האם למישהו יש הוכחות לתפילין מהתורה?

שאגת אריה:
בגלל שאני לא סומך על שימור המסורת בעם ישראל.
ישנם גורמים שונים בתקופות שונות אשר גרמו לשיבושי מסורת שונים.
כך למשל המסורת עבור זיהוי חלזון התכלת נשתכחה, או לחלופין זיהוי היחמור. דבר המלמד על כך שמצווה אשר לא מקיומת למעשה, המסורת עבורה נשכחת.
התורה שבכתב אינה מניחה שאנו יודעים את המסורת בעל-פה, אלא שישנם מורים הלכה - הכהנים והלווים - שהם צריכים להורות את כל הפרטים. התורה שבכתב נותנת הכוונה כללית, אמונה והשקפה לכלל ישראל. ברגע שהכהנים אינם משמשים בתפקידם נהיה בלבול גדול, ואין ריכוז של הסמכות התורנית. אין זה אומר שבכל דור ודור לא היו חכמים שידעו בדיוק איזה מנהג זר ליהדות ואיזה מצווה צריך לשמור, אלא שלא תמיד ידם היתה על העליונה. אז אפשר לומר שבגלל שהם יעבירו את המסורת לתלמידהם תמיד היתה קבוצה קטנה בישראל ששמרה על המסורת האמיתית, עד שבאו הפרושים והפיצו אותה לכלל העם.
אבל לדעתי מה שמונע את שימור המסורת או קידוש המסורת. כלומר, ברגע שהמסורת הופכת להיות רק המנהגים של הדור הקודם, והמטרה העיקרית היא לשמרם, אז גם לא מטילים ספק בנאמנותו של כל מאן דהוא "צדיק" שמאמץ מסורת כלשהי זרה שעמי הארצות אמצו לפניו. כך אנו רואים את כל עניין קברי הצדיקים, ובעוד כ50 שנה גם חסידי ברסלוב יאמרו לנו שמאז שנפטר ר' נחמן עלו המוני בית ישראל לקברו בראש השנה. הרי הדבר כבר יהפוך למסורת, והרי "לא יתכן שמסורת תחדור סתם כך לעם ישראל, מבלי שיהיו אנשים שיקיימו אותה לפני כן. העם אינו טיפש". אז תרשה לי לחדש לך , העם הוא כן טיפש, וכן פתי מאמין לכל דבר.
צריך לזכור בתקפות בית שני לא היתה מדיה כפי שיש לנו כיום, וגם לא כפי שהיתה בתקופה שלאחר ימי הביניים, שבה הכתיבה התורנית היתה רבה בהרבה מזו של תקופת הבית השני. ואם כל זאת, ראינו כיצד קבוצה של יהודים מיסטיקנים יצרו תורה חדשה אשר התבססה על מסורת של כ200-300 שנה, מבלי לבדוק בצורה ביקרותית האם הדברים עולים בקנה אחד עם המסורת הקדומה יותר. הגישה שכל מסורת היא אמתית, היא זו שמשבשת את המסורת האמיתית. לכן יתכן הפרושים קיבלו את נוהג התפילין כתורה מסיני, ושוב יתכן שתפילין היא באמת מצווה מהתורה.
איני רוצה להכנס לדיונים של האשכולות העוסקים באמינות של המקורות הקבליים, אבל בשאלת חדירתה של מסורת זרה תמיד נשאלת השאלה כיצד חדר הדבר לעם מבלי שתהיה לך התנגדות. כיצד יתכן שכל רבני ישראל הכירו בקבלת האר"י, אם לא היו להם מסורת התואמת את המסורת שלו?
לענ"ד, התשובה לכך היא שבשל ענווה מופרזת של חכמי ישראל בכל הדורות, הם לא העיזו לחלוק על דבר שאינם מכירים או בקיאים בו. כך חכמי ישראל, לא רצו לחלוק על ספר הזהר, מפני שהדבר דרש עיון רחב, ומפעל חיים כדי להפריך אותו.
הגר"א היה בין היחידים שהעיז לפסול ספרות רבנית כלשהי, אך לא מספיק ביקורתי כדי לפסול ספרות רבנית קדומה יותר לימיו.
לטמעי האמונה שמסורת קדומה חייבת להיות נכונה, אם היא הצליחה להגיע עד לדורנו מתבססת על ההנחה השגויה שמנהיגי ישראל הרוחניים אף פעם לא טועים , ואינם חוטאים. זו הנחה שלא ניתן להוכיח, ולכן גם המסורת אינה יכולה אף פעם לשמש כראיה מוחלטת.
כיום ישנם רבנים רבים אשר חולקים על דרכם של רבנים אחרים, אך הם לא עושים זאת באופן גלוי. תופעה זו מאפשרת לצמיחתן וחדירתן של מסורות זרות למסורת התורה.
בשל הסיבות הנ"ל אין כל סיבה להניח שאין זה אפשרי שמצווה כגון תפילין , אינה אלא מנהג שהתפחתח בימי בית שני, מתוך השפעות זרות על היהדות.

צחי

הצבעת על בעיות הפוקדות את מעבר המסורת מדור לדור, על התרופפותן של מסורות קיימות מכאן ועל התקבלותן של מסורות חדשות מכאן.

אבל התמונה אינה שלימה. חכמי ישראל ידעו להפעיל את חוש הביקורת שלהם, מה לקרב ומה לרחק. היו מלחמות קשות על עקרונות. איני סבור שניתן להסיק מהחשש לבקר ואף לדחות, שניכר בזמננו, לגבי דורות קדומים. צא וראה את מחלוקתו של ר"ת על זקנו רש"י.

וגם לגבי דורנו, האם העובדה שקם הפורום שלנו, והוא מחדש את הביקורת על התקבלות האמונה בקדמות הזוהר, למשל, אינה מעידה על כך שהיהדות והתורה מסוגלות לשמר על עצמן, שהמנגנונים שהקב"ה הטביע בתורה אינם מסוגלים להתקלקל, והם שבים ומעוררים את תלמידי החכמים לטהר מחדש את המסורות שיש בידם?

אין בכל שיקולים אלו, שלי ושלך, כדי נגיעה בשאלה היסודית שממנה יצאנו: האם מצות תפילין היא מן התורה, וכך קיבל משה מסיני, או שזו פרי התפתחות היסטורית, כאשר בדור מסויים החלו לפרש את "וקשרתם" בתור מעשה ולא בתור רעיון.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני:
המקרה של ר"ת על רש"י אינו מקרה חריג בספרות ההלכתית, וגם אין מדובר בביקורת של ממש לגבי דורות קודמים, מפני שמדובר בסבו. כמו כן, לפי מיטב הבנתי אין מדובר על העדפת הלוגיקה על-פני מסורת מבית סבא, כי אם הכרעה בין שתי מסורות. ר"ת תם לא חידש דבר לגבי התפילין, אלא פשוט העדיף מסורת אחרת שהיתה נהוגה בישראל, מזו של סבו. הרי כבר בקומראן נמצאו גם תפילין של רש"י וגם של ר"ת.

הדיונים בפורום שלנו אינם מאפיינים כלל וכלל דיונים הלכתיים של דורנו, וק"ו לא של דורות קודמים.

אבל אתה צודק, אין לויכוח זה שום תרומה לשאלתי הראשונית, וקיוויתי שמשהו מחברי הפורום יביא לי ראיות מהסוג ששמעתי השבוע מפי רב מפורסם לגבי הקמיעות שהיו לפרעונים במצרים בדיוק במקום התפילין של ראש, ובממלכה החדשה גם בתפילין של יד.

יתכן וסוג הדיון שפתחתי כאן אינו שייך לפורום זה, אלא רק לפורום שאני מנהל אותו, שבו הדיונים אינם עוסקים רק בלתרץ את המסורת.

צחי יקירי

כאן אנו משתדלים לברר את האמת. ואיננו מזלזלים במסורת. האם כדי לברר את האמת יש לשלול את המסורת? מסורת אינה פסולה רק בגלל שיש לה חותם של עתיקות. להפך. הגישה הסבירה, לפחות בעיני, היא לנסות לקבל את הדברים שהועברו מדור לדור כפשוטם - אלא אם כן יש ראיה נגדית.

צא וראה: ההיסטוריונים לא נטו לקבל את סיפורי הומרוס על עיר ושמה טרויה, עד שהגיע ארכיאולוג אחד ומצא את שרידיה.

לעולם אין בידינו אלא שברי דברים, עדויות שיש להטיל בהן ספק, ומשפטים שלא תמיד אנו יודעים את פירושם המדוייק. אבל מכאן ועד לבוא ולטעון שכל מסורת היא חשודה, מפני מה?
ומפני מה לבכר סיפורי פרעונים על מסורת שיש בידינו מאבותינו?

איני אומר שלא ניתן להציע הסבר כיצד יכלה מצוות תפילין להתפתח, גם אם משה רבנו לימד את הפסוק כמשמעו המטאפורי (ובכלל, מדוע להניח שהמקרא אינו חיבור מאוחר, כדעת המבקרים? אם כבר אז כבר!). מכאן ואילך: יתכן שמישהו סבר שניתן לקיים "וקשרתם" כפשוטו, ויש בכך מעלה. אחר כך ראו כי טוב ונהגו כמוהו. אחר כך החלו לחשוב שזה פירושה הנכון של המצווה.
וזה יכול היה לקרות בכל דור עד לאותו דור שבו כבר הנחת תפילין מקובלת כדבר פשוט.

אבל מה העדיפות להסבר זה על פני ההנחה המשתמעת מן הכתובים שזה דין תפילין האמור בתורה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


התהליך המתודי של בחינת מקורם של מנהגים קדומים, אמור להיות הפוך.

הנחת המוצא של בוחן ישר דרך היא כי הלכה שמקורה כה קדום, היא אכן, כפי המיוחס לה - דאוריתא.

בכדי לערער על הנחה זו, יש להביא הוכחות, פירכות, ראיות, השוואות של מקורות אפשריים, וכד'.


אביא דוגמא, וכדי שלא לנפול לבורות יקושים, ארחיק את עדותי:


אצל המסלמים, אחת מחמש המצוות העיקריות, שכל מסלם חייב בהן, היא העליה לרגל לערים הקדושות שבערב, מכה ומדינה.

סדרי החאג' קבועים ומדוקדקים, וכוללים תפילות ספציפיות ומנהגים ידועים מראש, כמו לבישת גלימה לבנה העשויה ללא תפרים, ועוד.


אחד מהמעשים הנהוגים בחאג' היא הליכה לכיוון הר קטן (ששמו ג'בל ערפאת, למתעניינים...) וידוי אבנים באוויר באותו המקום. ידוי האבנים מסמל לחימה בשטן, ודברים מעין אלו.


כעת, נניח שאני חוקר הטוען כי מנהג זה איננו אסלאמי מקורי, אלא מקורו בחדירה זרה. עלי לבוא ולהוכיח קיומו של מנהג כזה אצל עמים אחרים, קדומים (למשל, אצל הערבים באיזור טרם תקופת האסלאם), להראות כי היה קיים פולחן כזה (מרקוליס ? ) ומכאן להוכיח כי קיימת אפשרות לכך שהמנהג חדר את האסלאם מבחוץ.

כלומר: הראיתי קיומו של מנהג שיכול להיות אביו-מולידו של המנהג המסלמי, הראיתי את קיומו באיזור בו היה מגע עם האסלאם הקדום, ושיערתי כי מקור המנהג המסלמי במנהג הקדום לו.



כעת, זו הכפפה המוטלת ארצה:

איזה עם אחר, לא יהודים, קשרו תפילין, כך שיכולים להוות מקור לחדירה חיצונית?
היכן ומתי יכול היה המנהג לחדור, וכיצד התפשט עד כדי כך שכבר בתקופת בית שני הוא ידוע, מוכר ומובהק כהלכה דאוריתא?

מואדיב,

זו לא חייבת להיות חדירה מבחוץ.
עיין במאמרו של מאיר בר אילן שהלנקתי לעיל, וראה שייתכן מאד שמדובר בסטנדרטיזציה של חז"ל של מנהגים קדומים שהיו קיימים בעבר.