לא מאמין בזוהר? לא מצטרף למנין!

אני חוזר על מה שכתבתי באשכול אחר:
שמעתי מת"ח חשוב שהוא גם מקובל שלא יתכן לומר שמי שאינו מאמין בקבלה הוא כופר, כי קבלה לפי הגדרתה מסורה ליודעי ח"ן בלבד וא"כ לא יתכן שכולם חייבים להאמין בה בשעה ויתכן ואסור להם לדעת אפילו על קיומה.
א"כ ק"ו שאין לפסלו להצטרף למנין.

החילוק של הרמ"ק ביןכופרים מחמחת מידות רעות לבין כופרים "בטעות" , מופיע כבר בספר העיקרים.
בפרקים הראשונים של ספר העיקרים מתמודד הרי אלבו עם ריבוי השיטות ביחס לעיקרים מנינם (6 ,13 ,28) ומהותם, וכן עם דעתו של ר הלל על המשיח.
כתוצאה מכך מגיע הרי אלבו למסקנה שיש לחלק בין כופרים מחמת רשעות לכופרים מחמת טעות .
לדעתי ,עמדהזו של האלבו מהווה פריצת דרך ביחס למושג הטעון - "כופר".
ע"פ דעתו נראה שקהל המכריז על אדם כלשהו ככופר ומחיל עליו את כל ההלכות הרלונטיות , איננו מגדירו בעצם ככופר, (משום שאין לו את היכולת הזו) אלא שכל הצעדים הללו ( יינו נסך אינו מצטרף למנין וכו..) אינם אלא סנקציות שבסמכות הקהילה להטיל על אדם המקולקל באמונתו ע"מ להריתעו ולהבהיר לו את שקריות אמונותו.
אולם אליבא דאמת אדם זה איננו בשל כופר.
"כופר"- אליבא דהאלבו, זהו אדם שמחמת מידות רעות מחזיק בדעותיו , ולא מי שהקהילה הכריזה עליו ככזה.
יתר על כן, אם האדם סבור מתוך התבוננות עצמית , שאמונתו איננה נגזרת משיקולים זרים הריהו יהודי שלם באמונתו אע"פ שאין הקהילה סבורה כך ( בניגוד לכלל הידוע לא תסור ימיןושמאל "אע"פ שאומר לך על ימין שהוא שמאל ).
לדעתי מקופל ברעיון זה אלמנט אקזיסטנציליסטי מובהק, שפותח אופקים חדשים בפילוסופיה של ההלכה.

מיימוני

אתה חושב שאם היו מציגים לפנינו את כל אמרות התלמוד ההלכתיות והאגדיות בשם רשב"י בעילום שם וסגנון, היינו יודעים לומר 'כזו חכמה? זה בהכרח מרשב"י!'?

קוני

המרחק הגדול בין תקופתנו לתקופת רשב"י מקשה מאד לזהות את שיטתו.

ובכל זאת. כמדומה שניתן לזהות שיטות לימוד אצל האמוראים. והא קמן, שהאמוראים פעמים מזהים גם "לשיטתו" אצל התנאים.
לפעמים ה"לשיטתו" בנוי על הכרות מוקדמת עם המימרות, אך לפעמים נעשים נסיונות זיהוי בסגנון "מאן תנא?" והתשובה היא "תנא פלוני לשיטתו".

דוגמא מפורסמת, שצוטטה בידי אחד מראשי הישיבות של הדור הקודם, היא משפטו הידוע של הרמב"ם על הנאמר בפרקי אבות. "הכל ידוע והרשות נתונה". הרמב"ם פירש את הדברים לשיטתו, שהם נוגעים בשאלת הידיעה והבחירה, וכתב על כך (בתירגום שבידינו) "יאות זה המאמר לרבי עקיבא!". כלומר, כפי שפירש אותו ראש ישיבה, העומק שבדברים מתאים לגדול שבתנאים.

במחילה מדברי הרמב"ם, קשה לראות בכך ראיה לזיהוי. אמנם לפי דרכנו למדנו שאין זה פסול לנסות לזהות תנאים ואמוראים לפי דבריהם שבידינו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

דבר אחד שקשה לי על המטילים ביקורת על הזוהר (ובתוכם מיימוני) הוא, כי מכיון שספר הזוהר הוא הרכבה של כ"ד ספרים שונים, לא ראי זה כראי זה. הלשון שונה בכל אחד, העניינים שונים, וכו'.

וא"כ כשאיזה חוקר חילוני אומר כי המחבר הוא אחד, והוא ר' משה די ליאון, הוא סתם טועה
אח"כ באו חוקרים אחרים ושינו קצת, כי הזוהר נתחבר ע"י אנשים שונים. בקיצור כאן נתברר כי ר' משה די ליאון לא היה שקרן, אלא אמת הוא שהעתיק מכתב יד אמיתי, ודלא כ"עדות" אשתו מספר יוחסין. מעתה יאמרו החוקרים כי אמנם נתחבר בימי הביניים, ולראיות יביאו עשר מנהגים (לכל היותר) שלא נזכרו מקודם, ולמה בימי הביניים? שהרי זה כבר חידש החוקר החילוני, וזה כבר יסוד, וא"ת הרי דבריו של החוקר מופרכים, וי"ל....?
בכלל לומר שזייפן אחד חיבר כולו אפשר לומר, אבל שהיו כ"ד זייפנים, וכל אחד מחפה על חבירו, זה כבר א"א לומר.
המנהגים הם לא מנהגי ספרד כמו שהוזכר כאן, אלא תערובת של מנהגי אשכנז וספרד. (וכמו שמדובר באשכול הזוהר).
פשוט שמזה אין ראי' כי אדרבה אחר גילוי הזוהר נתפשטו המנהגים.
כל הראיות שמביאים הם ראיות שניתן ליישב בקל. לא באתי להאריך כאן כי האשכול אינו מיועד לזה.

אמנם לבסוף צריך להבהיר כי אין שום חיוב להאמין כי הזוהר "כולו" נתחבר ע"י רשב"י, כי בוודאי יש מן הכ"ד ספרים שנתחברו בזמן מאוחר, ואין בזה ספק, וכבר העידו כן מגדולי החסידות והמקובלים (היעב"ץ ובעל היכל הברכה).
אמנם האומר כי מתוך כך שהוא הסיק שהרשב"י בזוהר אינו הרשב"י שבגמרא מפני איזה ראיות פסולות שמעולם לא בירר, ועיקר הסיבה שהוא אומר כך הוא רק מפני שאינו רוצה להאמין בקבלה, הוא אמנם נחשב ככופר. כי הוא אינו אומר כי הזוהר נתחבר בזמן מאוחר מפני הראיות, אלא אומר כן מחמת שיטתו הנובעת סתם מכפירה, ועל זה הוא מביא קצת ראיות לסמא את העינים, ומזה בא להחלטה הטפשית כי כל הזוהר הוא זיוף, והוא אמנם כופר.
ומה שכתוב כאן כי אין קבלה דור אחד דור, זה שקר, תעיין בעמק המלך ותמצא שם שרשרת של מקובלים דור אחד דור.

תוקן על ידי - באראפארקער - 13/11/2003 7:45:36

האסופי
ייש"כ .

מיימוני,

בסך הכל אבל, מתוך ההקשר שבו נאמרו הדברים במסכת אבות ייחוס המאמר לר' עקיבא נראה סביר ונראה שכל הקטע שבתוכו הוא מופיע שייך לר' עקיבא.

לוגיקה באראפארקערית למתחילים:

באראפארקער: האר"י קדוש.
אלמוני: האם האר"י קדוש ?
באראפארקער: כופר, הרי כבר אמרתי שהאר"י קדוש!

מה ההגדרה של חז"ל לאפיקורס?

אין זה מקרה שבמסורת ישראל בלעם נקרא ' בלעם הרשע' ומן המפורסמות, שכוונת חז"ל בכינוי רשע היא לאדם: 'המכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו'
ובהגדרה זו מכלילים חז"ל את ה"כופר" ה"אפיקורס הקלאסי" כל מי שמוסיף על זה, החל מלוגיקה בארא פארקערת למתחילים, ועד ללוגיקה של יוסיפונים/מסתברות/ולייבים, ודומיהם כל אלה הם בבחינת: מוסיפים או גורעים!

מי אמר דברי כפירה יותר "גרועים" מהלל – על כי אין משיח לישראל, שאכלוהו בימי חיזקיהו!
חכמנו לא האשימו אותו בכפירה, וההוכחה לכך היא הבאת דברי הלכה משמו!

אם גורלו של הלל היה תלוי בטוב הבנתם של הלוגיקנים המתחילים, או המתקדמים הוא היה מוחרם ומשוקץ ונחשב כופר בעיקר, ואולי אפילו היו מוציאים אותו לשריפה!

קדוש הוא רק הקדוש ברוך הוא. וכל העולם, ומה שכלול בו הוא חול!

בארא? את האמת, מה אתה היית אומר על אדם שהיה אומר דברים דומים (ולא שלא אומרים,ואז הם/כולם צועקים לעברם: כוייפרים, אפיקורסים, שונאי תורת ישראל. שלא נדבר על ביטויים כמו: שם רשעים ירקב!

אבסורד! אנשים אלה מחשיבים עצמם יותר מבינים/ קדושים, מרבותינו שלא חשבו כמוהם,ולא נהגו כמותם. מה שהכי אירוני ומגוחך במצב האבסורדי הזה, שהם אלה הנקראים "המסורתניים" חה!



תוקן על ידי - איקה - 13/11/2003 14:46:51

בארא? זה לא נראה לך שאלה "פרובוקטיבית" שהיא לא לעניין, והיא חודרת לתחום שהוא עיניינו הפרטי של כל אדם! למה אותי אתה לא שואל את השאלה הזאת?

נראה לי שכל מי שמצטרף לפורום מודע לכך שזה פורום שעוסק בתורת ישראל, ואך טבעי שרב המשתתפים הם שומרי תורה ומצוות, בדרגות שהן כפי יכלתו של כל משתתף. ומאחר שבעכ"ח המשתתפים הם ברמה מוסרית סבירה, אז משתתף חדש שראוי להערכה כמו עכנאי הצהיר שהוא אינו שומר תורה ומצוות, אז הוא נחשב לנחות בעניך בארא?



תוקן על ידי - איקה - 13/11/2003 14:55:47

איקה,
השונמית אמרה הנה איש א-לוהים קדוש הוא עובר עלינו (קדוש מתיחס לאיש וכדרשת חז"ל הוא קדוש ואין משרתו קדוש) וחז"ל לא אמרו עפרא לפומא דשונמית כמו שאמרו גבי איוב (בבא בתרא דף טז ע"א) על דברים שנראים פחות חמורים. כנראה שלמרות הכל יש קדוש ויש קדושים שבכל יום מהללים אותו.
שמירת המצוות אינה ענינו הפרטי של אדם. בית דין מצווה לדאוג למוסר הצבורי (רמב"ם סוף הלכות יום טוב) וגם לקיום המצוות הפרטני של כל אדם כגון שיהודי יניח תפילין ובוודאי שכל אחד חייב להפריש את חברו מאיסור.
הנחה זו מתנגשת עם נטיותינו הדימוקרטיות, אך מי כמוך יודע שאם אברהם עקד את בנו, אז גם לבניו מותר לעקוד את השקפותיהם.

אריק יקירי,

דברה תורה בראשי פרקים, קדוש הוא שיתוף שם, שמעת על המושג הזה? ראה ערך המורה.
למה עמד הרמב"ם על תורת השלילה בלי שום פשרות, ויצא והשתלח בכל מי שהעז להגשים אותו? מפני שהשלילה היא המבדילה בין קודש לחול, רק כך יכול להבין האדם שאין שום דבר קדוש מלבדו. וזה מעבר למה שהשכל האנושי יכול לתפוס, להאמין בדבר שאתה יודע שהוא בלתי ניתן לתפיסה. רק ה' הוא קודש וכל השאר הם באו מטיפה סרוחה והם עתידים לתת דין וחשבון ביום דינם, והם ישובו אל העפר ממנו באו. מה שיקרה עם "נשמתם" זה נשאר בקושיא על השם יתברך.
אתה בא לשכנע אותי עכשיו את החשיבות בקיום המצוות?

ושלעולם לא תחשוב שאם אברהם עקד את בנו, אתה בדרגה שמותר לך לחשוב שאתה יכול לעקוד מישהו, או משהו, בשביל איזה שהוא ערך. אתה נביא? כמו אברהם שעקד את בנו רק משום שהיה נביא. וקיבל "הוראה" זו מעם השם, והיות ואחד הלקחים ומה שמפיקים מסיפור העקידה הוא שהנבואה ודאית בלב הנביא, ולכן מה שלאברהם היה מותר, שלא יעלה על דעתך שגם לך מותר, שכן אברהם הגיע למעלת אוהב ה' והוא היחיד בכל התורה שמתכנה כך, אתה במעלה הזאת? שאתה מרשה לעצמך מה שהיה מותר לו?

ומה אומר ר' שמחה מדווינסק על הקדושה?


'כל הקדושות, ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, המה רק פרטי וסעיפי התורה, ונתקדשו בקדושת התורה, ואל תדמו כי המיקדש והמישכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו, ויותר מזה הלוחות מכתב אלוקים, גם המה אינם קדושים בעצם,רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום עניין קדוש בעולם, רק שהשם יתברך שמו הוא קדוש במציאותו המחייבת, ולו נאוה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שציווה הבורא לבנות מישכן, לעשות בו זבחים וקורבנות לשם יתברך בלבד...כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש.....כל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המיצוות, והר סיני מקור הדת כיון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר'