם וגם

יש לחלק לענ"ד בין כמה נידונים שונים.

אתה נותן כאן את הגירסא שלך לפרשנות ההלכה . וגם אם אין היא עולה בקנה אחד עם רוח ההלכה בכל מקום , הרי שיש מקום לסברא שיש מקום בהלכה לספוג כל מיני ערכים של סובלנות וכך לפרש כל מיני הלכות באופן מינימליסטי. זה בסדר ואיני חולק עליך בזה.

אבל אני כן חושב א) שמנקודת ראות הלכתית נטו זו לא הפרשנות הלגיטימית היחידה האפשרית וב) שגם בפועל זו לא הפרשנות המקובלת על הכל.

כמו כן , אם אנו מדברים על יהדות כעל נתון היסטורי ממשי שנתון לתצפית אמפירית ולא כעל איזושהי אידיאל שכל אחד מפרשו כרצונו , אנחנו לא יכולים לשקוע בwishful thinking ולבטל את כל האלמנטים של היעדר סובלנות וטוטליטריות שקיימים שם .

ישנם אכן יהודים אורתודוכסים מאד ליברליים (שלענ"ד מתקשים באמת ליישב את ערכי הסובלנות
והפלורליזם עם ערכי המסורת) , אבל לעומתם יש רבים אחרים שגם היום יעשו הכל כדי למנוע מיהודי "משלהם" לעבור עבירה. יש לשים לב לכך שכיום יש רבים שמכירים בכך שכיום רוב העם חילוני והם אינם מעונינים להידחק לשוליים - הם רוצים לעבוד , הם רוצים מעמד והם רוצים להיות חלק מהחברה הסובבת , אז אין להם ברירה אלא לאמץ סוג של סטטוס קוו ולתרצו בק"נ טעמים . יש גם כאלה שמדברים על "קירוב" ועל כך שאלימות גורמת לחילול ה' , כלומר שיש להעמיד פנים יפות אם רוצים להחזיר את לב העם . אבל כל אלה הם עניינים טקטיים וגם כיום יש הדוחים את הטקטיקה בטענה שאל לנו לחשב חשבונות שמים ולסייע להקב"ה בתיקון עולמו. בכל מקרה ברור , שאצל חלקים נכבדים (האם אני יכול לומר הרוב המוחלט?) , אין דבר כמו קבלת העובדה שמישהו אינו שומר תורה ומצוות (או אפילו מזלזל בפרהסיא במצווה אחת) ובפרט אם המדובר ביציאה לתרבות רעה של מי שמלכתחילה היה שומר תורה ומצוות , כהחלטה של אדם בוגר שיש לתת לו להחליט בעצמו וכו'.

כמו כן , הרושם שלי הוא שמבחינה עקרונית, אילולא מוראה של מלכות , קיימת , בקרב ציבורים נכבדים, לגיטימציה בלתי מסויגת לגבי אלימות "רכה" , כלומר כזאת שאינה גורמת לנזקים בלתי הפיכים , כלפי עוברי עבירה. אם נמצא עצמנו במציאות שבה שיקולים טקטיים מאבדים את משמעותם , לא יהיה לדעתי מי שיתנגד לכך .

לגבי עונשים חמורים יותר (כמו הוצאה להורג) במדינת הלכה היפותטית , נראה שכיום יש מכך רתיעה גדולה. נראה שכל האידיאולוגיה הנפוצה הזאת שכל יהודי הוא בבסיסו טוב ולא ידח ממנו נידח וכו' , עומדת בסתירה למשהו כמו הוצאה להורג . כמדומני גם שאחד התנאים של אגודת ישראל לתמיכה במדינה יהודית היתה שלא ינהג בה עונש מוות. אבל אסור להתעלם א)מהעובדה שמבחינה הלכתית יש לדבר מקום , למרות מה שכל אחד סומך בזה את יתדותיו בביטול הסמכות לדון דיני נפשות בזמן הזה , הרי שסימן ב' בשו"ע חו"מ מעקר את הצורך בסמיכה מכל תוכן , כמו כן יש את הדינים של מכין אותו עד שתצא נפשו ומורידין ולא מעלין וב) שההלכות האלה לא נחשבו מעולם כהילכתא למשיחא אלא נהגו בפועל במקומות רבים לפחות עד לפני כ400 שנה ולכאורה זה היה כך כל עוד השלטונות אפשרו לקהילות יהודיות את האוטונומיה לעשות כן. גם לאחר מכן היו הוצאות להורג מחוץ למסגרת החוק , לפחות כלפי מלשינים. (יתכן שיטענו שמלשינים זה סיפור אחר , בגלל שהם סיכנו פיזית את הקהילה היהודית , אבל כל העניין הזה דורש לדעתי בירור היסטורי מעמיק).

אז איך תיראה מדינת הלכה שבה אלה לאו דווקא הליברלים שנותנים את הטון ? והאם למישהו יש בסיס להיות משוכנע שהתפתחויות דמוגרפיות ואחרות לא יובילו לכיוון ההוא? אני רואה סיבות טובות להיות מודאגים. זה נשמע אולי אפוקליפטי , לאנשים נדמה שהמציאות שאותה הם מכירים תמיד היתה ותמיד תהיה כמות שהיא, אבל קצת התבוננות היסטורית מערערת את הביטחון הזה ולענ"ד מדובר בהתפתחות אפשרית בהחלט , בפרט בהינתן כל הקרעים והשסעים והקיטובים של ימינו.

ויש עוד נקודה שברצוני להוסיף , בעניין הרעיון שהשאיפה לימות המשיח היא בסך הכל שאיפה לאוטופיה שבה , בדרך נס, כל אחד מקבל עליו עול מלכות שמים מרצונו וללא כל צורך בכפייה. אפנה את הקוראים הנכבדים לספרו של מורנו ר' יעקב טלמון , עלייתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית . כך דרכה של המשיחיות הפוליטית (כמה קולע) שבבסיס משטרים טוטליטריים רבים , האמונה ביכולתם של כל האנשים להגיע להסכמה על עניין אחד , אם רק יסולקו הגורמים המפריעים שמעוותים את דעת האדם (התקשורת, הסמול וכו') והשאיפה המעשית להביא אכן להסכמה פה אחד (לכן הם מכונים דמוקרטיות , כי הם סבורים באמת ובתמים שהבסיס היחיד ללגיטימציה הוא רצון העם הבלתי מתחלק) מתוך חרות אמיתית , של אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ולא החירות המדומה של היצה"ר והתקשורת. המפגש עם המציאות שבה בכל זאת נשארים אנשים שאינם מאמצים את הבשורה החדשה בסתירה מוחלטת לתיאוריה המשיחית הבלתי טועה , מביאה לתיוגם כסוג מאד מיוחד של אנשים שאי אפשר לתקנם, אולי חולי נפש אולי נשמות הערב רב .

אני לא אומר שכל מי ששותף לחלום האוטופי על היום שבו תימלא הארץ דעה , הוא עריץ בפוטנציה. אבל אם לשאיפה האוטופית תצורף שאיפה מעשית , לא רק כחלום רחוק שבו ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, אלא כמשהו שאנו במעשינו נוכל להביא להגשמתה עוד בימינו , הרי בהינתן טבע האדם , אין זה מסתבר שמישהו ייתן לעובדה העיקשת שיש אנשים שאינם מקבלים את הבשורה החדשה מרצונם הטוב לסכל את שאיפותיו הנשגבות וכסיבה לחזור לפאסיביות לאחר כל הפעולה האקטיבית .

חן חן למציץ על דבריו הנכוחים.

אוסיף דעתי בקצרה:

חלק מהן והמשיכה של המשיחיות, ואיכא דאמרי - חלק ממהותה, הוא שמדובר בדבר עתידי שאינו יכול להתממש בעתיד הנראה לעין.

היינו, כל תפיסה משיחית מכילה שאיפות שלא ניתן לקיימן ולהגשימן. אחרת, זו תנועה פוליטית.

ואל תקשו לי מ"בכל יום שיבוא". חלק מהמשיחיות זה להאמין שאתה אוטופיה תתרחש בדרך נסית כלשהי כעת, אבל בלא נס - בחיי נכדינו לכל המוקדם.

ואם כבר, מחשבי הקץ יוכיחו...



נוהל שכן
זה כאן!

אש"צ,

כדי שהחלומות יהפכו פעם להיות מציאות צריך להבין ששלב המעבר ידרוש כמה דברים שלא בהכרח מתאימים לחלום הוורוד. (אם כי ברור שאסור שיסתרו אותו באופן חד ומהותי)

"חד ומהותי" זה אמור להשתנות בין איש לאיש מהחולמים ולכן לא ייתכן שלבעלי הזרוע [גם אם יש להם זקן ארוך עד להודעה חדשה - הציניות רק להמחשה בלבד] תהיה זכות להטיל את האמצעים על אחרים אם לא בדרך האובייקטיבית היחידה המשמרת מפני אנרכיה שהיא הדמוקרטיה או במקרים של הגנה עצמית בארבע אמותיהם שלהם.


מצו"נ,

לגבי פסקתך האחרונה יש לציין את הממוצע החיובי [אם הוא בפרופורציה נכונה] שבין תקווה פאסיבית של "השם ילחם לכם ואתם תחרישון" לבין רודנות אקטיבית של ניסיון להטיל אידיאלים על אחרים. הממוצע הוא בין במטרה ובין באמצעים. במטרה; שיפור הסביבה המיידית לשם חיים נוחים ומתפתחים יותר ליחיד ולא שינוי העולם, ובאמצעים; על ידי קיום שיח "עם מי שניתן לדבר עמו" ככל שיח אידיאולוגי [בפה, בכתיבה ובוירטואליה].

מדברי מציץ עולה שכיהודים דתיים אנחנו כולנו, לא רק אלו שנמצאים בקצה האורתודוכסיה, נמצאים בדילמה קיומית אמיתית.
האם יש למישהו פתרון שלא יהיה נגוע בקיטש?

אריק (זה חוזר להודעה מהעמוד הקודם -
ההלכה אומרת שיש זכות לבית דין לכפות יהודים לקיים מצוות. אולם ההלכה לא מחייבת את בית דין לממש זכות זאת. גם אם יש כיום האפשרות לעשות זאת בצורה יעילה יותר, הרי שאין שום חובה לעשות זאת. וזו תהיה תשובתו של איש הלכה. איש הלכה הוא אדם שנשמע לדבר הלכה, הוא לא אדם שדווקא רוצה לכפות את ההלכה, אם אין לו חובה הלכתית כזו.
הרי באותה המידה השאלה הזאת שייכת גם עכשיו. נניח שיש חובה ועניין לכפות כל יהודי לקיים מצוות. אם כך - הרי שזה שייך גם היום, ולכן צריך לחטוף חילונים, לגדל אותם במרתפים איפשהו, ולהניח להם תפילין כל בוקר. למה אנחנו לא עושים זאת?
אז: א. מכיוון שלאורך זמן זה לא יעבוד, ולאורך זמן זה יגרום רק להרחקה מתורה ומצוות. ב. אנחנו לא אוהבים את הרעיון.
ובגלל שני סיבות אלו, ומכיוון שבאמת, אין לנו חובה הלכתית כזו, אין אנו עושים זאת. (ואני חושב שבפנימיות, שני סיבות אלו נובעים האחד מן השני. ההרגשה הלא טובה שלנו בנוגע לזה, נובעת מזה שזה לא דבר אמיתי, ולא דבר שיעבוד).
ושני סיבות אלו שייכות גם אם באיזה אופן פנטסטי תעלה כאן לשלטון הנהגה דתית.

תוקן על ידי - atzuv - 28/11/2005 12:40:52

מואדיב

עזוב את הציטוט מאיינשטיין. הוא רק בא כמשקל נגד לתוארים שהענקת (כמו ששם הוא בא כמשקל נגד לשנאת ידען בשם הערכים החילוניים). השאלה היא איך אתה כזה פטריוט של דת שאין בה 'משהו המחסן אותנו בפני אלימות, או בפני הדרדרות ערכית, או בפני השחתה'? אני משער שתאמר: 'רצון האל'. אבל אז אבקש שתסביר איזה אל זה שרוצה מהאדם שיתרצה לרצונותיו שאינם משפרים את האדם ואדרבה גם משחיתים אותו?

אריק, הדגשתי שה'משהו' הזה שחיסן את היהודי לא חשוב מה הוא, לגבי הנידון כאן.