|
|
| נשלח ב-17/11/2003 10:00 |
 |
| |
ההתאמה בין המציאות להכרה אפשרית או: א. באופן מקרי וללא תכנון. ב. ע"י גורם מתכנן. איני טוען שהאפשרות השניה מוכרחת אלא שהיא יותר סבירה בעיני, או למצער בודאי אינה 'כלל לא סבירה' כפי שהיה מי שהתבטא לגבי מציאות א-ל.
מה שאני כן טוען, הוא שהעובדה שכל בר אנוש סומך על הכרתו ועל ההתאמה שלה למציאות, מעידה שהוא מאמין באפשרות השנייה. וזאת, כיוון שלו ההתאמה היא מקרית, אין כל ערובה לכך שהיא תתמיד בכל רגע ורגע. העובדה שאף אחד לא נותן לבו לאפשרות אי ההתאמה היא למעשה נובעת מבטחון פנימי בהתאמה והתמדתה. כלומר, אמונה בגורם מתכנן וערב להתאמה.
לגבי השאלה על הגורם המתכנן עצמו? איני יודע מה למעלה ממני.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2003 17:07 |
|
| |
המשך -
כך אנו בעצם מתקרבים לשפינוזה, אך עדיין רחוקים ממנו. מחד ראינו עתה שה"אל" המושרש בלב האדם המודרני, בא כתחושת מציאות, אתה האם חי ואליה הוא מתייחס, אך מאידך אנו עדיין מבינים כי המונח אל אינו מתייחס למציאות אלא דווקא לגוון האנושי של המציאות, אותה מייחס האדם למציאות, וזאת אין לנו לפי תפיסת שפינוזה, לפחות לא באופן מושלם. כדי לבחון נקודה זו נעבור לנקודה אחרת, והיא התועלת שבאל האנושי.
התועלת ב"אל אנושי"
ההבדל בין אל חי ואנושי, למציאות ללא גווני אנושיות – האל המת של שפינוזה, הוא כמו ההבדל בין היחס לאדם חי לעומת רובוט שאינו חי. כלומר, למרות שגם לגבי רובוט שהוא מכשיר יקר, יש אתיקה כמו שלא להשחית אותו ולא להפעיל אותו באופן מזיק וקלוקל, עדיין היחס של האתיקה, אינה אתיקה מתוך תחושת תקשורת עם הרובוט, כמו האתיקה ביחס לאדם, שהאתיקה כביכול נתבעת מאותו האדם הניצב לנגדנו. וכדי להמחיש זאת באופן פשטני יותר, נתייחס לעץ ולאדם, כאשר אדם דן עם תחושותיו על הריגתו של האדם העומד כנגדו, הוא רואה את האדם המדובר כמי שמכיר את כללי האתיקה שמנחים את שניהם שלא לרצוח איש את רעהו, וכך האתיקה מדברת מתוך גרונו של האדם שמולנו. מה שאינו כן העץ, למרות שמבחינה עקרונית קיומו תובע את השארתו על עמדתו, אנו מתייחסים לתובנה הזו כמי שהיא שייכת לנו ולא לעץ, ההכרה והפרמטר להתנהגותנו לעץ, אינו בא אלא מהמחשבה שלנו, מה שא"כ אצל האדם, שגם הפרמטר שאנו מייחסים אליו, תובע מאתנו את ההתנהגות הנאותה כלפיו.
למרות שההבדל הזה אינו אמור להיות משמעותי, אם כי מהותי, הוא משפיע על האדם באופן קיצוני. כלומר, ההבדל אינו משמעותי, כי גם כלפי העץ וגם כלפי האדם, תמיד האדם נדרש לאתיקה מתוך תפיסת עולמו שלו, ואם למעשה שניהם דורשים בעולמו יחס אתי מסוים, יהא עליו להתייחס לשניהם במידתם כפי שהם, זה לא כ"כ משנה אם היחס הזה מקבל קול חוזר מהאדם הנידון, לעומת העץ שאינו משיב הד דומה למה שהאדם מסיק בדעתו. עם זאת, האדם חווה חזק יותר את "תביעת האתיות" כאשר הוא חווה לנגד עיניו תביעה אתית אנושית, הדומה לתפיסה האתית שבדעתו.
החייאת האל השפינוזיסטי
נתון זה, של תביעת מוסר אנושית, מסייע רבות לאדם לחוות את מה שהוא תובע מעצמו. האדם הישר שנזכר בחוב שחייב לחבר, יחוש ביתר עוצמה את חובתו האתית, אם ידמיין את החבר זועק לכספו העשוק בידיו. עובדה זו, ניתנת להסבר, אך אין צורך בה לעניינינו, העובדה מוכרת וניתנת לזיהוי בקלות, כאמור.
לאור האמור, נוכל להבין מזווית נוספת את נטיית "ההאנשה" שהאדם נוקט כלפי האל. אך אם כבר הגענו למצב זה, שהאדם נותן עדיפות למסר אנושי, על פני מסר עובדתי יבש, נוכל ליצור את המצב הבא – אדם הולך עם בנו הקטן בגינת וורדים, ובנו הפעוט מתחיל לקטוף וורדים למורת רוח האב, האב רוצה להחדיר לבנו את התחושה של ההשחתה בקטיפת הוורדים והוא אומר לו "הפרח בוכה, למה אתה עושה לו את זה? הפרח לא רוצה למות", על ידי האנשה זו הילד חווה את מעשיו, אם כי אולי בהגזמה, אך עם הזמן הוא יחווה את הקטיפה כדבר רע באותה הקטגוריה האנושית של מוות, אם כי במידה פחותה בהרבה. על כל פנים, אנו מבינים כי הדימוי אנושי, והצמדת גווני אישיות, לדברים שאנו חיים אתם ואמורים להתנהג אתם ולנהל אתם דין ודברים, מועיל להגברת החוויה.
כך בעצם נוצר לו גם מצב, שגם לאל המת של שפינוזה נוכל להצמיד חיות מלאכותית, ולראות במציאות האחידה והמתוחכמת, את האל האנושי אתו אנו מייחלים לנהל את דיאלוג חיינו.
מן הראוי לציין, שאין משמעות ההאנשה הצמדה שקרית, אלא הצמדת דימוי. זאת אומרת כך, בעצם אין הבדל משמעותי בין היחס עם אנוש ליחס לדומם, ההבדל הוא בעיקר בעוצמת החוויה, כי את האנושיות אנו חווים יותר כבני אנוש. עצם החוויה שיש לנו כלפי גווני האנושיות, ראויה מטבעה להתקבל גם אצל דומם, ועל ידי דימוי חיצוני של הדומם לאנוש, אנו מגבירים את החוויה הישירה של הדבר, אין כאן חוויה מזויפת. נחזור לדוגמא עם הפעוט שקוטף ורדים, אצלו אכן יתכן שהוא יחשוב את הצמח לחי עם רגשות, אבל אותו המשפט שנאמר לו על ידי המבוגר גם יכול להועיל לאדם מבוגר המשוכנע שהפרח אינו חי, בכל זאת עצם הדימוי מעורר יותר את תשומת ליבו. כך גם לגבי ההאנשה, היא יכולה לגרום גם למצב בו תוספת החוויה תהיה לא נכונה ומזויפת, כמו אצל הפעוט, והיא יכולה לשמש רק כאמצעי המחשה המעצים את החוויה הישירה, כמו המבוגר ששומע את משפטו של האב על הוורדים.
נמצאנו א"כ, שלמרות ששפינוזה לא מילא אחר תנאי האלוהות המצדיקים את השם הזה, עם כל זאת, עצם תפיסת האל של שפינוזה מניחה מקום לאל, כיוון שעיקר התועלת והשימוש במונח אל, הוא צורך תקשורתי שאינו מזוהה עם התפיסה הראשונית של המציאות, אלא הם מצטרפים אליו באופן משני ומלאכותי, כפי שהתבאר. לכן התפיסה הראשונית יכולה גם להיות תפיסת מציאות אותה מתאר ומגדיר שפינוזה, אלא שמאפייניו של האל כאנושיים, יבואו אצל שפינוזה כאמצעיים מלאכותיים שנוקט בהם האדם לתועלתו, [כפי שזה בעצם קורה לרוב בכל מקרה].
כפי הנראה שפינוזה עצמו לא התכוון להשתמש במונח אל באופן המתואר, ומבחינה זו השימוש שלו במונח אל מיותר, אך לתועלת האישית שלנו, אנו יכולים להפיק את התועלת הקלאסית של אלוהים, גם תוך כדי תפיסת עולם של שפינוזה.
______________________________________--
ממללא, איני מבין מדוע אינך יכול להניח את התכנון כסוף פסןק, מה מאלץ אותך לראות בתכנון כמתוכנן ע"י גורם חיצוני?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2003 00:10 |
|
| |
ממללא,
אם כי אני חוזר על דברי מבחן בשורתו האחרונה, ארחיב במקצת לפי סגנונך.
כתבת:
ההתאמה בין המציאות להכרה אפשרית או:
א. באופן מקרי וללא תכנון.
ב. ע"י גורם מתכנן.
והנה
ג. כאן נעצרת המחשבה והתכנון הוא המתכנן. "מא-ליו" מתפרש מאלוקים. [האריכות הדרושה להבנת הפשטות הראשונית הזו מתבארת באשכולות שציינתי למעלה!]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2003 11:15 |
|
| |
ווטו,
נראה לי שקיים אצלי חוסר הבנה בסיסי של מושגי יסוד שנידונו כאן.
האם האחדות היא אוביקטיבית או סובייקטיבית?
עבור בעל מכה לדוגמא, הכאה של אשתו מותאמת למציאות שאשתו שרפה לו את החביתה.
גם כאן פועל עיקרון האחדות וההתאמה, אבל כאן הוא מובן באופן סובייקטיבי, משום שעבור רוב האנשים אופן ההתנהגות של אותו "בעל" מהווה שבירה של עקרון האחדות שלהם.
או שמא עקרון האחדות הוא למעשה אוניברסלי ולכן אובייקטיבי, והוא תלוי ברמת הכשרתו של הפרט?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2003 11:30 |
|
| |
וטו, נראה לי שירדתי לסוף דעתך כעת.
ואולם, האם לא מדובר בעצם ב'משחק מילים' ובו למציאות באחדותה ניתן השם א-להים?
כמו על בסיס מה קיים היחס בין האדם לא-ל כזה?
ום טוב.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2003 12:03 |
|
| |
רו"ד,
כמו שא' הוא א' עיקרון אוניברסלי, כך האחדות בדעת ולכן אובייקטיבי. חן חן על שורתך האחרונה שדרגת הקשר לעיקרון תלויה בכל פרט ופרט לפי רמתו. לכאורה אין לדבר סוף ומחר נחשיב את עצמנו כיותר אובייקטיביים מהיום [אם נמשיך לחשוב].
ממללא,
אכן "למציאות באחדותה ניתן השם א-להים", אך זה לא משחק מילים, אלא הדגשה שאין נפרד מהווה [המלה מציאות מתפרשת לרוב כדבר מת ונפרד מדעת האדם ומהדמיון שכל זה] וכל מודעותנו אך חלק מהווה ומובן מה שאומרים שהברכה הכי קשה היא ברכת אתה חונן לאדם דעת, כי את דעתו מפריד האדם מהוויתו ית'. זו עבודת חיים לבטל את ההפרדה על ידי התאמת אדם את עצמו להווה באחדות מלאה מתוך בחירה ורצון כצבא השמים והארץ המתואמים מא-ליהם ללא בחירה!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2003 11:45 |
|
| |
האם אתה מכיר את הספר 'בקשו פני קראו בשמי' של פרופ' ארתור גרין?
דומני שהשקפתו די דומה לשלך (אני מקווה שלא טעיתי בשם הספר. הוא יצא בהוצ' עם עובד לפני מס' שנים).
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2003 14:54 |
|
| |
ממללא,
אכן, בהמלצת חבר מהפורום קראתי בו והשקפתו מגלה את הנקודה האובייקטיבית [ודבריו דומים] 
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2003 19:15 |
|
| |
ווטו, לאור דבריך: "האדם רק מחליט אם להיענות למשמעות שהיא [המציאות] מציעה באמצעות בחירתו"
נניח שכל המין האנושי נכחד מהיקום.
האם עדיין ניתן לומר שהמשמעות מובנת בתוך המציאות? נראה שלא, משום שאין אף יצור שימצא משמעות במה שמסביבו.
לכן נראה שעל כורחך אתה חייב לומר שהמשמעות הוא תוצר אנושי שאין לו קשר עם חקירת המציאות גופה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2003 15:44 |
|
| |
רו"ד,
נראה מדבריך שאתה מתכוין לאסכולה פילוסופית המפרידה את היוע מהידיעה. אם מושכל שאין הפרדה, אז לא שייך בכלל להעלות על הדעת הבדל בין מובנה במציאות לידוע לאדם. לכן גם לא שייך להעלות על הדעת מציאות ללא שהיצור [רוח_דרומית במקרה שלך ווטו1 במקרה שלי] מודע לה.
מה שכן שייך הוא לחשוב שאנו רואים סרט של מציאות ללא אדם [כמובן שיש צופה בסרט] אז גם נראה שיש יותר משמעות אם סותמים בקבוק בפקק לפי מידה או בשטריימל שלי!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2003 17:38 |
|
| |
ווטו, תודה! אכן כך.
המודעות היא נקודת המוצא הראשונית ואי אפשר להמלט ממנה או לבטל אותה בעזרת פעלולים שונים.
מקווה שהפעם הבנתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2003 01:22 |
|
| |
אלוהי שפינוזה אמור להופיע בתודעה כבר מראשית המחקר באלוהים. בחיפוש לפי אמונת עילת העילות, אם המחפש מוכן להגיע לאין סוף סיבות, הוא מוכיח שגם בחיפוש הראשון בתחתית הסולם, הוא לא מחפש את המוחלט אלא מניח שסיבות יכולות להיות ללא סוף. אם כן, בזה גופא הוא שולל את האלוהים כי איך יוודע לו על מוחלט? רק בגלל שמתעייף ו/או לא מוצא טעם להמשיך?
תתפלאו שלאמנון יצחק לפי חישוביו המוצהרים, אין לו אלוהים! (יטענו שבתוך תוכו וכו' לכן הדגשתי 'המוצהרים')
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=260239
הבורא והנברא
מתוך הרצאה במקסיקו
מאת: הרב אמנון יצחק
31/10/2002
בס''ד
לפני זמן צלצל אלי סטודנט מחוג לפילוסופיה באוניברסיטה בתל אביב ואמר שהוא מצא קלטת ולקח אותה לשיעור. שם הקלטת לוגוס אתוס פתוס. הם לומדים פילוסופיה והוא ביקש להשמיע את הקלטת הזאת בחוג לפילוסופיה. באמצע השמיעה, כשאני אומר טענה לוגית, הפרופסור צעק "יש אלוקים", שאלו אותו סטודנטים למה הוא אומר יש אלוקים? הוא אמר "תחזירו את הטייפ עוד פעם", החזירו, שמעו את הדוגמא ואז הוא הסביר את הדבר.
מה היה מדובר? באחת ההרצאות הסברתי שאחד מהמפקדים בחיל האויר הגיע למשרד ושאל "האם ניתן להוכיח שיש בורא לעולם לוגית בלי משל", אמרתי "כן, אפשר להוכיח תוך עשרים דק', ואם אתה מבין מהר תוך חמש דק'".
הוא אמר "בבקשה אבל לוגית".
אמרתי לו "או.קי.".
שאל אותי "מה ההוכחה שיש בורא לעולם?"
אמרתי לו: "אתה ההוכחה!"
אמר: "אני ההוכחה? כיצד?"
אמרתי לו: "האם אתה נברא או שאתה בראת את עצמך?"
אז הוא אמר "אני נברא".
שאלתי "האם תוכל להוכיח שאתה נברא?"
אמר לי "לא אבל אני יודע שאני נברא".
אמרתי לו "ההוכחה שאתה נברא היא כך";
"יש שתי אפשרויות אם אתה בראת את עצמך, או שהיית לפני שבראת את עצמך או שלא היית לפני שבראת את עצמך. אם היית לפני שבראת את עצמך לא צריך שתברא את עצמך כי כבר היית, אם לא היית לפני שבראת את עצמך לא יכולת לברוא את עצמך כי לא היית בשביל לברוא את עצמך, מוכרח שאתה נבראת ע''י מי שקדם לך". הבין. אמרתי לו "כל נברא מעיד שיש מישהו שקדם לו שברא אותו, כל הנבראים כולם, נלך אחורה אחורה עד הראשון שבהם כולם נבראו ע''י מי שקדם להם. הנברא הראשון מי ברא אותו? מוכרחים להגיע למסקנה שאמרנו בהתחלה שהיה בורא שברא את הנברא הראשון, אם לא היה בורא שברא את הנברא הראשון לא היה נברא".
אמר: "מסכים, ומי ברא את הבורא?"
אמרתי לו "את הבורא לא ברא בורא כי אם לבורא היה בורא גם הוא היה נברא ונברא ועוד נברא ועוד נברא בלי בורא בהתחלה א''א, חייב להיות בורא ראשון שברא לכל הברואים. אבל גם חייב שלבורא הראשון לא יהיה בורא שא''כ יהיה כל הזמן נבראים בלי בורא זה לא יתכן".
הוא הבין. אמרתי לו "עכשיו עוד דבר צריך להבין, כל נברא הוא מוגבל, הנה הכוס הזאת היא מוגבלת יש לה גבול, מישהו הגביל אותה, השולחן הזה מוגבל מישהו הגביל אותו- הנגר. האולם הזה מוגבל, רק 2,500 איש נכנסו ואלף בחוץ, מי הגביל אותו? הקבלן. כדור הארץ מוגבל מישהו הגביל אותו בגבולות שלו. הירח, השמש, הכוכבים מוגבלים מישהו הגביל אותם. מי זה המגביל לכל המוגבלים? הבורא שברא את כל הנבראים. מי שברא נבראים ברא אותם בגבולות מוגבלים אבל המגביל הראשון אינו מוגבל שאם הוא היה מוגבל היה מישהו שקדם לו שהגביל אותו וזה אמרנו שא''א. נמצא שיש בורא ראשון לכל הנבראים ושהוא הגביל את כל המוגבלים.
"עוד דבר, הבורא הוא הכל יכול. אם הוא לא הכל יכול אז הוא מוגבל. אז אולי נאמר שיש שניים הכל יכול? א''א שניים הכל יכול מדוע? הנה שניים, אם נאמר שזה הכל יכול וזה הכל יכול נשאל שאלה האם הכל יכול הזה יכול להגביל את זה, אם הוא יכול להגביל את זה אז זה מוגבל. הוא כבר לא הכל יכול. אם זה הכל יכול לא יכול להגביל את זה אז הוא מוגבל אז הוא לא הכל יכול. אי אפשר שתיים הכל יכול רק אחד. נמצא יש בורא שברא לכל הנבראים מגביל לכל המוגבלים והוא הכל יכול.
תוך חמש דק' הוא הבין, אבל הוא הבין עוד דבר, שיש לו בעיה עכשיו עם האמת. מה עושים עכשיו עם האמת? אם אכן יש בורא לעולם, אז זה מתחיל לחייב כבר. כל הזמן שאפשר להגיד שאין הוכחה, שזה רק אמונה, אז הבן אדם תמיד יכול לתלות שמה שהוא לא עושה זה בגלל שלא ברור לו אבל אם ברור שיש בורא לעולם יש בעיה.
בקלטת לוגוס אתוס פתוס היה שם 'חכם' שאמר לי "רגע רגע מי אמר שיש בורא לכל הנבראים? אולי נגיד שיש בורא נברא בורא נברא בורא נברא בורא נברא בורא נברא בורא נברא בורא נברא בלי סוף. למה אתה עוצר באיזה שהוא מקום? כל הזמן יש בורא נברא".
אמרתי לו "גם זה הוכחה שיש בורא. איך? וזה הפרופ' תפס; אם נאמר שיש בורא נברא בורא נברא במחזור כל הזמן, נשאל יש שתי אפשרויות או שהמצב הזה כל הזמן מוכרח. מוכרח להיות בורא נברא בורא נברא בורא נברא בורא נברא. או שהמצב הזה לא מוכרח, וזה יכול להפסק. אם זה יכול להפסק, אז יש סוף. אם יש סוף, יש התחלה, אם יש התחלה יש מתחיל. אם זה לא נפסק וכל הזמן בורא נברא בורא נברא בורא נברא. זה אומר שהמצב הזה מוכרח. זאת אומרת כל אחד מהחלקים האלה במשך האין סוף היה מוכרח להיות בתפקיד או בורא או נברא או בורא או נברא. אין לאף אחד רשות לצאת מהמעגל. נמצא, שיש מישהו. מוכרח להיות, שמכריח את כולם לאורך האין סוף להיות בורא נברא בורא נברא בורא נברא, נמצא יש בורא לעולם.
הסטודנטים לא הבינו את זה.
הפרופ' "צעק יש אלוקים".
"למה?" שאלו אותו "למה?"
הוא אמר לסטודנט אחד "קום ללוח תצייר עיגול". הוא צייר עיגול. אמר "הנה יש אלוקים".
הוא אומר לו "לא. יש עיגול".
הפרופ' אמר לו- "לא. יש אלוקים".
אומר לו: "למה?"
הפרופ' אומר "מי עשה את העיגול? אתה עשית את העיגול, אבל העיגול לא עשה את עצמו. מישהו חיצוני עשה אותו. אז אם יש מעגל של בורא נברא בורא נברא אין סופי הוא לא עשה את עצמו. מישהו חוץ ממנו עשה אותו.
זה פרופ' חילוני באוניברסיטה שלא ידע מההוכחה הזאת, הוא מלמד פילוסופיה ורק כשהוא שמע את הקלטת הוא הבין…
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2003 10:16 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/11/2003 11:12 |
|
| |
יענטע
ממש לא נעים לעשות זאת לאמנון יצחק, שבסך הכל רוצה להפיץ יהדות ותורה ויראת שמים.
אבל הכשל נמצא בהנחה הראשונה:
(שיחה לדוגמא)
- אתה נברא?
- מאין לך זאת?
- כי או שאתה בורא או שאתה נברא. אבל אתה אינך בורא, אז אתה נברא.
ואם יש נברא, אז יש בורא וכו' וכו'.
זה טיעון תקף, אבל בכל זאת יש כאן כשל לוגי.
הכשל הוא בקביעה שיש רק שתי אפשרויות: בורא או נברא. זו הנחת המבוקש. לפי אלו ששוללים את הבריאה, פשוט אין ברואים. יש נמצאים. מהיכן הם הגיעו? איני יודע. ואיני חייב לדעת. נתון שיש והם כאן.
התעקשות על נקודה זו, התעקשות שכל תלמיד מתחיל לפילוסופיה מכיר אותה, מנפצת את הטיעון היפה של אמנון יצחק.
ובדרך אגב, הטיעון הזה לקוח מרב סעדיה גאון, "אמונות ודעות".
ולא בדרך אגב, אני סבור שאנו כולנו נבראים. אבל איני סבור שמה שאמר אמנון יצחק, כפשוטו, יכול להוות הוכחה לכך.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
