.
את חוות דעתו של הרב עמר, שנשלח מטעם הרב עובדיה לאתיופיה, בקשר לחקר הפלשמורה, ועל הפסק להבאתם, עוד לא קיבלתי, ברגע שאקבל, אביא אותו!
שו"ת יביע אומר חלק ח - אה"ע סימן יא
בענין עולי אתיופיה
בס"ד, א' שבט תשמ"ה.
א) בענין עולי אתיופיה, הפלשים, ידוע מה שכתב הרדב"ז בשו"ת דברי דוד (סימן ה), שכל אלו החאבישיש הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו בימיהם חכמים בעלי קבלה, תפסו להם פשטי הכתובים, אבל אם היו מלמדים אותם לא היו כופרים כדת הקראים שהם צדוק וביתוס, ולכן דינם כתינוק שנשבה בין העכו"ם, ומצוה לפדותם ולהחיותם. עכת"ד. וכ"כ עוד הרדב"ז בתשובתו (בחלק ד' סימן ריט). ע"ש. והחרה החזיק אחריו תלמידו הגדול המהריק"ש בהגהותיו ליורה דעה (סימן קנח) שכתב בזו הלשון: היהודים החאבשיים, אף על פי שנוהגים כמו הקראים אנו מצווים לפדותם ולהחיותם, כי משבט דן הם, ולא למדו מצדוק וביתוס. הרדב"ז סימן צ'. ע"כ. ועיין עוד למהריק"ש ביורה דעה (סימן רסז סעיף יד) שכתב, ונראה לי שהעבדים החבשים אינם צריכים גט שחרור, ומכל מקום נהגו לכתוב להם גט שחרור, ולפי זה היו צריכים טבילה בעת שחרורם, ולא נהגו להטבילם, ואפשר שלראיה בעלמא כותבים להם גט שחרור. ע"כ. וכן כתב עוד המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סימן יא) וזו לשונו: וכבר נעשה מעשה במצרים בחבשייא יהודית שהיתה נשואה בארצה, וילדה במצרים בן מאיש יהודי שבא עליה בשוגג, והבן נשא שפחה וטיהר זרעו, בזמן חכמי הדור שלפנינו. ע"כ. אתה הראת לדעת שהיהודים הפלשים דינם כישראל לכל דבר, ואינם צריכים טבילה להכנס בקהל ה'. ואין לנו לחוש כלל לשמא נתערבו בהם גויים, שגדולה חזקה. וכבר חויתי דעתי ביום ז' אדר א' תשל"ג, במכתב שהתפרסם ברבים שהפלשים יהודים לכל דבר, והסתמכתי על הרדב"ז והמהריק"ש הנ"ל. וכן ראיתי הלום בתשובה להגאון החסיד הראש"ל רבי רפאל מאיר פאניז'ל זצ"ל, שהסתמך גם כן על הרדב"ז והמהריק"ש, וכתב, ומי יבוא אחר שני המלכים האדירים האלה להרהר שמץ פיסול אחר היהודים האלה, ולא יירא לנפשו מלהיות נכווה בגחלתם, שכל דבריהם כגחלי אש, ומיוסדים על אדני האמת והצדק וכו'. ע"ש. ותשובה זו נדפסה בקונטרס קדמוניות היהודים (ירושלים תרס"ב). והסכימו לזה בית הדין הצדק בירושלים בראשות הגאון רבי יוסף נסים בורלא זצ"ל. (מחבר שו"ת וישב יוסף). ע"ש. +הנה כאשר כיהנתי כרב ראשי לישראל השבתי לשואלי דבר בענין "הפלשים", ביום ז' אדר א' תשל"ג, בהסתמכי על מ"ש הרדב"ז בשו"ת דברי דוד (הל' אישות סי' ה), שאלו הפלשים בלי ספק הם משבט דן, ורק מפני שלא היו ביניהם חכמים מבעלי הקבלה, תפסו להם פשטי המקראות, ודינם כתינוק שנשבה לבין הגוים, ודינם כישראל, שאנו מצווים לפדותם ולהחיותם. עכת"ד. וכן פסק תלמידו הגאון רבי יעקב קשטרו בהגהות ערך לחם (יו"ד סי' קנח). וגם מצאנו לכמה גאונים בדור שלפנינו שהסכימו לקביעה זו, ומהם הגאון הראש"ל רבי רפאל מאיר פאניזיל (המרפ"א), ועמו בית הדין הצדק בירושלים, והגאון רבי עזריאל הילדסהיימר, ועוד. לכן באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאים לשבט מישראל שהדרימו לכוש, ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן, חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו ע"פ עדויות וראיות מהימנות ביותר, וקבלה מפי רבותיהם, על קביעה זו, ולאחר שנתבקשתי ממנהיגי הפלשים אשר פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה וההלכה, תורה שבכתב ושבעל פה, ללא כל סייג, ולקיים כל מצות התורה הקדושה, ע"פ הוראות חז"ל אשר מפיהם אנו חיים, אמרתי לנפשי לא עת לחשות, וחייבים אנחנו להצילם מהתבוללות וטמיעה, ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתינו הקדושה, ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה, ושבו בנים לגבולם. לאור הנ"ל פניתי לממשלה ולסוכנות היהודית, ולכל הארגונים בישראל ובתפוצות הגולה לעשות הכל להעלותם לארץ ישראל, לבלתי ידח ממנו נדח. ולחנכם בבתי ספר דתיים ובתלמודי תורה, לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינה. הפסיקה הנ"ל סללה את הדרך להכרה בעדת הפלשים כיהודים על פי חוק השבות. בישיבת שרי הממשלה ויושב ראש הסוכנות היהודית, ביום ט"ז בשבט תשל"ה, סוכם על הקמת צוות בין משרדי לבדיקת חלות חוק השבות על יהודי אתיופיה, וביום כ' אדר תשל"ה אכן החליטו שיש להחיל את חוק השבות עליהם: "וזאת על יסוד חוות דעתו של הראש"ל הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף". היועץ המשפטי לממשלה פרופ' אהרן ברק, הורה, שבעקבות ההחלטה להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים ע"פ חוק השבות, אין לעכב את רישומם במירשם האוכלוסיה כיהודים. בעקבות החלטות אלה שהיו גורליות ליהודי אתיופיה, התאפשרו ובאו גלי העלייה לישראל בשנת תשמ"ד ובשנת תשמ"ה, ועד הסתיו של שנת תשמ"ט הגיעו לישראל כששה עשר אלף עולים מאתיופיה. (ראה בספר "מעבר לנהרי כוש", עמוד 275 והלאה. ובספר "יהדות אתיופיה, זהות ומסורת", עמוד 186 והלאה).+
ב) אולם לא אכחד כי ראיתי להגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, במכתבו מיום כ"ט אדר א' תשי"ד, למחלקה לתרבות תורנית לגולה שע"י הסוכנות היהודית, שכתב לפקפק ביהדותם של הפלשים מפני שראה שהחוקרים מנוי וגמור עמם שהפלשים הם בני גזע לא יהודי שנתגיירו אי פעם, ואם כן הרי ברור שלא נתגיירו על מנת לשמור את היהדות שלנו על פי התורה שבעל פה, אלא יהדות שבדו מלבם, ודינם כמי שנתגייר על מנת לשמור כל התורה חוץ מדקדוק אחד מדברי סופרים, שאין מקבלים אותו (בכורות ל ב), ואם כן שמא אינם יהודים במובן ההלכתי. וחזר על זה במכתבו מיום ג' שבט תשט"ו, כי שמא נתקבלו לגיור בבית דין של צדוקים, ואז יש לומר שאינם גרים, ולכן יש לגיירם בבית דין כשר, ואז תהיה להם תורת יהודים גמורים. עכת"ד. ונוראות נפלאתי מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם, ומי נדחה מפני מי, אתמהה. ומכל מקום היות שראיתי שעשה מעשה וציוה להרה"ג רבי נתן סאלם זצ"ל שיצרף עמו שני תלמידי חכמים, ויעשו הטפת דם ברית וטבילה, לשם גיור לחומרא, והקבוצות של הפלשים שעלו ארצה היו מתי מעט של כמה עשרות בכל פעם, ולא הביעו שום התנגדות להטפת דם ברית וטבילה, לא רציתי לחלוק למעשה על הגריא"ה הרצוג הנ"ל, ואמרתי מהיות טוב אל תקרי רע. אולם לדינא לא כן אנכי עמדי, ודעתי שיש לסמוך על הפוסקים הנ"ל, שהפלשים יהודים לכל דבר, ואינם צריכים גיור אפילו לחומרא.
ג) וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב (סימן סו), שהביא דברי הרדב"ז הנ"ל, ואף הוא כתב לפקפק ביהדותם של הפלשים, והסתמך על מה שכתב הרדב"ז בתשובה אחרת בדברי דוד (סימן ט'), שכתב, הדבר מפורסם שלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש, שיש להם שלש מלכויות, קצתם של ישמעאלים, וקצתם נוצרים, וקצתם ישראלים משבט דן וכו', ולא תשבות המלחמה ביניהם, "ובכל יום שובים אלו מאלו". ע"כ. הרי שכתב שכתות הנוצרים והישמעאלים והישראלים שובים אלו מאלו, ויוצא שיש בין הפלשים תערובת מאומות אחרות. עכ"ד. ולפע"ד במחכ"ת אין דבריו נכונים, שלא נתכוון הרדב"ז לומר שעל ידי ששובים מהגוים מתערבים בהם, אלא שכובשים אותם לעבדים, או שמוכרים אותם, כנהוג בזמנים ההם. ולכן לא הזכיר הרדב"ז אף במלה אחת, כשבא לדון אם מותרים הפלשים לבוא בקהל ה', שיצטרכו לכל הפחות גיור לחומרא, מחשש תערובת גוים בהם, וגם יצטרף לספק ספיקא להקל על נישואיהם עמנו. וכבר הרגיש בזה בציץ אליעזר, ונדחק ליישב קושיא זאת, ובמחכ"ת אין דבריו מחוורים. ומה שכתב עוד בציץ אליעזר להסתמך על חוקרים שונים שלא ברור כלל שהפלשים הם יהודים לפי דין תורה, ושעל כל פנים מעורבים בהם גרים, והביא כן בשם שבילי עולם להרב שמשון בלוך הלוי, תמיהני עליו שבא לדחות עדות גאוני עולם, מפני חוקרים אשר דבריהם מהבל ימעטו, והרי הלכה רווחת בידינו בקידושין (עו ב), שאין ערעור בפחות משנים. ועיין בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קלח), בנידון איש שיצא עליו קול לעז שהוא ממזר, וכן העיד עליו עד אחד, ופסק, שאינו נאמן לפוסלו, ואפילו להצריך בדיקה אחריו דעת הרמב"ם שצריך להיות עדות גמורה בבית דין, (וכן פסק מרן השלחן ערוך אבן העזר סימן ב' סעיף ג'). ואף למה שפירש רש"י (קידושין עו ב) שהערעור הוא שמץ פיסול, ולא שמעידים עליו עדות גמורה, אלא יציאת קול, היינו דוקא להצריך בדיקה אחריו, ואם אי אפשר מכשירים אותו, אבל לפסול פשיטא דעדות גמורה בעינן. ע"ש. וכן כתב המהריב"ל בתשובה חלק א' (כלל ב' סימן ב'). ואם כן בנידון דידן שלא היתה כאן עדות ברורה, ואי אפשר שתהיה עדות כזאת, לאחר שהרדב"ז והמהריק"ש קבעו במפורש שהם משבט דן בלי ספק, מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל לצאת נגד עדה שלמה לפוסלם ולהטיל בהם מום בקדשים, שהרי גדולה חזקה. וכמו שכן כתב הראש"ל המרפ"א זצ"ל בתשובה הנ"ל. וכל שכן שהדבר ידוע שמנהג הפלשים שכל מי שנזקק למשא ומתן עם מי שאינו בן ברית, לא יוכל להכנס לביתו ולמשפחתו עד שיטבול בנהר, וכמו שהעידו בפנינו כמה מגידי אמת מהפלשים, כמסיחים לפי תומם. גם מה שהביא בציץ אליעזר מספר אוצר ישראל ערך פלשים , שבעיני רבים מחוקרי זמנינו הפלשים יושבי ארץ כוש אינם מעדת ישראל, ולבם נוטה לחושבם מכתות הנוצרים המתקרבים לדת ישראל, נוראות נפלאתי שמסתמך על ספר זה (שיש בו כמה דברי מינות) נגד עדות גאוני ישראל. גם עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, שבאוצר ישראל שם מסיים, ובאמת שכל הנשמע עד הנה על אודות העם ההוא הגיע לנו על ידי נוסעים נוצרים אשר אל בית פלשי לא יבואו, ועל מפתן בתי תפלתם לא ידרכו, כי טמאים הם בעיני הפלשים, וידוע שכל עמי הקדם מעמיקים להסתיר יסודות אמונתם ומנהגיהם מאנשי מדינות אחרות, ולכן לא יעברו דעתם בסיפורים לא נאמנים וכו'. ע"ש. ואם כן האם על מחקר כזה יתכן לסמוך לפקפק ביהדות עדה שלמה אשר מסרו את נפשם על יחוד השם ותורתו לפי קבלת אבותיהם, ולפגום בחזקת יהדותם המיוסדת על פי עדות גאוני קדמאי.
ד) גם הלום שמעתי שהגאון רבי משה פיינשטיין שליט"א, כתב מכתב להר"מ טנדלר, ביום כ"ז סיון תשמ"ד, שאף שהרדב"ז כתב שאין ספק שהפלשים יהודים משבט דן, לדינא קשה לסמוך על זה, כי לא ברור אם הרדב"ז ידע היטב את המציאות אודותם, וגם לא ברור אם עד זמנינו לא נשתנה מצבם. ע"כ. [וכעת ראיתי שחזר לכתוב כן לנכדו הרב ר' יעקב טנדלר במכתב מיום כ"ח סיון תשמ"ה]. ומה מאד יש לתמוה על דברים אלו, מאחר שידוע לכל גדולתו של הרדב"ז, ונחשב לפוסק גדול גם בדורו דור דעה של מרן הבית יוסף, ולמפורסמות אין צריך ראיה, והאריכות בזה למותר. ועיין חולין (ו ב), העיד ר' יהושע בן זירוז לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק בבית שאן (מבלי שיפריש תרומות ומעשרות), והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו, (שדן אותה כחוץ לארץ, היפך מה שנהגו עד אז להחזיקה כארץ ישראל ולהפריש תרומות ומעשרות), ושם (דף ז א), אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא, ודילמא עישר עליו ממקום אחר, אמר ליה לא נחשדו חברים להפריש שלא מן המוקף. ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר, אמר ליה חזי מאן גברא רבה דקמסהיד עליה. ופירש רש"י, ראה כמה אדם גדול הוא שהעיד עליו, והיינו ר' יהושע בן זירוז, שהואיל והעיד על זאת, בודאי שיפה כיון ודקדק בדבר אל נכון. ודון מינה ואוקי באתרין. וגם לאחר דורו של הרדב"ז מוקמינן להו אחזקתייהו, שגדולה חזקה, וכמו שכתבו הגאונים הראש"ל המרפ"א ובית דינו הנ"ל. כשם שנוהגים כן לגבי שאר קהלות שבאו מחוץ לארץ, כגון יהודי קוצ'ין, ויהודי רוסיה וגרמניה, שמחזיקים אותם כיהודים לכל דבר, ורק בשעת נישואיהם חוקרים ודורשים כמדת האפשר. [והן עתה בא לידי העתק מהחלטת מועצת הרבנות הראשית לישראל, מיום כ"ז כסלו תשמ"ח, אשר בה נאמר בזה"ל: כל האמור בתשובות הרדב"ז ומהריק"ש על יהדותם של עולי אתיופיה, הנקראים עדת "ביתא ישראל", וכתבו שאין ספק שהם משבט דן, הוא מקובל בכל ישראל, ואין בדורנו מי שיוכל להרהר אחר פסקיהם. אולם מכיון שקיים ספק שמא בגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים, נתערבו בהם גם גוים, אין לשנות ממה שנהגו עד היום על פי הוראת הרבנים הראשיים הקודמים, ויש להצריכם גרות לחומרא, במילה וטבילה בלא ברכה, וקבלת מצות, ובזה יסתלקו כל הספקות. ע"כ. ודבריהם מרפסן איגרי, שמאחר שכתבו שאין להרהר כלל אחר דברי הרדב"ז ומהריק"ש, איך חזרו לכתוב שיש ספק שמא בגלל ניתוקם מכלל ישראל במשך אלפי שנים נתערבו בהם גוים. והרי אילו היה באמת ספק כזה, לא היו הרדב"ז ומהריק"ש שותקים מלומר כן, כדי לאפרושי מאיסורא. אלא ודאי דליתא, אלא יש להשאירם על חזקת יהדותם, שגדולה חזקה. ודו"ק] ועיין עוד בשו"ת הרשב"א חלק ב' (סימן טו). ודו"ק.
בענין כשרות עולי אתיופיה לבא בקהל ה'.
ה) וכעת נבוא לדון בענין כשרותם לבוא בקהל ה'. כי הנה הרדב"ז בתשובה הנ"ל (דברי דוד סוף סימן ה'), אחר שכתב שהפלשים האלו הם משבט דן בלי ספק, ומפני שלא היו ביניהם חכמים בעלי קבלה תפסו להם פשטי הכתובים, ואילו היו מלמדים אותם לא היו כופרים בדברי רז"ל, והם כתינוק שנשבה לבין הגויים, תדע שהרי צדוק וביתוס היו בימי הבית השני, ושבט דן גלה מקודם, ואפילו אם תמצא לומר שהדבר ספק (אם דינם כקראים או לא), מצוה לפדותם, וסיים, אבל לענין יוחסין אני חושש שמא קידושיהם קידושין, וגיטם אינו כתיקון חז"ל, שהרי אינם יודעים בטיב גיטין וקידושין. עכ"ל. אולם להלן בתשובתו שבספר דברי דוד (סימן ט'), וכן הוא בשו"ת הרדב"ז חלק ד' (סימן ריט), נשאל אודות אשה כושית הבאה מארץ כוש, הנקראת אל חבאש, שנשבית ושני בניה עמה, וקנה אותה ראובן, ושאלנו את פיה מה טיבה, ואמרה שהיתה נשואה בארצה, ואלו בניה מבעלה אשר שמו פלוני וכו', ובאו עליהם אויבים ושללום, והרגו את כל האנשים שהיו בבית, ואת הטף והנשים שבו ויבוזו, ונתברר שהם מזרע ישראל משבט דן השוכנים בהרי כוש, ומאותו זמן עד עתה הוחזקה כעגונה, ובתוך הזמן בא עליה אדונה ראובן והוליד ממנה בן וגדל, והוא רוצה לישא אשה מקהל ישראל, האם הוא ראוי לבוא בקהל ה', והשיב, תנן (יבמות קיד ב), שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת, והיינו טעמא משום דאמרה בדדמי, ואיבעיא לן אם היא החזיקה מלחמה, אי אמרינן מיגו וכו'. ופסק הרמב"ם שאם נישאת לא תצא, ומינה דהולד כשר. אכן זה אינו, חדא דהרא"ש פסק שאפילו אם נישאת תצא והולד ספק, ועוד שאפילו לדעת הרמב"ם הרי בנידון דידן הדבר מפורסם שלעולם יש מלחמה בין מלכי כוש, שיש להם ג' מלכיות, קצתם ישמעאלים, וקצתם נוצרים מחזיקים בדת יש"ו, וקצתם ישראלים משבט דן, וכפי הנראה הם מכת צדוק וביתוס הנקראים קראים, שהרי אינם יודעים תורה שבעל פה, ואינם יודעים אלא קצת מצות, ואין מדליקים נרות שבת, ולא תשבות המלחמה ביניהם, ובכל יום שובים אלו מאלו, הילכך אין כאן מיגו טוב שיכולה לומר שלום בעולם, שהרי דבר ידוע אצלנו שיש מלחמה ביניהם, ועוד שכיון שהיא שבויה לפנינו אין לך חזקת מלחמה גדולה מזו וכו'. עוד יש טעם כללי לכלל הקראים להתירם, כי אף שקידושיהם קידושין וגיטם אינו גט כתקנת חז"ל, מכל מקום כולם פסולי עדות הם מן התורה, ולא ראיתי להאריך בזה שהרי כמה משפחות מהם באו בקהל ישראל, ואם היו מסכימים כולם לקבל חברות ולקבל כל קבלת חז"ל ולהיות כמונו הייתי מתירם לבוא בקהל ה' עם הסכמת החכמים, כיון שקידושיהם נעשים בעדים פסולים, וכמו שכונסה פוטרה וכו', ואין לחוש לדור הראשון שהיו קידושיהם קידושין בעדים כשרים, ושמא נתגרשה אחת מהן בעדים פסולים אחר שפקרו, ונישאת לאחר ובניה ממזרים, כי חששא רחוקה היא, שאם תמצא לומר שנתגרשה, עדיין לא פקרו לגמרי באותו הדור עד זמן ענן וחבריו שהיו מטעים אותם בפירושיהם הנפסדים, ואם כן שמא בעדים כשרים נתגרשה, וכתיקון חז"ל, ושמא לא נישאת לאחר, ושמא לא ילדה בנים מהאיש האחר, ושמא מתו בילדותם, ואם תמצא לומר שהגיעו לכלל שנים כל אחד מהנמצאים יכול לומר אני איני מהם, שהמתגרשות מיעוט הן, וכל אחד מהם לבדו מותר לבא בקהל. אלא שזה סותר לכאורה למ"ש הרדב"ז עצמו (בסוף סימן ה') הנ"ל, שלענין יוחסין יש לחוש מפני שקידושיהם קידושין וגיטם אינו גט. ובאמת שצריך לומר שדברי הרדב"ז עניים במקום אחד (בסימן ה' הנ"ל), ועשירים במקום אחר (בסימן ט'), דנפק דק ואשכח להתיר משום כמה ספקות וספקי ספקות להקל. וכן כתב עוד הרדב"ז בתשובתו (בחלק ד' סימן ריט). ע"ש. [וכן מצאתי עתה להגאון הראש"ל המרפ"א, בקונטרס קדמוניות היהודים במלבר, עמוד 30, שכתב, שאף שהרדב"ז חשש לענין יוחסין משום ספק ממזרות, מכל מקום חזר והתיר בסימן ט' מכח ספקות רבים. ע"כ. וכן כתב הגר"מ פיינשטיין במכתב לנכדו הרב מרדכי טנדלר, מיום כו סיון שדמ"ת, דלדינא אין לחוש ביהודי אתיופיה לאיסור ממזרות, וכמ"ש הרדב"ז שיש בהם כמה וכמה ספקות להקל. ע"ש]. וכן האריך הרחיב למעניתו בשו"ת הרדב"ז (חלק ב' סימן תשצו, וחלק א' סימן עג), להתירם מכח הספקות וספקי ספקות. וכן כתב המהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סוף סימן לג), שכבר נעשה מעשה לקרב הקראים תחת כנפי השכינה ולהתירם בקהל ה', על פי שלשה עמודי עולם, רבינו יעקב בי רב, ומהר"ר שמואל בן חכים הלוי, ומורנו הרדב"ז זצ"ל. ע"ש. הא למדת שדבריו בסימן ה' הם רק לפי המושכל ראשון, אבל אחר העיון הרדב"ז עצמו סבירא ליה להתיר. והן אמת שבסימן ה' כתב, שאין דין הפלשים כמו הקראים לענין להחיותם ולפדותם, כי דוקא בקראים נאמר מורידים ולא מעלים, כיון שהם דרים בתוך שכונת הרבניים, ורואים דברי חכמים ומנהגיהם ומלעיבים ומלעיגים עליהם, והם המשפחה הארורה אשר כתב עליהם הרמב"ם, ובהם אמרו מורידים ולא מעלים, אבל אלו הבאים מארץ כוש אילו היו ביניהם חכמים בעלי קבלה לא היו כופרים, "ודינם כתינוק שנשבה לבין הגוים". ע"כ. ואם כן תקנתם קלקלתם, שהעדים של הקידושין (של הפלשים) כשרים הם, וגיטם אינו גט, כיון שאינם בקיאים בטיב גיטין וקידושין. אלא שהרדב"ז עצמו (בסוף סימן ה') סיים, ואם תמצא לומר שהדבר ספק (אם דינם כקראים), נראה דלא פסיקא ליה מילתא, ורק לענין להחיותם אמרינן ספק נפשות להקל. ועל כל פנים הרי שאר הספקות שכתב לגבי הקראים שייכים גם לגבי הפלשים, ואשר על כן הביא כל הספקות לשאלה הנוגעת לבן הפלשית (אם יתברר שבעלה של אמו נהרג לפני שנתעברה בו), להתירו לבא בקהל מכח הספקות האלה. ולהלן יתבאר ההיתר שלהם לבא בקהל ביתר שאת ויתר עוז. ולאפוקי ממה שכתב הציץ אליעזר חלק י"ב (סימן סו) בד"ה באופן, שכל מה שנאמר להקל עליהם שהם יהודים, בעיית היוחסין שלהם יותר חמורה, שהרי כתב הרדב"ז שדינם כתינוק שנשבה לבין הגוים, ואם כן קידושיהם נעשים בעדים כשרים וגיטם אינו גט וכו'. ע"ש. אבל לפי האמור גם לפי זה יש להקל, ובפרט שגם הרדב"ז לא הוציא דבר זה מכלל ספק, וחזי לאצטרופי לשאר ספיקות להקל להתירם לבא בקהל ה', ומה שכתב עוד הציץ אליעזר שהרי אינם יודעים מדין יבום, הרי פסק מרן (בסימן קנט סעיף ב') כדעת הרמב"ם, שיבמה שנישאת לזר אין הולד ממזר. ועיין בביאור הגר"א שם שכן מבואר בתוספתא, ודלא כהיש אומרים דהוי ממזר מדרבנן. ע"ש. ובספק ממזר מדין יבום בודאי דנקטינן לקולא.
ו) ומה שכתב עוד הציץ אליעזר שם, לפוסלם מפני שאינם בקיאים בדיני עריות, הנה הרמ"א בדרכי משה (סי' ד' ס"ק יד) כתב בדין האנוסים, שיש להוכיח מיבמות (טז ב) ונדה (נו ב) שאין מקבלים גרים מן התרמודיים, ופירש רש"י, מפני שנתערבו בזמן החורבן עם בנות ירושלים, וקסבר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, אם כן לדידן דקיימא לן הולד כשר אין לחוש לממזרות, ומותר להתחתן עמהם כמו בשאר עכו"ם, דממה נפשך אם נאמר שהתחתנו בעכו"ם הולד כשר, ואם הם נזהרים מלהתחתן אלא זה בזה, אם כן הם נזהרים גם מלהתחתן מקרובותיהם, שהרי גם עכו"ם נזהרים בזה. ע"ש. הא קמן דלא חיישינן לנישואי קרובותיהם. וכן כתב השב שמעתתא (שמעתא ד' פרק כב), שאף שהנימוקי יוסף יבמות (סוף פרק אלמנה לכהן גדול) מנה בכלל פסולים גם אחיה ואביה, מכל מקום מהבית יוסף והרמ"א שלא הביאוהו נראה דלא סבירא להו כוותיה, שכל שאינו פיסול כללי, אלא לזו האשה, לא דנו בזה דין קבוע להחמיר וכו'. ע"ש. גם הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (חלק אבן העזר סימן ח' אות ד) כתב, דלא חששו חז"ל למיעוט קרובים, וכמו שכתב רש"י קידושין (פ"א ב) דהיינו טעמא שמותר להתייחד עם אחותו, משום דלא תקיף יצריה, דאהנו אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובותיו, (כמו שאמרו בסנהדרין סד. ויומא סט ב). וכן לשון המשנה (כתובות יג א) הרי זו בחזקת שנבעלה לנתין ולממזר, ולא הוזכרו קרובים, וכן שם במשנה (יד ב) אם רוב אנשי העיר משיאים לכהונה הרי זו תינשא לכהונה, ולא חששו לקרובים. עכת"ד. (ועיין עוד בשו"ת עין יצחק חלק אבן העזר סימן יד אות ב'). גם בערוך השלחן (סימן ד' ס"ק לד) העיר מההיא דיומא (סט ב) דאהני דלא מגרי בקרובותיו, שמכאן שאין לחוש לזנות קרובים, שדבר שאינו מצוי הוא כלל לזנות עם קרובים שהולד מהם ממזר. ע"ש. וכן כתב בשו"ת אחיעזר חלק ג' (סימן כא), ושכן כתב ההפלאה כתובות (יג א). ע"ש. ועיין עוד בשו"ת ברית אברהם (סימן טו אות ד'), ובשו"ת כתב סופר (חלק אבן העזר סימן ב'). וכן כתב השואל ומשיב קמא (חלק א' סוף סימן ג). והגאון החזון איש (חלק אבן העזר סימן יב). ובשו"ת חלקת יעקב חלק ג' (סימן ו). ע"ש. וכל שכן לפי מה שיתבאר להלן שגם קידושי הפלשים אינם קידושין לפי דין תורה, אם כן רוב איסורי עריות אין נוהגים בהם, כגון חמותו וכלתו אשת אחיו ואחות אשתו ואשת אביו וכיוצא בזה. נמצא שאין לחוש לאיסורי עריות. וכן כתב כיוצא בזה הרה"ג רי"מ אהרנברג בקונטרס "בני ישראל" (עמוד קח וק"ט). ע"ש. וכן ראיתי להגר"מ פיינשטיין במכתבו לנכדו, מיום כ"ח סיון תשמ"ה, שכתב, שאין בעולי אתיופיה חשש ממזרות מחמת זנות בקרוביהן, כיון שזנות בקרובים אינו חשוב כדבר טבעי, וממילא אינו שכיח, וגם מאחר שאין להם חלות קידושין, אין בהם חשש לקרובים ע"י אישות. ע"כ. (ואפשר דהיינו טעמא נמי של הרדב"ז בדברי דוד, סוף סימן ה' שחשש לפלשים רק משום שקידושיהם קידושין וגיטם אינו גט, וכן הר"ש בתשובה שבב"י ס"ס ד שחשש כן לגבי הקראים, ולא הזכירו חשש נישואי עריות של קרובים, והיינו טעמא דלקרובים לא חיישינן, ושו"ר בשו"ת זרע אברהם יצחקי (חיו"ד סי' כז דף ק"י ע"א) שהעיר על הר"ש שלא הזכיר חששות אלו אלא תלו עיניהם בטיב גיטין וקידושין. ע"ש).
ז) איברא דלכאורה יש לטעון על הספקות וספקי ספקות שכתב הרדב"ז להתיר הקראים, (וממילא הוא הדין לפלשים), שאם כן למה אמר רבי אליעזר (בקידושין עה א), שכותי לא ישא כותית, ואמרינן (שם עו א) דהיינו טעמא לפי שאין בקיאים בתורת גיטין וקידושין, והרי יש בהם כל הספקות הנ"ל. וצריך לומר דאיסור הכותים אינו מכח הדין אלא שראו לגזור עליהם, וסמכו גזירתם על הטעם הנ"ל. וכן כתב בשו"ת היכל יצחק חלק א' (חלק אבן העזר סימן יג אות ג'). וכן כתב בכסא דהרסנא (סימן רכ). ובזה יש טעם לומר שאף לדעת האוסרים את הקראים לבא בקהל, ומשום דמשוו להו לכותים, וכמו שכתב בביאור הגר"א אבן העזר (סוף סימן ד'), יודו לגבי פלשים שלא עשו זאת בכוונת זדון כמו הקראים, אלא משום חוסר ידיעה, ואילו היו ביניהם חכמים הבקיאים בתורה שבעל פה גם הם היו עושים כדבריהם, וכמו שכתב הרדב"ז הנ"ל. לפיכך אין מקום לגזור עליהם דין ממזרות, וכשרים הם לבא בקהל ישראל. וראה עוד כיו"ב במאמרו של הגר"ש רוזובסקי זצ"ל בקונטרס "בני ישראל" (עמוד מז והלאה). ודו"ק.
ח) והנה לאחר חקירה ודרישה מפי זקני העדה וכהניה, מתברר שאין לעדה האתיופית קידושין כלל בנתינה ואמירה כפי שחייבה התורה, והנישואין שביניהם שבדרך כלל נעשים מגיל ארבע עשרה שנה ומעלה לחתן או לכלה, ולפעמים אף בפחות מכן, נערכים באופן זה, הורי הבחור מבקרים אצל הורי הנערה, ואם מצאה חן בעיניהם מביעים את רצונם לנישואי בניהם, וקובעים זמן לנישואיהם, ואילו החתן והכלה אינם רואים זה את זו עד ליום החופה, ויום או יומים לפני טקס החופה שולחים הורי החתן תכשיטים ומתנות להורי הכלה, עבור הכלה, ובמקום הטקס של הנישואין החתן נמצא בין האנשים והכלה בין הנשים, ולא קרב זה אל זה, אך אביו של החתן מכריז בפני הנוכחים ומודיע לאבי הכלה על כריתת ברית הנישואין בין החתן והכלה, ואינו נותן שום דבר, לא הוא ולא החתן, והכהן של העדה אומר פסוקי ברכה באמירה בלבד, ותו לא. ואחר הטקס והסעודה הולכים החתן והכלה יחדיו ומתיחדים זע"ז. נמצא שאין עושים מעשה קידושין באמירה ובנתינה כדת של תורה, כי אין להם מושג מדין קיחה קיחה משדה עפרון. וגם כשהולכים ומתיחדים יחדיו, אין כאן קידושי ביאה, שהרי צריך לומר לה בפני שני עדים הרי את מקודשת לי בביאה זו, ולהתיחד בפניהם, כמבואר ברמב"ם (פרק ג' מהלכות אישות הלכה ה'), ובטור ושולחן ערוך (סימן לג סעיף א'). וע"ע בספר דינא דחיי (עשין דף א' ע"ד), שלדברי הכל צריך שיאמר בפני עדים שהוא מקדשה בביאה, ולא אמרו חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, אלא כשהיה לו עסק אישות עמה, כגון המגרש את אשתו ואחר כך בא עליה וכיוצא בזה, וכמבואר ברמב"ם (פרק י' מהלכות גירושין הלכה יט), ובטור ושלחן ערוך (סימן קמט סעיף ה'). עכת"ד. ובנידון דידן שאין שום אמירה כזאת, והכל נעשה על דעת טקס הנישואין, אין כאן סרך קידושין. וע' בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק אבן העזר סימן א', אות ב' והלאה), שהבאתי דעת רוב האחרונים לגבי נישואין אזרחיים, שאינה צריכה גט מן הדין כלל, מהטעם האמור. ע"ש. ומעתה אין אנו צריכים לדון במה שנסתפק הרדב"ז בקידושי הפלשים הנעשים בעדיהם, אם העדים כשרים או פסולים, דמעיקרא דדינא פירכא שאין כאן קידושין כל עיקר, וממילא אין כל חשש בגירושיהם, מאחר שאינם נשואים על פי הדין. (ושמא תאמר שיש לחוש פן בדורות הראשונים היו עושים קידושין כדת, ורק במשך הזמן הרב נשתכח הדבר מהם, אף אנו נאמר אולי גם גירושיהם היו על פי הדין. ועוד שהסברא נותנת שכך היו נוהגים בכל הדורות, שהרי הם מקפידים על שמירת מסורת אבותיהם בכל הענינים). וכיוצא בזה כתב בשו"ת הריב"ש (סימן ה') לגבי נישואי האנוסים, שאפילו אם נאמר שאין אמירת החתן מעכבת כיון שנתקבצו יחדיו על דעת להתארס, והוי כמדבר עמה על עסקי קידושין ונתן לה ולא פירש, דקיימא לן שמקודשת כל שעוסקים באותו ענין, מכל מקום בכאן הרי לא נתן לה כלום, רק שהכהן מברך אותם ונותן טבעת לכל אחד מהם. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. והן אמת שעדיין יש לדון לפי מה שכתב החלקת מחוקק (ריש סימן לג) שגם לגבי קידושי ביאה, אם היו מדברים על עסקי קידושין, ומתוך זה נתיחדו ובא עליה, הרי זו מקודשת, וכדין קידושי כסף הנ"ל. וכאן שנתאספו יחדיו על דעת נישואין, ואחר כך נתיחדו ובא עליה, נאמר גם כן שהיא מקודשת. ואף שהבית שמואל שם סק"ב מפקפק בזה, שאפשר דגבי ביאה גרע טפי, הואיל והעדים אינם רואים את הביאה. אולם בתפארת יעקב שם כתב שאין בזה מקום ספק, שכיון דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, אין צורך באמירה וכו'. וכן כתב בארץ צבי שם, ושכן מוכח בדרכי משה. ע"ש. אולם הגאון הר"ש אבן דנאן בשו"ת אשר לשלמה (סימן ב' דף ז' ע"א) כתב, שמשמעות לשון הריב"ש הנ"ל "שאפילו אם נאמר", נראה דלקושטא דמילתא לא סבירא ליה שהאסיפה לאירוסין הוי כמדבר על עסקי קידושיה, ולפחות משמע דלא פשיטא ליה. ע"ש. ומכל שכן כאן שהיחוד והביאה נעשו זמן רב לאחר מכן, והפסיקו בסעודה ובדברים אחרים. וידוע מה שכתב מרן הבית יוסף (סימן כז), שדעת רוב הפוסקים כרבי שצריך שיהיו עוסקים באותו ענין, (ולא כר' אלעזר בר"ש דאמר אף מענין לענין באותו ענין), ומהם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והר"ן ובעל העיטור. וכן פסק מרן בשלחן ערוך. (וכן פסקו רבינו ישעיה הראשון, והריא"ז, ובשו"ת הריטב"א סימן סח, ועיין עוד במאירי קידושין ו א). ועוד, שהרי כתב בשו"ת הרמ"א (סימן ל'), שאפילו להסוברים דמהני אף מענין לענין באותו ענין, מכל מקום צריך שידברו תחלה מענין הקידושין ממש, אלא שפסקו מלדבר בקידושין ועדיין מדברים בצרכי נישואיהם וכו'. ע"ש. וכאן מעולם לא דיברו בעניני קידושין ממש, רק בטקס החתונה. ומה שיש אחרונים שהחמירו בנתאספו תחת החופה ונתן לה קידושין בסתם, או שלא אמר "לי", כמ"ש בשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' (סימן קמו), ובערוך השלחן (סימן כז סעיף א'), זהו כשבירכו ברכת אירוסין תחת החופה, מה שאין כן כאן. לפיכך אין לחוש לקידושין כלל. (ומכל שכן לפי מה שכתב הט"ז סימן כז סק"ב, שצריך שהמקדש ידבר עם המתקדשת על עסקי קידושין, ולא סגי מה שאחרים דיברו בפניהם על עסקי קידושין. וכן כתב בשו"ת בית יצחק חלק אבן העזר סימן צט. ובשו"ת צל הכסף חלק ב' סימן כו, ושכן משמע מפשט לשון הפוסקים. ואפילו לדברי החולקים שהובאו באוצר הפוסקים חלק י' בדף לב ע"ד, בנידון דידן הן הן יודו דלא חיישינן לקידושין. שהרי אין לפלשים שום מושג של ענין קידושין כלל. ודו"ק).
ט) וחזות קשה הוגד לי, כי ראיתי בשו"ת התשב"ץ ח"ג (סי' מז) שכתב, שיש לדון בנישואי האנוסים, שיש מקדשים כדמו"י בפני עדים אנוסים, ואח"כ נושאים אותם כמנהגם, אם יש לחוש לנישואין אלו שבאו אחר קידושין שנעשו בפיסולי עדות, כי האנוסים בודאי שפסולים לעדות וכו', שי"ל שכיון שגילו דעתם דלאו בתורת זנות נסבי להו, כיון דמקדשי והדר נסבי, הרי הם בועלים לשם קידושין, וכל שיש בעיר ישראל הכשרים לעדות ויודעים בהם שהם מתיחדים, אמרינן עדי יחוד הן הן עדי ביאה, וחלו הקידושין משעת בעילה, שחזקה היא שאין אדם מחזר אחר קידושין ועושה בעילתו בעילת זנות, וכדתנן (גטין פא א) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני. ואמרינן התם דה"ט משום דס"ל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה וכו'. וה"נ שקידשה בפני עדים אנוסים דכוותייהו, ודאי לשם נישואין נתייחד עמה, ומה שלא קידשה בפני עדי ישראל כשרים, לפי שבעיניו האנוסים יותר כשרים מעדי ישראל, לפי שלבם מסור לשמים, וכדאמרינן בחגיגה (כב ב) לגבי עם הארץ וכו', ולכן כיון שקידשה בפני עדים אנוסים ונתייחד עמה וידעו זאת עדי ישראל כשרים, אמרינן הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה, וכאילו בעל אותה בפניהם לשם קידושין, שאינו עושה בעילתו בעילת זנות, וחוששין להחמיר להצריכה גט. ושמא תאמר זה שקידשה בעדים פסולים, אע"פ שבעל אח"כ, על סמך הקידושין הראשונים בעל ולא לשם קידושין, הא ליתא, דדוקא בסבלונות שבאו אחר קידושין בטלים, הוא דאמרינן הכי בקידושין (נ סע"א), אבל אם בעל אחר קידושין פסולים, שחשב שהם קידושין כשרים, גמר ובעל לשם קידושין וכו'. עכת"ד. ותמיהני, שהרי בכתובות (עג ב), מייתי התוספתא דקידושין (פ"ד ה"ד), המקדש בפחות משוה פרוטה, וכן קטן שקידש, אע"פ ששלח סבלונות לאחר מכן, אינה מקודשת, שמחמת הקידושין הראשונים שלח, ואם בעלו קנו, ר' שמעון אומר אם בעלו לא קנו. במאי קמיפלגי, ת"ק סבר אדם יודע שאין קידושין תופסים בפחות משוה פרוטה, וגמר ובעל לשם קידושין. ור"ש סבר אין אדם יודע שאין קידושין תופסים בפחות משוה פרוטה, וכי קא בעל אדעתא דקידושין הראשונים בעל. ע"כ. לפ"ז הכא דסבר המקדש שהעדים האנוסים כשרים הם, והם יותר כשרים משאר עדי ישראל הכשרים, בודאי שעל דעת קידושיו הראשונים בעל, ולא אמרינן בכה"ג אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שכיון שהוא סבור שקידושיו קידושין, לא שייך כאן בעילת זנות כלל, ואדעתא דקידושין ראשונים בעל. וכל שנתבאר לנו שבאמת אין קידושיו קידושין, כגון שהעדים פסולים, אינה צריכה גט כלל. וכן מוכח בתשובת הריב"ש (סימן ה) ע"ש. [וע' בשו"ת הריב"ש (סוף סימן ו), שהביא בשם הרא"ה, שכל שהיא אשתו ועומדת תחתיו, כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה לשם קידושין, וכתב ע"ז, אך זוהי דעת יחיד, שכל הראשונים כתבו שצריכה לעדי ייחוד. וע' בבית שמואל (סוף סימן לא) שהריב"ש עצמו (סי' קיג) כתב בשם הרא"ה דהוי כעדי ייחוד. וכן נראה בתשובת מיימוני (סי' יט). ע"ש]. ושוב מצאתי בערך השלחן אה"ע (סי' לא סק"י) שהביא דברי הרשב"ץ הנ"ל, ותמה עליו מהסוגיא דכתובות (עג ב) הנ"ל, דלא אמרינן אם בעלו קנו, אלא משום שאדם יודע שאין קידושין תופסים וגמר ובעל לשם קידושין, אבל כשהוא סבור שהקידושין כשרים, אמרינן דאדעתא דקידושין הראשונים בעל, ולא קנה. וה"נ ס"ל לר' אמי גבי המקדש במלוה ובעל שא"צ גט מה"ט. וכן מבואר בשו"ת הריב"ש (סי' ה) בנישואי האנוסים. וסיים: דליכא למ"ד שאם סבור שהקידושין כשרים דאמרינן לשם קידושין בעל, אלא הרשב"ץ בלבד, והוא נגד הש"ס והפוסקים. ע"כ. (ואני תמה על הגאון רבי רחמים פרנקו בשו"ת שערי רחמים ח"ב (חאה"ע סי' יז) שהעתיק כל דברי הרשב"ץ הנ"ל, ולא הרגיש שדבריו נגד הש"ס והפוסקים). ובאמת שהרדב"ז והמהריק"ש שהתירו את הקראים, משום שעדי הקידושין שלהם פסולי עדות, ולא חששו למה שהם דרים יחדיו ככל איש ואשה, ומתייחדים זע"ז, אע"פ שיש עדים כשרים מהרבניים בעיר, מוכח להדיא דס"ל דלא שייך לומר שעל דעת קידושין בועלים, אלא סומכים הם על טקס הנישואין שלהם, ואדעתא דהכי בועלים, וכ"כ מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב (סי' לג). וע"ע להלן (סי' יב. ז). ומכיון שאין כאן קידושין כשרים, מחמת שהעדים פסולים, אין לחוש שנשותיהם בחזקת אשת איש, הילכך אין כאן פיסול ממזרות. והוא הדין לגבי הפלשים שסומכים על טקס הנישואין שלהם, שכיון שאין בהם ממש, אין בהם חשש פיסולי קהל. וע' בשו"ת הגאון רעק"א מה"ת (סי' נו) בד"ה ועדיין. ודו"ק.
י) פש גבן לברורי אם יש לחוש לקידושין בגלל התכשיטין והמתנות הנשלחים לכלה והוריה ימים אחדים לפני הנישואין, וניחוש שמא נשלחו על דעת קידושין, וכמו שאמרו בקידושין (נ ב) חוששין לסבלונות, ופירש רש"י, מי ששידך אשה וקדם ושלח סבלונות בעדים חוששים שמא קידושין הם, ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון. ע"כ. ואם כן לכאורה גם פה יש לומר שנשלחו סבלונות אלה על דעת קידושין. אבל התוספות קידושין שם כתבו על פירוש רש"י, משמע מתוך פירושו דחיישינן שמא מחמת קידושין הם, ולכך נקט בלשונו שידך, שאם לא כן לא הוו קידושין, דמנא ידעה, וכדאמר לעיל (ו א) גבי נתן לה קידושין ולא פירש. וקשה להר"מ, וכי שידך מאי הוי, והא בעינן שידבר עמה על עסקי קידושין, ומענין לענין באותו ענין, לכך נראה לפרש שכיון ששלח לה סבלונות חיישינן שמא קידשה כבר. ע"ש. ולפי זה בנידון דידן שידוע שאין עושים קידושין תחלה כלל, אין לחוש לקידושין. וכן כתב בבית יוסף (סימן מה) בשם הרשב"ץ, "דבאתרא דמסבלי והדר מקדשי, אין כאן בית מיחוש, לא לפירוש רש"י ולא לפירוש התוספות". והוא הדין באתרא דלא מקדשי כלל. וכן כתב בשו"ת הרשב"א (סימן אלף וק"פ), שאין לחוש שקידש בסבלונות אלא כשרוב המקום מקדשים תחלה. וכן מתבאר בשו"ת הריב"ש (סימן ה') אליבא דרש"י. ולכן אף למה שכתב הרא"ש ליישב שיטת רש"י, וכתב שיש הוכחה בגמרא לפירוש רש"י, וכן הוכחה לפירוש התוספות, ומשמע שחושש לשני הפירושים. וכן כתב בשמו הטור (בסימן מה). וכן כתב בחידושי הריטב"א קידושין, שיש לחוש לשני הפירושים. וכן כתבו בשו"ת התשב"ץ חלק ב' (סימן ר'), ובשו"ת הרשב"ש (סימן שצה). ע"ש. מכל מקום באתרא דלא נהיגי בקידושין כלל, נראה דלא חיישינן לסבלונות, ובמיוחד לפי מה שכתב הריטב"א בתשובה (סימן סח), כי מה שאמרו חוששין לסבלונות, אליבא דרש"י, זהו כשלא נודע כיצד ניתנו הסבלונות ההן, שאין בפנינו אותם שהיו מצויים שם, ואנו חוששין שמא ניתנו לה בלשון קידושין בפני עדים הכשרים לעדות, שאם לא כן הרי המקדש שלא בעדים אין חוששים לקידושיו, אבל כשכל העדים שהיו מצויים שם מעידים שניתנו סתם ולא אמרו לה שום לשון קידושין, וגם לא היה מדבר עמה על עסקי קידושין, אין לחוש לסבלונות. ע"ש. וכאן הרי ברור לנו שהשושבינים מוסרי הסבלונות להורי הכלה אינם אומרים באותה שעה שום לשון קידושין כלל, וגם אינם מקפידים שיהיו השושבינים כשרים לעדות, לפיכך אין לחוש לסבלונות. (ועיין בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' מב, וח"ב סי' ר'. ודו"ק)
יא) ואפילו לפי פירוש המאירי (קידושין נ ב) שאף אם לא דיבר עמה על עסקי קידושיה בעת מסירת הסבלונות, יש לחוש לקידושי ספק. ע"ש. מכל מקום בנידון דידן אין לחוש לזה כלל, על פי מה שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן תעט) בד"ה בענין הסבלונות, שלדעת רש"י ז"ל שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו בתורת קידושין, ואף על פי שלא פירש מהני, שכיון ששידך כבר הוי כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה ולא פירש, דקיימא לן כר' יוסי דאמר דיו, מכל מקום זהו כשהחתן מסר הסבלונות מידו ליד השליח, אבל בנידון זה שאבי החתן נותן הסבלונות, ולא החתן עצמו, אין לחוש לסבלונות אלו שיהיו הן עצמן קידושין, שהרי אפילו אילו אמר אבי החתן בפירוש שהוא נותן הסבלונות לשם קידושין, אין חוששים להם, דקיימא לן (בקידושין מה א) כרבינא דלא חיישינן שמא שליח שווייה לאביו, ולא לשמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק, ואפילו אם השליח אמר לכלה סבלונות אלו שלח לך החתן אין בכך כלום, שהרי הוא עצמו מעיד שלא החתן נתנם לו ולא שלחו. אבל להרי"ף והרמב"ם שחשש הסבלונות שמא קדמו להם קידושין, אפשר שאף אם לא נתנם החתן בעצמו לשליח, ראיה הם שקדמו להם קידושין וכו'. ע"ש. (ועיין באבני מילואים סימן מה סוף סק"א שכתב להעיר על זה שאף להרי"ף והרמב"ם אין לחוש לכך, ושלכן כתב הריב"ש דבר זה בלשון "אפשר", דלא פסיקא ליה מילתא). ולפי זה כאן שבודאי לא קדמו קידושין, וכל החשש הוא לפירוש רש"י שמא הסבלונות עצמם לקידושין נמסרו, והואיל ונתברר לנו שהורי החתן מוסרים הסבלונות לשושבינין ולא החתן בעצמו, (וגם נמסרים להורי הכלה ולא ליד הכלה עצמה, אף שמראים לה אותם), אין כאן חשש קידושין כלל. ודברי הריב"ש הנ"ל (שהובאו בקיצור בבית יוסף סימן מה), הם גם באופן ששידכו קודם לכן, וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם לקידושין (מה א), דהא דקיימא לן כרבינא דלא חיישינן לשמא שליח שווייה, או שמא ארצויי ארצי קמיה, היינו אפילו בשדיך. וכן כתבו הריטב"א והר"ן שם. ע"ש. ולכן גם כאן אף על פי ששידכו לא חיישינן בנתינת הסבלונות על ידי הורי החתן לקידושין. וכן כתב הגאון מהר"א בן יעיש בתשובה שהובאה בשו"ת הרא"ם חלק א' (סימן יח), וסיים, שאפילו לדעת החולקים על הרי"ף והרמב"ם וסבירא להו שהלכה כרב ושמואל דאמרי חיישינן שמא נתרצה האב, וכן שמא נתרצה הבן היכא דארצויי ארצי קמיה, זהו בקידושין שקידש האב להדיא בעד בנו, אבל בסבלונות אפשר דמודו דלא חיישינן שמא נתרצה הבן, ואם תמצא לומר שנתרצה הבן, עדיין להר"ח וסיעתו אין הסבלונות עצמן קידושין, אלא דחיישינן שמא קדמו להן קידושין, וכולי האי לא חיישינן בנידון דידן. וכל שכן שבנידון דידן האם מסרה סבלונות בשמה ולא בשם החתן, והוה ליה כעין ספק ספיקא וכו'. ע"ש. ומה שכתב להשיב על זה הרא"ם (בסימן יט), דהא דשמא נתרצה הבן לא חיישינן, היינו בלא שידך, או באופן ששידך ולא נתרצית לו, מה שאין כן בשידך ונתרצית לו וכו', דבריו צריכים לי עיון, שהרי מבואר בראשונים הנ"ל שאפילו בשידכו נקטינן כרבינא דלא חיישינן שמא ארצויי ארצי. ושוב מצאתי בספר בני דוד פאלקון (הלכות אישות פרק ט' הלכה כח, דף כד ע"ב) שתמה על דברי הרא"ם הנ"ל כאמור, שהרי בכל מקום שאמרו שידך משמע שנתרצית גם היא להיות אשתו, וכיון שהמחלוקת בדין שמא נתרצה הבן מיירי בדשדיך, כמבואר בהריטב"א והר"ן, הסוברים דלא חיישינן היינו אפילו כשנתרצית וכו'. ע"ש. וכן מצאתי עוד להגאון מהר"ר יעקב אלפנדארי בתשובה שהובאה בספר מחנה אפרים (הלכות אישות סימן ד', דף ט' ע"א), שתמה גם כן על הרא"ם, מדברי הריטב"א והר"ן, שפירשו הגמרא בדשדיך. ע"ש. וע"ע בשו"ת שער אשר (חאה"ע סי' לא דף צד ע"ד). ודו"ק.
יב) איברא דאכתי איכא למידק ממה שכתב בס' בני דוד שם, שבזמן הזה לא אמרינן דלא חציף איניש לשוויי לאביו שליח, מפני שכולם מקדשים על ידי אביהם. ע"ש. אולם מדברי שאר האחרונים מוכח דלא סבירא להו הכי, וכמו שמתבאר בשו"ת פרי צדיק (סימן כג), ובשו"ת צדקה ומשפט חלק א' (חלק אבן העזר סימן ז'), ע"ש. [ועיין בכנסת הגדולה, הגהות בית יוסף סימן מה אות נט, מה שהעיר על דברי הרא"ם הנ"ל מתשובת הריב"ש. וציין לתשובת מהריב"ל שמסתפק בזה. ע"ש. ובספר בני דוד הלכות אישות דף כט ע"א אות לז, כתב להעיר על דברי הרא"ם מתשובת הריב"ש הנ"ל]. על כל פנים לא יהא אלא ספק, הרי כתבו גדולי האחרונים שאף לרש"י כל החשש לסבלונות אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה אין חשש קידושין כלל, וכמבואר בשו"ת תרומת הדשן (סימן רז). ע"ש. וכן העלה בשו"ת מהריב"ל חלק א' (סימן יז), שכל חששא זו של סבלונות אינה אלא מדרבנן, משום חומרא דאשת איש. ע"ש. וכן העלה בשו"ת מהרשד"ם (סימן יז), שאף במקום שחוששים לסבלונות אינה צריכה גט מן התורה אלא מדרבנן. וכן כתב בשו"ת מהרש"ך חלק א' (סימן קמ), שאין בסבלונות אפילו ספק קידושין מן התורה, אלא חששא מדרבנן. ע"ש. וכן כתב הפני משה חלק א' (סימן יז). ע"ש. והובאו דבריהם באוצר הפוסקים (ריש סימן מה). גם בפני יהושע שבספר שני המאורות הגדולים (סימן ג'), הובא באוצר הפוסקים שם סוף סק"ח, כתב, שעל כל פנים אם נישאת לא תצא. ע"ש. ואם כן פשיטא שאין כאן חשש ממזרות כלל, וכל שכן בנידון דידן שמשלוח הסבלונות נעשה על ידי הורי החתן, ולא על ידי החתן עצמו. וזה ברור. ונראה שהרדב"ז בדברי דוד (סימן ה') שחשש ליוחסין של הפלשים, משום שמא קידושיהם קידושין, וגיטם אינו גט, לא סיימוה קמיה דמר שאינם עושים קידושין כלל, ואילו הוה שמיע ליה כל פרטי נישואיהם לא היה חושש כלל גם לענין יוחסין. [וע' בשו"ת בית אבי ח"ד סי' קפא מ"ש בדין זה, אין ולאו ורפיא בידיה].
בהא סליקנא ובהא נחיתנא דליכא למיחש לפיסולי חיתון בעדת האתיופים, ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור אפילו לחומרא. והשי"ת יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות ויאיר עינינו במאור תוה"ק אמן
תוקן על ידי - איקה - 18/11/2003 5:29:18
 |
|
|
