איזה איבר נקרא בתנ"ך "לב"?

מיימוני, כמדומני שכיום ברור שמושב כל הכישורים המנטליים, כרצון, רגשות, הבנה ותפיסה וכד' כולם יושבים במוח.
אמנם המוח גורם להשפעה על הגוף (למשל הפרשת אדרנלין מיותרת הכליה בעת פחד) אך למעשה הכל במוח.

ההוכחה לכך היא מה קורה כשהמוח נפגע. אנשים עוברים שינוי מנטלי, בתגובות הרגשיות שלהם לענינים שונים, במה הם אוהבים או לא, יכולת קוגניטיבית, וכך בכל ההבטים המנטליים נעשים לעיתים שינויים מרחיקי לכת עד שכאילו האדם הקודם מת, ונמצא כאן אדם בעל אישיות שונה לחלוטין. רק הגוף נותר כשהיה.

הלב הינו משאבה משוכללת והכליות מסננות משוכללות. אין להם דבר עם פעילות ביו-מנטלית.

גמני,

ברור מעל לכל ספק שלמוח ותפקודו הפיזיולוגי יש השפעה עצומה על רגשות,מחשבות ופעולות האדם, אבל ככל הידוע לי לא ניתן לקבוע כדבריך שהוא: "מושב כל הכישורים המנטליים".

לכל איבר בגוף ישנה השפעה על תיפקודו של האדם. לומר שהמוח הוא משכנם של חוויות אלו זה כמו לומר שהכליות הן מקום משכנם של התבונה.

ובכלל, קשה לומר שלחוויות מנטליות יש מקום משכן בגוף פיזי. לכאורה מדובר בשני עולמות נפרדים [לווטו יש גישה אחרת אבל לא זכיתי להבינה]

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 13/11/2003 10:05:52

אראל.

אני עדיין מתעקש לדון על משמעות המילה רק לפי המקרא ורק על משמעותו הראשונית בלבד.
ההשערה שלי היא שהמקרא כלל לא הבדיל בין ערבוביית העורקים השונים ואולי כלל לא נתן שם למשאבת הדם.

עברתי על כל ההופעות של המילה במקרא. ובכולן המילה יכולה להתפרש במובן 'תוך'. אין ולו בהופעה אחת אחת שימוש מובהק במילה 'לב' כאל איבר כלשהו.

אולי ניתן יהיה לבדוק את המשמעות של המילה בבדיקה השוואתית לשפות שמיות קדומות אחרות.

מוישה (וכולם)

האם אינך מניח שאנשים בתקופת המקרא הכירו את הדבר הזה שפועם בחזה כל הזמן? שמפסיק לפעום כשהאדם מת? שמתחיל לפעום ביתר מרץ בשעת התרגשות?

כתבתי לעיל שאני מניח שבדורות ההם שפטו על טיבו של האבר לפי התנהגותו ותחושותיהם. אם ראו קשר בין פעימות הלב וסדירותן לבין מחשבות ורגשות, יכלו להניח על קשר בין הרצון או/ו המחשבה והרגש לבין דפיקות הלב, שהרי הקצב קשור לתחושותינו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יכול להיות. אבל כנראה לא הכירו מספיק בחשיבותו כדי לייחד לו שם. הרי אין לשכוח שעדיין לא הכירו את אופן פעילותו של מחזור הדם. הלב ממבט שטחי אינו אלא חלק ממערכת העורקים.

גם הקשר בינו ובין הרגשות תמוה. מדוע לקשר רגשות דווקא לאיבר זה? מדוע לא לעור (שמזיע) לעיניים (שדומעות) ועוד שלל איברים אחרים המגיבים באופן פסיכופיזי.

מה עוד שכאשר בודקים את המקרא מגלים שהשימוש העיקרי במילה 'לב' כלל אינה מתייחסת לאיבר אלא לרגש עצמו. מדוע אם כן לשער שדווקא השימוש המרכזי במילה הזו דווקא היא מושאלת? המילה לב מופיעה מאות פעמים במקרא וכמעט ב%שמונים מהמקרים ההתייחסות היא לחיי הרגש. יותר מתקבל הדעת שזו המשמעות הראשונית ולא השניונית והמושאלת. (ברור שזו אינה ראייה אבל בהחלט נקודה למחשבה)

מויש'

הויכוח פה מזכיר את הויכוח על מה זו הנפש?

והרבה אנשים טועים לחשוב שאת המושג גוף הרבה יותר קל להבין,עד היום הגוף הוא סוד,וכל פעם מתמודדים עם תוקף קטלני שאין יודעים איך להתמודד איתו. ההתמודדות הרפואית בחקר האנטומיה של הגוף מסובכת ומורכבת ועד היום חוקרים ומגלים דברים חדשים. לעומת זאת אם נבקש להגדיר נפש, בני אדם יפערו פיהם ויסתבכו עד אין קץ בהסברהם. ואני אומרת שכל אחד יודע את נפשו,את התוך שלו בכלליותו, כל אדם יודע שהוא חייב לאכול ולהתפתח ולגדול, ולהתרבה. כל אדם מרגיש, מריח,טועם,רואה,שומע, ממשש, אין לו ספק בכך. כל אדם גם יודע בודאות שכשהוא ישן הוא חולם,וסביר להניח שהוא גם יהא בטוח שהחלום הוא אינו מציאות אלא דמיון. כל אדם יודע שהוא רוצה, ומה הוא רוצה (בדרך כלל), כל אדם מכיר את הקלישאה "אני חושב משמע אני קיים" אז יש לו גם שכל שאיתו הוא חושב, מתכנן עתיד, ומסוגל להמציא טכנולוגיות שהן בבחינת מהפכות.

הנפש היא מיצוי הפוטנציאל של כל חלקי הנפש ביצירת, ועיצוב האישיות = זאת נפשו של אדם.

"ודע, שזאת הנפש האחת אשר קדם ספור כוחותיה וחלקיה -- היא כחומר, והשכל לה צורה. וכשלא הגיעה לה צורה - יהיה, כאילו מציאות ההכנה שבאה לקבל הצורה היא לבטלה, וכאילו היא מציאות הבל. והוא אמרו: גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט/ב) רצה לומר : שמציאות הנפש שלא הגיעה אליה הצורה, אבל תהיה נפש בלא דעת - לא טוב"

ש"פ פ"א

עיצוב האישיות, נעשה בשתי דרכים שחייבות להפגש, הן חייבות להפגש כדי שתיוצר אישיות טובה= נפש טובה. לשכל אין שליטה על הרצון, ואם הרצון לא יביא את הפעולות אז מציאותו היא מציאות הבל, לא מומשה.

ישנו הראש שבו שוכן השכל.
וישנו הלב שהוא ביטוי לתוך עליו מדבר מוישה, הפנימיות של האדם אותה הוא עיצב, היא התוך שלו. ולכן לב טוב,כולל בתוכו את כל הפרטים המביאים להיות המידות משתפות פעולה עם השכל.השכל יכול לחשוב ולהגיע למסקנות מרחיקות לכת, והאדם ידע שהוא יכול, אבל לבו לא יאבה לבו יהיה רע ולא ישמע לטוב, ואז הוא לא יפעל, ולא יהיו לו פעולות ולכן החכמה שנמצאת בראש חייבת לבוא לידי ביטוי בחוכמה שבלב, שהיא הפעולות שעושות את האדם למה שהוא.

"החכמה היא בלב" היא לשון מליצה לכך שלשכל אין שליטה על הרצון השוכן בלב, וברצון האדם הוא מתגבר ונותן לשכל להוביל אותו

קצת מסובך, מקוה שהובנתי - מורכב מאוד!




תוקן על ידי - איקה - 13/11/2003 18:17:39

נישטאיך יקירי, עכשיו אתה תהיה ר' יוחנן, ואני אהיה ריש לקיש. יש לנו מחלוקת.

ואני אומרת שאתה טועה כשאתה אומר:

והרי ידוע. שבמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, הלכה היא כרבי יהושע, וא"כ, בלב הכוונה לשכל.

לא ברור לי למה לא הביאו פסוק מפורש "וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכמה" (שמות פרק לא פסוק ה), כדי להוכיח שהחכמה היא בלב.

גם בתקופה מאוחרת יותר אנו מוצאים את הלב כ"מחשבה", לדוגמא: "דברים שבלב".

למיימוני

כתבת: עד כמה שידוע לי "לב" הוא משכן הרצון. למשל: "לב טהור ברא לי אלקים".

לצערי אין המשל דומה לנמשל, ה"ראש מלוכלך" הוא הפכו של ה"לב הטהור"

לכאורה, הלב אינו משכן המידות, משכנן הוא בשכל, והיכן שהוא שם המידות, השינוי בפעולת הלב אינו אלא תגובה.

---------------------------------------

אני מסכימה הפעם עם מיימוני, בקשר לנמשל שהוא הביא ל"ובלב כל חכם לב, נתתי חכמה". זה לא כפי שאתה אומר, שזה כדי להוכיח שהחוכמה היא בלב, אלא, שהחוכמה היא לרצות לעשות, וזה עניין הלב להתגבר . לב מתגבר הוא לב חכם.והוא לב טוב שנמשך אחר המעשים הטובים. שהוא עושה את הפעולות תחת שליטת השכל. ולכן הביטוי "חוכמת הלב" היא מליצה לכוח הרצון,לכוח המתעורר שבו יהיו כל המצוות והעברות ואותם הוא מחליט אם לעשות או לא לעשות,מרצונו, מבחירתו. ואם אדם אינו בוחר, ורוצה להאמין, אז הוא לא ישמע לטוב אלא ישמע לרע, וזהו לב רע, עליו אמר ר' אלעזר שזו היא הדרך הרעה שיבור לו האדם.

אדם מעורר את עצמו לפעול, עשיית הפעולה היא החוכמה, וזה נמצא בלב, שהוא ביטוי סמלי לפנימיות, לתוך של האדם. והשכל הוא בראש, ולכן אומר ר' שמחה שהוא נושא הציץ על הראש, ושהוא (הראש) הוא מלך שבאברים.(שבת) והוא נמשל ל"ראש מלוכלך", לא בגלל ששם לא שוכן השכל והחוכמה. אלא, ששם ליד השכל שוכן לו גם המדמה, ומלכלך את השכל, מתערבב בו ומעכיר אותו, מערפל אותו ומסית אותו לא לעשות, לא לרצות.המדמה הוא בבחינת תקיעת מקל בגלגלי השכל. ועל זה אמרו: "האספקלריות המלוכלכות" - לזה התכונו ה"ראש המלוכלך", שחוסם בעד השכל לעשות את חוכמת הלב, את הרצון לעשות את הפעולות הטובות - המדמה משמש לשכל כיצר הרע, שיתוף הפעולה בין השכל לפעולות הוא הכרחי על מנת להשיג את מעלות המידות, ללא שיתוף פעולה של חוכמת הלב, חוכמת השכל נשארת עקרה.

ה"דברים שבלב" הם הפעולות שאותם מוציאים מהרצון מן הכח אל הפועל, ואם אין רצון לעשות, אז הדברים שבלב אין להם שום ערך "הלב הטהור" - הוא הלב אשר חש לעשות רצון השם,באמונה שלמה. בלי שום תהיות!




תוקן על ידי - איקה - 13/11/2003 19:26:22

בקשר למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע על מקום החכמה:

ע"פ שיטת מוישה גרויס, אפשר לבאר, שהמחלוקת היא - האם החכמה באה מלמעלה, מכיוון ה"ראש", או שהיא באה מתוך האדם עצמו, מכיוון ה"לב".

ושני החכמים הולכים, בעניין זה, לשיטתם בפירוש הפסוק "לא בשמים היא":
http://www.tora.us.fm/tnk1/klli/mdrjim/ra_ry.html
ר' אליעזר תומך בקבלת "סיוע" מלמעלה, ור' יהושע חושב שרק החכמה שבאה מתוך האדם עצמו היא הקובעת.

מעניין, שבימינו התברר שר' אליעזר היה קרוב יותר למציאות האובייקטיבית. אולי גם במקרה זה הוא נעזר ב"בת קול"?...



תוקן על ידי - אראלסגל - 14/11/2003 2:27:13