מעלותיה וחסרונותיה של האקדמיה [מד"ר]

שחרית,
הקדמת את המנה האחרונה לפני הראשונה.

יהוסף
החוקר - כמדען במעבדה, אין לו אלא המציאות, והוא מברר אותה ואת התהליכים המתרחשים בה.
ההוגה - כאמן בסטודיו, יוצר רעיונות, ועל פיהם מפרש מציאות, טקסטים וכו'.

דוגמא: (נפיצה ביותר כאן בפורום)
ישעיהו ליבוביץ הוא חוקר בביוכימיה והוגה רמבמ"י.

אקדמוס,
אפשר תרגום בגוף המניו?

אקדמאי

תודה על ההגדרה, שאכן מבהירה היטב את החילוק בין הוגה לחוקר. והוא אשר אמרתי, כאשר אדם חוקר דעותיהם של אחרים, והוא נותן למושג "פלורליזם", ביטוי נרחב, הוא עלול להפסיד את הזיהוי הישיר, שהוא מנת חלקו של הוגה.

אין כוונתי שחוקר אינו הוגה, אלא שמתכונת החקירה, גורמת להגות להיות הגות של שיטות. לא ייתכן שאדם יקבל ויניח בדעתו את דעת אריסטו על האושר ושל בנתהאם, כדעות שוות בו זמנית. החשיבה האישית המינימלית, מכריחה את האדם הישר להניח את אחד מהם כמקובל ואת השני כדחוי, ללא זאת מונע האדם את עצמו מלהיות תורתו בקרבו, ונשאר בגדר "מלומדה".

האמת שבדרך הטבע, קשה מאוד ללמד איך ללמוד, אבל זה שייך, וזאת בדיוק הנקודה, שאני מנסה לחדד, להבדיל את מגמת האקדמיה מהמגמה להיות איש מציאותי, הבוחן את שלפניו במגע ישיר, ולא דרך אסכולות שנקבעו לו וחקר בהם בחקירתו את דעתם של האחרים.

כאמור באשכול הטרי של רב סיינפלד, הרי שהעניין שהובא שם יכול להוות המחשה לעניין הנידון כאן. שם אשכולו "אמת לא מגלים לכולם".

http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=685765

תוקן על ידי - יהוסף - 14/11/2003 14:17:32

אקדמאי

"נפיצה ביותר בפורום" -
משחק מלים או טעות הקלדה?

מסתברא לי כלישנא קמא,


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

חן חן לנענעע אשר לינקק מאשכול אחר לאשכול זה.

היה שווה לקפוץ לפה לביקור, רק כדי להיווכח שבין המתנגדים ה"חמים" ביותר לאקדמיה, יש לפחות אחד/ת אשר עשה/תה תשובה גמורה...



תוקן על ידי - שחרית - 08/08/2004 6:00:09

מציע אני לחכמי הפורום להביא סוגייה אחת קטנה ולצורך העניין אין זה משנה אם הדברים יהיו בהלכה או באגדה או במנהג, ולהצביע כיצד מנתחים סוגייה זו הפוסקים, חכמי הישיבות ולהבדיל אלף אלפי הבדלות באקדמיה. עברתי על האשכול כולו (ותודה לגוילם שהעלהו מתהום הנשייה של ים העצכ"ח) ולא מצאתי אלא דיונים כוללניים ואמירות בעלמא. 

בלתי אפשרי לדון בנושא זה בלא דוגמאות ממשיות - מי רוצה להרים את הכפפה?

סערה חדשה, האם סגנון העולם האקדמי מתאים לציבור הדתי
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1192968.html

בלי מקצוע

אבל בינתיים נבלמה לחלוטין "התפוצצות" ההשכלה בישראל. המערכת התיכונית התייצבה, ובמרכז הארץ אף הגיעה לרוויה (הסיבה העיקרית להצלחתם היחסית של החוגים לספרות עברית בחיפה ובבאר שבע הוא הצורך הנמשך עדיין במורים תיכוניים בפריפריה, לרבות במגזרים הערבי והבדווי). מקומם של מדעי הרוח במערכת הזאת הצטמצם, וכשהם מודרים מתוכנית בחינות הבגרות הוא הופך לבלתי קיים, למעשה, לפחות בשתי שנות הלימוד האחרונות בבית הספר התיכון. תואר באחד מן המקצועות של מדעי הרוח אינו מבטיח, איפוא, לא פרנסה ולא מעמד חברתי.

איזו סיבה יש לאנשים צעירים להכניס את עצמם מראש למלכודת הזאת, ולבזבז את מיטב שנותיהם על לימודים שלא יביאו להם תועלת? כך מתחיל התהליך, שתוצאתו היא צמצום חמור במספר התלמידים, המביא במשך זמן לא רב להצטמקות סגל המרצים (מקומם של פורשים ומתים אינו מתמלא על ידי צעירים), ועוד יותר מזה, להצטמקות יכולת ההתחדשות של המחקר; שהרי יכולת זו מותנית לחלוטין בהצטרפות לצוות ההוראה של חוקרים צעירים, שאינם הולכים דווקא בעקבות רבותיהם. באקדמיה הישראלית השתרר מצב של קיפאון עמוק בכל הנוגע להעסקת חוקרים צעירים, דבר המביא להגברה של קצב "בריחת המוחות" מישראל - במוחות הצעירים, התוססים והמחדשים מדובר.

בעוד שהשקיעה היחסית של מעמד מדעי הרוח בהשכלה האקדמית היא תופעה גלובלית, ההתנוונות האופיינית לאקדמיה הישראלית היא קיצונית, ואולי דווקא בשל כך גם ניתנת לעצירה חלקית. כיוון שירידת מספר התלמידים בחוגים למדעי הרוח ולמדעי היהדות נגרמת בעיקר משום שהלימודים בחוגים אלה אינם יכולים עוד להקנות מקצוע המחייה את בעליו, הרי עצירתה של הירידה תהיה אפשרית אך ורק אם אותם חוגים יתאימו את עצמם למי שאינו מחפש בהם הכשרה מקצועית.


אחת הכניסות לפקולטה

יש להבין מה שהבינו מזה דורות האידיאולוגים של החינוך האקדמי ה"ליברלי" בארצות האנגלו-סקסיות; היינו, שהחשיפה למדעי הרוח ברמה אקדמית לא באה להקנות מקצוע, אלא להעשיר את רוחו של הדור הצעיר המשכיל, לחנכו לחשיבה ביקורתית ומדויקת ולהבעה בכתב בהירה והגיונית, להביא אותו במגע עם הישגי ההגות, המדע והאמנויות, ולעדן את חייו הרגשיים-האישיים והחברתיים.

גם מי שיהיו רופאים, עורכי דין, פסיכולוגים, אנשי מינהל עסקים ואשפי היי-טק זקוקים לתשתית תרבותית ולתרגול בהבעה, שבלעדיהם הם יהיו לא יותר מטכנאים מיומנים, וככאלה חזקה עליהם שלא יגביהו עוף - גם בתחומי המיומנות הספציפיים שלהם. משום כך השקיעה של מדעי הרוח באוניברסיטאות פירושה, למעשה, שקיעה כללית של השכבה המשכילה, ולכן גם של החברה בכללה; שקיעה לתוך בורות, גסות ושטחיות. ללא חשיפה להגות פילוסופית, למדעים המופשטים, לידע היסטורי ולהבנה ספרותית ואמנותית, יהיו האקדמאים הישראלים לא יותר מבעלי מלאכה מוגבלים וצרי אופק. רבים מהם הם כבר היום שרברבי רפואת הגוף והנפש והנדסאי חברה, ותרומתם לגסותה הכוללת של החברה הישראלית בולטת.

מודל אירופי

כדי להחזיר את הדור המשכיל הצעיר למקורות הידע הדרושים לו, חייבת האקדמיה הישראלית לשנות מן השורש את המבנה שלה. עליה ליצור הפרדה חדה בין רמת הקולג', שבה עוסק התלמיד בהעשרה עצמית השכלתית וברכישת מיומנויות בתחומי החשיבה הלוגית, הקריאה הביקורתית, ההבעה בכתב (מי שיבדוק את רמת ההתבטאות בכתב של הצעירים בישראל תסמר שערת בשרו), לבין הרמה של האוניברסיטה, שבה הוא רוכש לעצמו מקצוע. המבנה הנוכחי, המבוסס על מודלים מרכז אירופיים שזה כבר אבד עליהם הכלח, ממית את מדעי הרוח, משום שהוא תובע מנערים ונערות בני 18 או 20, שיבחרו מיד באחד או שניים ממדעים אלה כבמקצוע; וזאת, תוך ידיעה ברורה שידע מסודר במדעים אלה איננו מבטיח לתלמיד מקצוע המחייה את בעליו והמאפשר לפרנס משפחה.

אין לתמוה על כך שצעירים נבונים וחפצי חיים מדירים את רגליהם מן המלכודת האומללה הזאת. אולם אילו היו מניחים לצעירים הללו להגיע לבחירה במקצועותיהם במהלך הלימודים במכללה, ובעיקר לקראת סיומם, ובינתיים מעמידים בפניהם הן "שיעורי ליבה" מחייבים בצורת מבואות לתחומי דעת שאי אפשר לאדם מחונך באמת בלעדיהם, והן הזדמנויות בחירה (במסגרת מבוקרת כוללת) בשיעורים בתחומים המעניינים אותם במיוחד, היו אולמות החוגים למדעי הרוח מלאים. תופעת הלימודים בעלמא, לימודי-סתם פסוודו-אקדמיים, הנעשים בנוסח של חלטורת-ערב, היתה חוזרת לממדיה הטבעיים, המתאימים למפעלי השכלה עממית חובבנית, ולא היתה נעשית לתחליף של הלימודים האקדמיים המבוקרים בתחומי מדעי הרוח.

הצעירים שהיו שומעים על ספרות והיסטוריה, הגות ולוגיקה, מדעי היהדות ומדעי המזרח, מפי חוקרים ראויים לשמם, ואף כותבים עבודות צנועות על נושאים מוגבלים בתחומים אלה, היו נושאים עמם מטען רוחני יקר להמשך דרכם האישית והמקצועית, תהיה אשר תהיה. האולמות המלאים היו מזרימים תקנים ותקציבים לחוגים למדעי הרוח. כדי להעניק הדרכה אקדמית אותנטית לתלמידים הרבים יהיו דרושים מורים רבים, ותיקים וצעירים. החוגים למדעי הרוח יוכלו בצורה זו ליצור מרחב מחיה לחוקרים צעירים, שמהם ייצאו אלה שיחדשו את פני הדיסציפלינות שבהן התמחו.

הפתרון הזה מוכר, כמובן, למערכת האקדמית בישראל, שלמדה ולימדה במוסדות בחו"ל (בעיקר בארצות הברית) שבהם הוא מיושם במידה זו או אחרת של הצלחה, ואשר בזכותו מתקיימות במוסדות אלה מחלקות חזקות ונמרצות המכשירות מדי שנה עשרות חוקרים צעירים בתחום מדעי הרוח. עם זאת, הפעלתו בישראל בצורה שיש בה סיכוי להצלחה, מתעכבת ואף מוכשלת מזה ימי שני דורות; וכשהיא כבר נוסתה פעם אחת (בצורת הבי-אי הכללי של אוניברסיטת תל אביב) נעשה הניסיון בצורה שהבטיחה מראש את כישלונו.

מובן שמניעה זו של הצלת מדעי הרוח בישראל מניוון אינה מקרית. מקורה בהגנה חסרת מעצורים על אינטרסים של אלה השולטים במערכת האקדמית הישראלית והמכוונים אותה, והם מייצגים במישרין ובעקיפין את כל אלה הנבנים מחורבנם של מדעי הרוח. גם בתוך החוגים של מדעי הרוח מצויים אינטרסנטים החוששים מן התמורות מרחיקות הלכת, שהשינוי המבני המוצע כאן יהיה כרוך בהן, והן עלולות לפגוע במידה זו או אחרת בלטיפונדיות הקטנות שלהם. הללו מעדיפים שתטבע הספינה שבה הם נמצאים, ובלבד שלא ייאלצו לפנות חלק מן הספסל שעליו הם יושבים. אבל מכלול הסיבות להתעקשות שלא להפעיל בישראל את שיטת הקולג' בצורה שיש עימה סיכוי של הצלחה, טעון דיון נפרד.

אם האשכול כבר הוקפץ אספר לכם משהו שקשור במקצת לעניין.

לפני שנים אחדות השתתפתי כמאזין מן המניין בכנס השנתי שעורכת המחלקה לתלמוד של אוניברסיטת בר אילן. המארגנים, משום מה, ביקשו להציג לפני הקהל הרב שמשתתף באירועים מעין אלה את פניה השונות של העיסוק בתלמוד: מחקר לעומת לימוד ישיבתי.

מפני כבודם של המרצים לא אזכיר כאן שמות. תחילה הרצה פרופ' מכובד מאחת האוניברסיטאות בישראל ולאחריו הרצה רב מכובד אף הוא ששימש (ואולי עדיין משמש) כר"מ בישיבה גבוהה הקשורה לבר אילן. שניהם הרצו על אותה סוגיה הפרופ' על פי דרכו והרב על פי דרכו הוא. אבל מה לעשות כושר ריטורי והופעה חיצונית מרשימה לא תמיד הולכים ביחד עם הבנה מעמיקה או עם יכולת חידוש ומחקר של ממש.

הפרופ' תלמיד חכם צנוע הרצה את דבריו והשומעים כמעט נרדמו. לעומתו הרב הרצה בפאתוס ובתנופה. עם סיום הדברים העיז אדם שישב בקהל (אם אני זוכר נכון, חוקר מבר אילן) והציע ששני החוקרים ידונו זה בדברי זה ויתווכחו לעיני הקהל. בבחינת ישחקו נא הנערים לפנינו. כמובן שגם הרב וגם הפרופ' לא נענו לבקשה זו.

כעבור ימים אחדים סיפר לי מרצה צעיר מבר אילן שלטעמו ולדעת חבריו, הפרופ' יצא כשידיו על התחתונה... 

אין למדעי הרוח להלין אלא על עצמם.
הפוסט מודרניזם ששמט כל משמעות ערכית ממדעי הרוח + השפה הפומפוזית שהוא משתמש בה הפכו את מדעי הרוח לחסרי משמעות. אם מטרת מדעי הרוח היא להעניק איזשהו שאר רוח, אזי אולי הישיבות עושות זאת יותר טוב, והא ראיה שרוב החפצים בלימוד תלמוד, ולעתים אפילו בליימוד תנ"ך, עושים זאת בישיבות.

בעל, היית מעז לבקש ערכיות גם במדעי הטבע? כל זמן שאנו מתייחסים לחקר האדם כאל מדעי הרוח, אי אפשר לבקש שם ערכיות.