אדורנו פילוסוף החיים הפגועים

מי שימצא זמן לצלוח את המאמר הזה שהופיע השבוע בעיתון הארץ, יוכל לעשות היכרות עם אדם חשוב שהתאוריות שלו (כמו גם ככלל, של אסכולת פרנקפורט ויורשיה) בדבר "חרושת התרבות" קורמות עור וגידים לעינינו.
נושא הזה הוא לטעמי הנושא החשוב ביותר כיום בשיח החברתי שלא זוכה משום מה לכותרות הראויות לו.

ההיתה זו טעות לקבוע כי אחרי אושוויץ אי אפשר עוד לכתוב שיר?
מאת משה צוקרמן

למה לא התקבלה בארץ הגותו של תיאודור ו' אדורנו? במלאות מאה שנה להולדתו של פילוסוף החיים הפגועים

שמו של ההוגה הגרמני היהודי תיאודור ו' אדורנו נישא בפיהם של כמה אנשים בשדה הישראלי של ההגות האקדמית הצרופה ובתחומים סמוכים לו, כגון הדיון העיוני על אמנות והתיאוריה האסתטית. ובכל זאת קשה לטעון כי חשיבתו זכתה בישראל לקבלה ראויה לשמה. לא פשוט להצביע על סיבה מובהקת לכך. אמנם נכון, הגותו של אדורנו סבוכה ביותר ועורמת קשיים מרובים לפני כל המבקש לחדור לנבכיה. אך טענה דומה אפשר להעלות גם על ידידו ועמיתו הקרוב ולטר בנימין.
והנה, לבנימין היתה עדנה בשנות התשעים, כשחשיבתו הפוסט-סטרוקטורליסטית הלכה והוטמעה בשיח האינטלקטואלי הישראלי; מבחר מכתביו תורגם לעברית וסימפוזיונים התקיימו לזכרו.
גם מורכבות השפה האדורניסטית, שאכן קשה ביותר לתרגמה לעברית, אינה יכולה לספק הסבר לאלם (היחסי) האופף את התקבלות חשיבתו בישראל. שהרי גם בהקשר זה עשוי בנימין לשמש דוגמה להוגה בשפה "גבוהה", לא-שגורה, חידתית במידה רבה, אשר בכל זאת נעשה מאמץ "לתרגמו". יהיה מי שיצביע על הרדיקליות הפוליטית-החברתית העולה (לפחות בעקיפין) מהגותו של אדורנו, ויבקש לייחס מניעים אידיאולוגיים להימנעות מהתקבלות ראויה שלה; אך די באזכורם של הוגים אחרים מ"אסכולת פרנקפורט", אנשי התיאוריה הביקורתית הקלאסית, כמו הרברט מרקוזה ואריך פרום, כדי להזים השערה זו; ספריהם הידועים של שני אנשי רוח רדיקליים אלה תורגמו לעברית כבר בשנות השישים.ובדומה לכך אפשר להניח - או לפחות לקוות - שלא "הגרמניות" של ההוגה (היהודי) אדורנו ולא אי-זיקתו לציונות היו מכשולים של ממש להתקבלות מפעלו ההגותי בישראל. המקרה של חנה ארנדט שונה ממקרהו של אדורנו; ההחרמה הלא-רשמית של ארנדט בישראל, כפי שבאה על ביטויה בהימנעות, במשך עשרות שנים, מתרגום ספרה "אייכמן בירושלים", נבעה בראש וראשונה ממעורבותה הישירה בהקניית פרשנות לא ערבה לאוזניים ישראליות-ציוניות לדמותו של הצורר הנאצי בכלל ולמשפטו בישראל בפרט.
קשה איפוא למצוא גורם יחיד וממצה שיסביר את פשר האי-התקבלות בישראל של מי שיש הרואים בו אחד ההוגים החשובים והמשפיעים במאה העשרים (הגם שלא מעטים כופרים בחשיבות היגדיו הפילוסופיים). אין אפשרות לסקור, במסגרת צרה זו, ולו מעט מעיקרי מפעלו ההגותי של אדורנו, המשתרע על פני תחומי מחקר ותרבות כה רבים, עד כי פרויקט קיבוץ כתביו מקיף כבר עתה כ25- כרכים עבי כרס ועדיין רחוק מלהסתיים. אך דומה כי יש טעם לעמוד לפחות על שתי סוגיות מרכזיות בחשיבתו ולציין, בתוך כך, את הקשר המהותי ביניהן, המסמן את התשתית לראיית העולם ותפישת הציוויליזציה הכללית של אדורנו.


אחת מאמירותיו המפורסמות היא הקביעה כי אחרי אושוויץ, כתיבת שיר היא מעשה ברברי. כידוע, חזר בו אדורנו בשנותיו המאוחרות מהנחרצות שבאמירתו. "הסבל המתמשך", נאמר בספרו "דיאלקטיקה נגטיווית", "זכאי לייצוג כשם שהמעונה זכאי לצרוח; לפיכך, ייתכן שהיתה זו טעות לקבוע כי אחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שיר". יחד עם זאת ביטא אדורנו, באותו הקשר עצמו, את ספקותיו במושג התרבות של הנאורות הקלאסית שנסוגה אל הברבריות, זו שבאה לביטויה בשואה: אחרי אושוויץ, התרבות כולה, לרבות הביקורת הנחרצת עליה, היא, בסופו של דבר, "זבל". את העובדה שאדורנו טוען בכל זאת, אם גם בעקיפין, בזכות התרבות שזוהמה באופן מחפיר, יש להבין כהכרעה שהכרח לקבלה בלית ברירה אחרי אושוויץ, כי "מי שטוען בזכות שימורה של התרבות העלובה, האשמה באורח קיצוני, הופך עצמו לשותף לפשע, בעוד שמי שחוסם עצמו בפניה, מסייע באופן בלתי אמצעי לברבריות, שהתרבות התגלתה ככזאת. אפילו השתיקה אינה מחלצת ממעגל זה; היא אינה אלא רציונליזציה של חוסר האונים הסובייקטיווי הנסמכת על מעמדה של האמת האובייקטיווית, ובכך היא שבה ומדרדרת את זו לכלל שקר".
יסודות שונים ומנוגדים מופיעים כאן בצוותא: תודעת חוסר האונים והאמונה-התקווה שהכל עוד יכול להשתנות לטובה; הידיעה על "הקשר העיוורון האוניוורסלי", אך גם "ההבהק הפתאומי, הצופן בחובו את מעופו של האפשרי מעבר לחוסר האפשרות של עצמו". אדורנו נסמך, בתוך כך, על תפישה דיאלקטית של היחס השורר בין שחרור לדיכוי, יחס הנקבע בעיקרו על ידי השליטה הציוויליזטורית ההולכת ומתעצמת בטבע, כשההתנכרות לטבע החיצוני, המגולמת במגמה כללית זו, מובילה בהכרח גם לבגידה בטבע הפנימי. היחס המנוכר של האדם לטבע מתפתח לכדי ניכור עצמי, ואגב כך - לכדי ניכור האדם לזולתו.
עם זאת, חשוב לציין כי אידיאולוגיה נתפשת אצל אדורנו כ"אי-אמת", כ"תודעה כוזבת" וכ"שקר", וכי האמנות מתפרשת על ידו כמושג נגדי לאידיאולוגיה: גדולתן של יצירות האמנות, הוא טוען, אינה אלא בכך "שהן מביאות לכלל ביטוי את אשר האידיאולוגיה מסתירה. עצם הצלחתן חורג מעבר לתודעה הכוזבת, בין אם הן רוצות בכך ובין אם לא". מכאן גם קביעתו: "יצירות אמנות גדולות - שמהותן אינה אלא עיצובו של הקיום הממשי, עיצוב הטומן בחובו את הפיוס העתידי בין סתירותיו של הקיום - שעה שאומרים עליהן שהן בגדר אידיאולוגיה, לא זו בלבד שגורמים אי-צדק לתוכן-האמת שלהן עצמן, אלא מסלפים גם את מושג האידיאולוגיה".
את מה שמכונה כאן "יצירות-אמנות גדולות" אפשר להכפיף למושג הרחב יותר של "אמנות אוטונומית", שבו משתמש אדורנו כבמעין מתווה נגדי לבעיה המעסיקה אותו בה"א הידיעה, בעיית "חרושת התרבות". מושג "חרושת התרבות" מתייחס למכלול תוצריה של ספירת הבידור ותרבות ההמונים, ספירת השעשועים ו"תרבות הפנאי". חרושת התרבות מתחשבת לכאורה בקהל צרכניה, "הולכת לקראתם", ממלאת אחר רצונותיהם, אבל למעשה היא משתמשת, כדברי אדורנו, "בהתחשבותה בהמונים כדי לשכפל, לקבע ולחזק את המנטליות שלהם, שאותה היא תופשת כנתונה וכלא-ניתנת לשינוי. היא מקפידה להדיר לחלוטין את כל מה שיש בו כדי לשנות את המנטליות הזאת. ההמונים אינם אמת המידה, כי אם האידיאולוגיה של חרושת-התרבות, הגם שהיא עצמה לא היתה מסוגלת להתקיים, אילמלא התאימה עצמה להמונים".
מדובר איפוא ב"נחמדות" כסטרוקטורה דכאנית, בסימואה של התודעה בדרכי נועם, בשיעבוד הלקוח על דרך הפיכתו ל"מלך": קהל הצרכנים מקבל לכאורה

את מה שהוא רוצה; אבל מה שהוא רוצה מוטבע בו על ידי מנגנון מערכתי, מניפולטיווי מעיקרו, המציע כביכול מבחר "עשיר" (הולך ותופח) של ערוצים, עיתונים, תוכניות ושאר פריטי "תקשורת", ומקנה כך ללקוח תחושת אוטונומיה של "חופש בחירה" ו"רצון חופשי"; התוצאה היא שילוב לא-מורגש בין סטנדרטיזציה בפועל של מוצרי חרושת התרבות לבין שיווקם המתוחכם כמבחר שופע ורבגוני, שיש בו כדי לספק את הצרכים "האינדיווידואליים" של כל איש ואשה. כלומר, חרושת התרבות מנסה (וגם מצליחה) ליצור קהל צרכנים מונוליטי, ללא הבדלים חברתיים הייררכיים; אלא שדווקא לשם השגת מטרה זו משתמשת היא באידיאולוגיה הפוכה: באידיאולוגיה של הבטחת הייחודיות. למעשה, פועלת אידיאולוגיה של פלורליזם, הטרגוניות מדומה, המכפיפה את המוני הצופים, המאזינים והקוראים לתפקיד של "קהל", כדי להפוך אותו (ביתר יעילות, שהרי הכפייה אינה נראית לעין) לגוף מוצק של "צרכנים" פוטנציאליים.
ואכן, אין זה מקרה שדווקא בעידן שמתפרקים לכאורה המוסדות הקולקטיוויים והמרקם החברתי מצטייר כקונגלומרט של תאים בודדים ("אינדיווידואליים" כביכול), בעידן ששפע ערוצי רדיו וטלוויזיה ושלל עיתונים, ז'ורנלים, מקומונים ומיני ז'אנרים אחרים של התקשורת הכתובה שוטפים את הספירה הציבורית ומערערים על המונופול של מוסדות התקשורת המסורתיים, הולכת גם וגוברת ריכוזיות השליטה הכלכלית באותו כאוס הטרוגני: פחות ופחות גופים וארגונים (בישראל אפשר לדבר גם על "משפחות") שולטים על נתחים הולכים וגדלים של שוק הסחורות התקשורתי, המשתבח ב"פלורליזם" - וכפועל יוצא, ב"דמוקרטיות" - שלו.
אפשר, כמובן, להתעקש ולשאול: אז מה בכך? מה רע בצריכת מנה (גדושה ככל שתהא) של "סתמיות", ואפילו של זבל? הרי לא נגרם כל נזק. יתירה מזו: הצרכנים הרי עצמאיים דיים כדי להחליט בעצמם ולעצמם, מה וכמה הם רוצים לצרוך. ובכן, נדמה שגם סוג שאלות זה - הנסמך על ההיגיון של אותו מנכ"ל טלוויזיה שמצהיר כי דווקא דמותה של האשה הפשוטה מהעיירה הנידחת עומדת לנגד עיניו בקובעו את לוח המשדרים - מחמיץ את הבעיה. הנזק שמדובר בו הוא מסוג אחר, נזק מצטבר, סמוי, מזדחל, אך דווקא בשל כך
עמוק וחמור לאין ערוך: הנזק שנגרם לראייתנו\תפישתנו את העולם.
כאשר תוכנית חדשות טלוויזיונית ממוצעת מכילה, בפרק זמן של חצי שעה, את הזוועתי והסתמי, המהותי והרכילותי, הרציני והבידורי, הסנסציוני והשגרתי, כרצף אחיד ומהודק היטב של פריטים שווי מעמד (מעצם היותם כלולים באותו מכלול "חדשותי" ערוך בקפידה); כאשר "הפצצות שטח" על אוכלוסיה אזרחית נקלטות כתמונות שגורות, הדומות להפליא לתמונות משחקי הווידיאו של הילדים בחדר הסמוך; כאשר הדיווח על קורבנות אסון הטבע\המגיפה\מלחמת האזרחים\הפשע הופך לדימוי בידורי, פריט במערכת סטריאוטיפים שחוקה, מעצם היותו צמוד לדיווח על תצוגת האופנה האחרונה (ומעצם היותו נצפה תוך כדי לעיסת חטיפים שגורה); כאשר "המעבר החד" (מפריט לפריט) כבר אינו בשליטתו של הצופה (כמו, נניח, בעת קריאה), אלא פונקציה של כריזמת המנחה-קריין (שנדרש לעמוד בלוח הזמנים הקבוע מראש); כאשר האמירה "תמונה אחת שווה אלף מלים" כבר אינה מתממשת ופועלת אפילו כאמצעי בשירות ה"זעזוע", אלא נהפכה לעיקרון פרסומת שיווקי בנוסח מסע הפרסומות של חברת הביגוד "בנטון" - כאשר אלה הן תולדותיה המבניות של צריכת המדיום התקשורתי, נהפך שפע המידע והעדכון
לאידיאולוגיה של אי-הבחנה בין עיקר וטפל. כל דבר ניתן להמרה בכל דבר אחר, משום שכל דבר "חשוב" עד כדי כך, ששום דבר כבר אינו חשוב באמת.
במובן זה, רכישת אחת מחברות החדשות הגדולות בארצות הברית על ידי "אימפריית הבידור" הגדולה בעולם אינה אלא ביטויו המוחשי (בספירה הכלכלית-החברתית) של מה שהתחולל זה כבר בתחום "ראיית-העולם" שלנו.
למותר לציין, שהקשר בין שתי ה"ספירות" הוא דיאלקטי מעיקרו: התפשטותה של חרושת התרבות וחדירתה לכל רבדי החיים בעולם המודרני מעצבת בהכרח את המנטליות של צרכניה; ואילו המנטליות מפרנסת את תפיחתה הכלכלית של חרושת התרבות - היא זו המבטיחה את כדאיות ייצורם של מוצריה הנחותים.
תהיה זו טעות חמורה לפרש את תפישת חרושת התרבות של אדורנו כאליטיזם תרבותי של אינטלקטואל השבוי עדיין במנטליות של "בורגנות משכילה" אנכרוניסטית. כפי שהראה הסוציולוג הגרמני דטלף קלאוזן בספרו המבריק על אדורנו, שהתפרסם לא מכבר בגרמניה ("תיאודור ו' אדורנו. גאון אחרון"), משמשת "חרושת התרבות" את אדורנו כפרדיגמה לביקורת עיקורו של האדם בעידן הקפיטליזם-המאוחר מן האינדיווידואליות האנושית שלו, כמצע לניתוח ביקורתי של הפיכתו השיטתית-מערכתית ליצור סתגלני, המקבל באורח סמכותני את אומללות חייו הפגועים כ"מכת גורל" בלתי נמנעת; האדם ניצב
מול המבנים החברתיים הכבירים ההולכים ו"סוגרים" עליו בעמדת חוסר אונים ומשתבח בעצמו כשהוא אף "נהנה" ממנו, שבוי באידיאולוגיית "כיף" הפושה בכל.
וכאשר מנטליות קונפורמיסטית-סתגלנית זו מגלמת את התנאי המוקדם לקבלת הרוע החברתי כ"נתון" ו"בלתי נמנע"; וכאשר אותם מנגנוני הדה-אינדיווידואליזציה של האדם מקדמים את מגמת הפיכתו השיטתית לבורג
חסר ערך במערכת, ל"אקסמפלר" של "קטיגוריה" - מתקיימת ב"חרושת התרבות" הזיקה לגרוע מכל: היא בשום פנים ואופן אינה בגדר התעמרות מעקמת-אף בתרבות ההמונים ה"כיפית" או טינה אנטי-אמריקאית מתנשאת כלפיה, אלא מסד תיאורטי-מושגי לאיתור מנגנוני הדה-הומניזציה של האדם בתוך המכלול השלם החברתי, בין היתר אלה שהולידו בעבר הלא רחוק את השבר הציוויליזציוני "אושוויץ". גם אם אין זה אפשרי (וראוי) לחדול מכתיבת
שירה "אחרי אושוויץ", אי אפשר כבר לכתוב אותה ללא תודעת אושוויץ. והבעיה, לפי אדורנו, ש"הברבריות ממשיכה להתקיים, כל עוד נמשך קיומם המהותי של התנאים שהניבו אותה".