| נשלח ב-27/11/2003 17:05 |
 |
| |
אריה
מתוך האימרה שלך שבנישואים טובים לא נזקקים לפילוסופיה אצורה אימרה חדשה ש'מתוך חברות טובה לא נזקקים לדת'. אבל אני רוצה לפתוח על זה אשכול חדש.
לגבי עצם האימרה; היא אולי נכונה בהרבה מקרים כמובן אבל לא בכל המקרים. מנישואים גרועים בורחים לכל מיני כיוונים גם כמו בולימיה ואנורקסיה ועוד יותר פשוט לחיפוש אלטרנטיבות. גם מצד שני בנישואים טובים ששני בני הזוג מתעניינים בחשיבה מופשטת, אז דוקא מתעמקים בפילוסופיה. גם במקרה שאחד/ת מבני הזוג כבר 'פילוסוף מרחם' מסתבר שימשיך גם לאחר הנישואים.
לבקשת הכותב:
תוקן על ידי - ווטו1 - 09/06/2004 4:42:50
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2003 18:01 |
|
| |
Hi Bugi,
There is an ongoing debate among sociologists and psychologists about what motivates and drives people. It appears that there is some consensus that people (not all people, but a sizeable majority) who are content in life develop a certain apathy to life. They have no need to go out there and make life livable; it already is. I usually look at two examples. Both may be controversial, so I ask everybody in here not to become offended.
One is the American stereotype of the ''dumb blond.'' People laugh at the vulgar jokes, but as with most stereotypes, there is the kernel of truth hidden in it. Blonds, who are equated in American culture with good looks, have no need to think. Others already think for them; their teachers, professors, husbands, and society at large, are willing to provide a helping hand, and a thinking head, whenever needed, from helping to repair their broken-down car on the highway, to giving them a job not fully deserved, to giving them special assistance with their physics exam. Of course, there are many, many good-looking people out there who are very smart and driven, but that is not the issue here.
Another example I use are us; the Jews. Jews are considered the world over very smart and shrewd. This has to do with the consent barrage of bad tidings that was the lot of Jews for millennia. Few people wanted to help Jews, so Jews learned to think creatively, and found a way around their obstacles. In addition, Jews needed to rise above their miserable status, so they invested energy in the word of thought, an area where they could excel without outside help, and which could also serve as a source of pride in a world of hatred. You may argue that the simple learning of Torah is what made the Jews smart, but I have some good evidence, my monitoring the current generation of Torah Jews, that that is not really the case. Persecution made the Jews smart and educated, and yes, Talmidei Chachumim too. There are some other components to the Jewish case as well, such as evolution, in the vein of ''survival of the fittest,'' but that I would leave for another time.
Now, going back to happiness in marriage; happy couples (and again, there are definitely exceptions), regardless of how philosophically inclined they are, are more busy with enjoying all the fineries of life than non-happy couples or individuals. Of course they can think and explore together. But they have a smaller incentive to do so; life is just pleasant and enjoyable, why get into the murky stuff of philosophy and look into the sometimes unpleasant pits of life? Of course people that are not content, don't necessarily become philosophers, some might escape to bulimia and anorexia, but some might channel their quest for meaning into something higher.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2003 20:44 |
|
| |
אריה,
זו אכן דעה מקובלת שיצירה, לימוד וגדולה נוצרים באופן פרדוכסלי דווקא בתנאים של מחסור וחסר ("זו דרכה של תורה, פת במלח תאכל וגו'"). יש אפילו מידה של רומנטיות בדעה זו ונראה לי גם שיש בה מידה של ממש.
למול גישה זו, ניתן להציב גישה הפוכה, שאותה הטיבה בטא וירג'יניה וולף בספרה Room of her own. בספר הזה היא מתווכחת עם מעשיות רומנטיות על המשורר העני שכותב את שירתו בכוך קפוא ונוטף גשם וקובעת שכדי שתיווצר שירה, אדם צריך חדר משל עצמו (מכאן שם הספר), דהיינו תנאים פיזיים מינימלים של נוחות כדי ליצור.
וגם אצלנו - פרקוי בן באבוי, שחי בבבל סמוך לסוף תקופת הגאונים, מסביר מדוע תורתם של בני ארץ ישראל מדולדלת וכותב שכך הוא הדבר בגלל ה"שמדות", דהיינו הלחץ והקשיים שבהם נתונים בני הקהילה בא"י, אשר מונעים מתורתם לפרוח.
ייתכן שהתשובה מצויה בשילוב בין השניים - צריך איזושהי מידה של רעב תמידי, שהרי השובע מרדים, ומאידך גיסא, אל לרעב הזה להיות חריף מדיי, פן ישתיק את מעייני היצירה.
במחשבה שנייה, נראה לי שיותר מאשר תנאים פיסיים חיצוניים של רווחה או מחסור (ואם להודות, הדוגמה על הבלונדית, לא ממש מובנת לי) מביאים ליציאה, מה שקובע הוא כוחות נפש של אנשים אינדיווידואליים, האם יש באדם אותו "שאור שבעיסה" שגורם לו לרצות להצטיין ולהצליח, או שהוא מבין היושבים על המשפתיים.
ומה זה קשור לזוגיות טובה?
קשור גם קשור ואידך זיל גמור
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2003 22:20 |
|
| |
שחרית,
Thanks for your keen observations. I agree with you that a total lack of amiable living conditions only serve to inhibit any self-growth. A person needs מנוחת הנפש to accomplish anything, especially intellectual and artistic pursuits. What I was trying to convey was that in societies (or individuals) where life is not served on a platter, there is a better breeding environment for artistic and intellectual ambitions.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 11:44 |
|
| |
לפי מיטב נסיוני והבנתי גם אם שייך קשר אפלטוני בין גבר ואשה, ברוב המקרים הוא פוגע בבן או בת הזוג הנמצא/ת חוץ לקשר הזה ובפרט אם המסר של הקשר הזה המועבר לבן/בת הזוג הוא: "את/ה לא ברמה".
לכן ללא הסכמה מפורשת של בן/בת הזוג לקשר על כל פרטיו, חייבים להניח שהוא פוגע. אם מסתירים את הקשר. זו פגיעה גדולה עוד יותר מנקודת המבט של הפוגע אבל זה כבר נושא שאולי יש לפתוח עליו אשכול אחר על ההסתרה אם ומתי היא פוגעת בנאמנות וכו'.
לבקשת הכותב
תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 27/01/2004 13:00:16
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 12:12 |
|
| |
מנלן
פסקת את פסקך גם למקרה בו בני הזוג בני שלושים והקשור/ה האפלטוני/ת בן/בת שמונים ושבע? 
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2004 13:44 |
|
| |
האם תיתכן הסתרה שאינה פגיעה בנאמנות?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2004 14:08 |
|
| |
בוגי, ברור שהגיל משפיע אבל ברגע שאתה קורא לזה "אפלטוני" הרי שהצבעת על אינטימיות היכולה לעמוד בסתירה לנישואין וכל מקרה עם נתוניו.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2004 16:02 |
|
| |
בוגי,
בעבר חבצלת העירה לך אם איני טועה על הנחות יסוד קלוקלות העומדות בבסיס דבריך האחרונים - האם אהבה יכולה להיות רק בין ברבי וקן (בן דמותה הזכרי)? האם הקף מותניים וחלקות עור הם שיקבעו אם יכולה להיות אינטמיות בין אנשים?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 19:00 |
|
| |
ככל שעולמו של אדם פתוח יותר מתרבות האפשרויות העומדות בפניו. האם גם הסכנות? אינני בטוח כל עיקר. דומני שהן רק משתנות ומתגוונות. משום כך, השאלה אם יכולה להתקיים ידידות עמוקה ופוריה בין בני שני המינים, שאינני קשר רומנטי ואיננה פוגעת בקשריהם של המקושרים (למשל: בנישואיהם לבני/בנות זוגם) - התשובה היא בוודאי חיובית. השאלה צריכה להיות מנוסחת, לענ"ד, אחרת: מהו הקשר החיים הכולל, עושר החוויות הכולל וסוג הנאמנות הכולל שיכול להעניק לאדם אפשרות נפלאה זו. כך, למשל, אין שום סיבה שבן/בת הזוג של זה המצוי בקשרי הידידות דידן ירגיש ש"אינו ברמה" אם השותפות הזוגית נבנית על עושר רחב ועמוק של למידה הדדית ושל כבוד הדדי שהמין מהווה חלק ממנו. תחושת האיום או הניכור תצמח רק במקום שבו הביטחון ב"מה אנו עושים יחדיו" מעורערת. ובאשר לסכנה - כפי שפתחתי, אני מאמין שהסכנה בגלישה של יחסי ידידות כאלה לסוג של יחסים שיהרסו תאים משפחתיים אינה גדולה יותר מהסכנה הטמונה בהסתגרות, בוויתור על אתגרים רוחניים ובתחושה של החמצה העלולה ללוות קשר-נישואין החוסם את המבט. מובן, שכל זה יכול להיות תקף רק במקום שקשר הנישואין בנוי על הדדיות, שהפתיחות והנאמנות היא הדדית. בכל מקרה אחר ראוי לשאול מה הוא/היא עושה איתה/איתו כל עיקר. אבל זו כבר שאלה אחרת.
לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/2/2004 21:24 |
|
| |
שחרית
אינני זוכר חילופי דברים כאלה עם חבצלת. בכל אופן, רק הערתי למנלן לרמז שגם האפשרות לראות את האפלטונים כזוג מחמת הגיל, היא נתון באינטימיות המתחרה בזוגיות (ואני מסכים לתשובתו).
|
|
|
|
|
