איתו נשארו ואת תורתו עזבו

כמעט בלי התייחסות לכל ההודעות הנ"ל-

זו לא יציאה בשאלה במובן הסטנדרטי של המילה. אם הבנתי נכון, החבר'ה שם הם שפינוזאים. יש להם הכרה באלוהים ואין להם הכרה בדת (כחלק שמחייב מעשית את מי שמכיר באלוהים).

אני דווקא מאד מבינה את זה ומזדהה. אני חושבת שהחיבור שלהם לאלוהים הוא הרבה יותר חזק ואמיתי- אם יש צורך להשוות- מהרבה אנשים דתיים שעושים את כל המצוות כריטואל ובלי לבחון את הדברים מחדש. ניתוק מעשי מהדת יחד עם חיבור תמידי לאלוהים הוא מצב שמחייב אותך להרהר בעניין כל הזמן. לדעת. להבין. להתמודד.

אבל שוב: זה רק אם הבנתי נכון.

מהו "החיבור התמידי" הזה, ואיך הוא בדיוק מביא למחשבה והתבוננות??
אתמהה

הכב"ד,

הרעיון הוא ישן נושן. היה אחד מבני ישראל שקראו לו ישוע הנוצרי... והשאר היסטוריה של הרבה יהודים בלב!

תוקן על ידי - ווטו1 - 03/11/2003 1:50:50

אהמ-- אולי שם היה מקרה כזה, אבל אתה לא חושב שלאור התקדים ההיסטורי דבר כזה (שאנשים ייזהרו ממנו מאד) לא יישנה?

בעצם- הריני להתווכח פה על העמדה שלך, שבעיני היא דמגוגית (כי אתה מנצל את הסטיגמה הגרועה שיש לישו בעינינו). נדמה לי שהרמב"ם כותב שישוע ומוחמד קידמו את העולם בהכרה באלוהות (מונותאיזם).

הרי לא מדובר בהפקרות מעשית. לגמרי לא. יש פרמטרים שמחייבים אותך אם אתה מכיר באלוהים.

או, בוא נהיה כנים: כשאתה והאחרים מנסים ליצור קהילה חרדית אלטרנטיבית, למה אתם מתכוונים? אתם הרי מוכנים להכנס לביקורת המקרא, אתם מוכנים להטיל ספק במושגי יסוד של היהדות המסורתית (משיח, עולם הבא, בכלל- אלוהים הוא משהו רחב מדי, לטעמי)--
האם אפשר להטיל ספק בדברים האלו ולהשאר באותו מקום מעשי של היהדות המסורתית? בעיני זו דו-פרצופיות.

[המשך הדיון- מתישהו, כשאהיה צלולה יותר]

ותגובה למתענין-
אתה לא *באמת* חושב שיש לאלוהים משמעות מעשית מעבר לדברים שמחייבים אותך מעצם היותו קיים.
אתה לא באמת מאמין בקשר יומיומי אתו.

או שאני טועה??

אשמח אם תוכלי לפרט יותר...

הכבש"ד,

אין בעיה בכך שהנצרות והאיסלם נתנו יד לקידום המונותאיזם וכן אין בעיה בהטלת ספק עם הקיום המעשי.

אין זו דו-פרצופיות, אלא אדרבה שילוב יושר אינטלקטואלי עם יראת שמים. אי יושר -קרי אי הטלה בספק- הינו חוסר יראת שמים מול חותם האמת.

הנקודה היא הודאת האדם בחולשתו להיות ישר ללא מערכת מדריכה ולקבלה גם אם חלקים ממנה לא היו אמורים להיות כפי שהם.

דו פרצופיות היינו כאשר בפרצוף אחד מזמרים "אלוקים, אלוקים" ובפרצוף השני לא מתאמצים להתאמן במשמעת לדברו!

תוקן על ידי - ווטו1 - 03/11/2003 3:09:25

לידידי הצמח

ברוך מחיה המתים.

לצערי אני צריך להסכים לרבים מדבריך.

אין אפוטרופוס לעריות, להתפרקות והתפקרות, כך אצל החסידים וכך אצל המתנגדים, וכך אצל כולם, אך לא תמצא התפקרות אצל הקופים והדומה להם, כי אין להם מספיק שכל כדי לחשוב ולהגיע למסקנות.

ומה שיש באלו אין באלו.

אך כשם שכל אדם אחראי על מעשיו ודיבוריו שלו עצמו, או על מעשים שנעשו בידיעתו, בהוראתו ובציוויו, בין אם הוא הרב קוק, הרבי מליובאוויטש או להל"ח הרב אלישיב. כך הוא אחראי על מה שחסידיו שוטיו, המשיכו והוסיפו, כתוצאה מדבריו.

"אני לא אמרתי", אינה מספיק הצדקה למנהיג, "כל מי מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו - נתפס על כל העולם כולו", (שבת דף נד עמוד ב),
"מחני נא מספרך", מובא בזוהר, כדוגמא למנהיג אמיתי, (רעיא מהימנא), הרואה בחטא העם את חטאו.


וכגודל המנהיג, כך גודל האחריות.

תגיד לי מי הם החושבים שהם הולכים בדרכך, ואומר לך מי אתה.

שוב, לא יכולה להתאפק, נישטאיך, אין עליך אין!

צמח- מלאכתי נעשתה בידי אחרים, אין לי מה להוסיף על זה

דולי טיקון קטן מבלי להיכנס לויכוח, את מסתדרת יופי בלעדי, אבל הרמב"ם הוא היחיד שראה בנצרות עבודה זרה ממש= השילוש, ולכן כל כך התנגד לקבלה, שראה בה אותו עיקרון!

יום נפלא שיהיה לך

גברתי הכבשה,

אין ספק שצדקת בטענתך, שהיא גם טענת הנביא בשם ה': "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה", (ישעיהו פרק כט, פסוק יג).
אך עלייך גם לשאול שאלה נוספת: האם המשיכה דרכם של "המרגישים" לתלמידיהם או לצאצאיהם, ואם לא, למה?

נראה לי שהסיבה היא פשוטה. האמונה היא רגש, וכטבעו של כל רגש, ככל שעובר זמן הוא מאבד מעוצמתו, ורגש שאינו מחובר למעשה גשמי, יפוג במהירות ולגמרי.

פעם כשדיברתי עם בת קיבוץ, שהחלה להתקרב לדת, עלתה שאלת התפילה, מה עדיף? תפילה בבית, לאט וברגש, או תפילה בבית כנסת בציבור, "ללא רגש", ותשובתה היתה, שעדיפה התפילה ללא רגש בבית הכנסת, מאשר התפילה ברגש בבית, והסברה: נכון, תפילה ברגש עדיפה, אולם הרגש לא יתמיד אם הוא ללא אחיזה במציאות הגשמית, של מקום וזמן, הקיים בתפילה בבית כנסת.

חיבור תמידי לאלוהים הוא מצב שמחייב הרהור בעניין, כל הזמן. לדעת. להבין. להתמודד, ובמצווה יש הרבה יותר, מאשר המצוה עצמה, והתוצאה נראית, אם לא בבני הדור הראשון, אז בבני הדור הבא.

למי שרק "מרגיש", ללא מצווה מחברת, אין דור הבא.

כך נראים לי הדברים.


תוקן על ידי - נישטאיך - 03/11/2003 10:40:29

איקה,
איך אפשר לומר שהרמב"ם התנגד לקבלה אם כל הקבלה מופיעה מאוחר יותר.
הספר היחידי שהרמב"ם התיחס אליו בפירוש הוא שיעור קומה ותו לא מידי.

אריק הפעם הגדלת לעשות!

(רגע, תן להרגע, שלא אקבל עוד נזיפה משחרית)

אולי מישהו מתנדב לענות לו במקומי, אני לא שולטת