מעשה מחכם ומתם / רבי נחמן מברסלב

.


שמתם לב כי הבית אינו יכול להחזיק מעמד מבלי יושביו?


ביתו של התם, המסורת של האמונה התמימה ללא חקירה ודרישה, נשאר עומד על תילו, משום שהתם נכנס אליו מיד עם מות אביו.

ביתה של אסכולת החכמה החזיק מעמד בתקופת אביו של החכם, משום שהחכם-האב, חי בתוכו ולא נטשו.
ברגע בו החכם נוטש - עוזב את מסורת אבותיו, הבית מתחיל להתפורר, עד כי כאשר החכם חוזר עדיו - אין לו כבר תקנה, הוא נאלץ לגור באחת משתי האפשרויות:
או בבית זר שכור - באכסניה, המעידה יותר מכל על ארעיות,
או - בביתו של התם...

מואדיב



אך שים לב לנקודה שבה פירושך שונה מפירושי.

בעיני, הבית הוא המסורת, המסורת ללא ביקורת. בעיניך, הבית יכול להיות מסורת עם חכמה. כל מה שצריך כדי להישאר חכם שאינו מתקלקל הוא להישאר בתוך הבית.
פירושך נוח מפירושי למסקנה שאפשר להיות חכם בגבולות המסורת.
אני סברתי כי ר' נחמן שלל את האפשרות הזו מכל וכל.

כמובן, אם נראה את הסיפור כעומד בפני עצמו, שתי הפרשנויות סבירות באותה מידה, אם כי שלך אופטימית יותר.
אם נרצה, זו אפילו האופטימיות של ע"ח.


ושאלה נוספת:
האם החכם מסוגל להתגורר בביתו של התם? האם החכם יסבול את התם? והאם התם יסבול את החכם - או שמא יוציא עליו פשקווילים של "עצור כופרים" - גם אם הוא חכם בגבולות המסורת?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"מעשה מחכם ותם"-"עצור כאן חושבים"-"ולא תתורו"
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=944182

משכיל או מיישם, מה עדיף ולמה?
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=124297
בהודעת מיימוני מה 5/6/2002

סיפור שכל מי ששמעו הרהר בתשובה
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=608302

מעשה בחכם ותם (מיימוני בפורום אחר)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1957307


בברכה.

מעניין לציין, כי בעוד והטענה הרווחת מאשימה את האתאיסטים/ הכופרים/ הפילוסופים בשיפוט נגוע,
כיוון שיותר נוח להם שאין דין ואין דיין, ר' נחמן טוען הפוך, ולא מתיימר אפי' להציג טיעון אובייקטיבי.
 בחי' מוהר"ן ר"ן הולך צעד אחד קדימה וטוען כלפי הכופרים לרשעות לשמה כי כל ימיהם מכאובים ואין להם מרגוע ובכ"ז נאחזים בכפירתם (איני זוכר המיקום והלשון אך ודאי אחד ממעריציו יוכל להשלים החסר לתועלת המשך הדיון)

עקביות בחשיבה אינה הצד החזק של החכם. דוגמא לכך היא העובדה שהוא עשוי להתבאס גם מחמת שבמקומו הבריות אינן אנינות כבשפניא ולא מעריכות את מלאכתו העדינה, וגם מחמת העובדה שהבריות במקומו שמחות במלאכה שעשה ואינן מכירות בפגמיה כאינשי דספמיא.
הוא פשוט מריר ומחפש תירוצים כדי להתבאס. הערכה או חוסר הערכה למלאכתו הן סיבות מספיקות לכך.
החכם, אם כן, אינו דמות של אדם המכריע ע"פ שכלו. הוא סך הכל בעל כישורים אשר עליהם הוא מעמיס משמעות רבה מדי.

סיפור החכם והתם תמיד עשה עלי רושם גדול, ובמיוחד עם פירושו של רבנו עדין שטיינזלץ.

כיון שסיכמתי את הנושא עבור פורום שכן - פורום אנטי דתי הדוגל במחשבה חופשית, אולי יותר מדי (סמיילי), אני מעתיק ממה שכתבתי שם. אמנם יש בדברים חזרה, אבל בכל זאת נראה לי שיש בהם גם תועלת.

****

מעשה בחכם ותם

ר' נחמן מברסלב היה אחד מגדולי ההוגים בעם ישראל ועולם בכלל. (זו כמובן טענה שטעונה הוכחה. חלק מהעדות לכך יימצא בדברים הבאים. ניתן לקרוא עליו ועל שיטתו בספרים המומלצים הבאים: ששה סיפורי מעשיות של ר' נחמן מבוארים בידי עדין שטיינזלץ. בעל היסורים, ביוגרפיה של ר' נחמן מאת גרין) לקראת סוף ימיו, החל ר' נחמן לספר מעשיות לחסידיו. היו אלו מעשיות שנראה כאילו נלקחו מהפולקלור העממי. למעשה, הן משלבות סמלים שטעונים פיענוח ומסרים שיכולים לדבר לכל אדם. במיוחד בעולם המודרני, בו האדם, כדברי מנהל הפורום הזה, חש בפחד מהחדלון וחוסר משמעות. הסיפור שאני רוצה לדון בו נקרא, כמו בכותרת, "מעשה בחכם ותם". בניגוד לאחרים, הוא קצר ויחסית פשוט. זה יהיה מהלך הדברים: אביא בקצרה את העלילה, שאינה ארוכה, ואציג פירוש למסר שלה, שלקוח מספרו הנפלא לדעתי של שטיינזלץ. וזה המעשה: בעיר אחת נולדו וגדלו יחד חכם ותם. החכם היה פיקח וכל אחד צפה לו גדולות. (מזכיר קצת את דמותו של החכם הביקורתי באחד מסיפוריו של אנדרסן.). התם, כמו כינויו, היה תמים. בעברית שלנו: פתי. כלומר, הוא האמין לכל דבר. החכם הלך והחכים, הלך והתפרסם. התם עבד בתור סנדלר פשוט. אבל הוא תמיד היה שמח בחלקו. ר' נחמן מתאר כיצד היה התם מכין נעלים, לא הכי מוצלחות, אבל הוא גם מכר אותן בזול וזה הספיק לו. האוכל שלו היה תמיד פשוט מאד, אבל הוא הסתפק בו. (הערת אגב שכדאי להזכיר: יש כאן את הרעיון המפורסם מפרקי אבות של "איזהו עשיר, השמח בחלקו". כלומר לא רוב האפשרויות עושות את העושר, אלא השמחה במה שיש, ויש כמובן להאריך בדבר זה. ר' נחמן מציג את הרעיון הזה, כדרכו, תוך כדי הסיפור). עקב נסיבות שונות, התחברו השנים. והנה זה פלא: התם (הפתי בעל השכל הפשוט) היה תמיד בשמחה. החכם היה תמיד בעצב ובאכזבה. ביום מן הימים התווכחו יחד החכם והתם: החכם הסתכל על התם מגבוה. והתם אמר לו שהוא יכול להגיע למדרגתו של החכם, אבל לא הפוך. והנה, מהפך. פתאום הזמין המלך את החכם והתם לבוא אליו. התם שאל: בלי ליצנות? כלומר, ברצינות? וכיון שכן, עמד ונסע. ואיכשהו, התגלגל הדבר שמצא חן בעיני המלך, והמלך מינה אותו למושל בעירו. ובתור מושל, היה עליו ללמוד, ובכן נהיה חכם לא פחות מהחכם, אבל עדיין עמד בתמימותו. ואילו החכם - החכם דיבר עם השליח שבא לקרוא אותו, ושאלו אם פגש את המלך. וענה לו שלא. שהרי המלך מוקף בשרים ולא כל אחד פוגשו. התחיל החכם לשאול את השליח אולי באמת אין מלך, והכל המצאה. והשליח לא ידע מה לענות. ומספק נהיה אצלם ודאי. עד שהיה ברור להם שאין שום מלך והכל המצאות של בני אדם שרוצים להאמין במלך. והיו נוסעים והולכים, ובכל מקום משכנעים אחרים שאין מלך וסתם הם מאמינים בו. ואכן, מי ראה את המלך. יודעים שמספרים שיש מלך, וכי זו ראיה? וכך חלף הזמן עד שחזרו ונפגשו החכם והתם שהחכים. החכם לא האמין לתם שיש מלך. אמר לו התם: אני פגשתי אותו וראיתי אותו במו עיני! אמר לו החכם: מי אומר שזה היה המלך? אולי היה לך נדמה שזה מלך? אמר לו התם: מי שפוגש את המלך יודע שהוא המלך. המשך העלילה, שהוא למעשה מאכזב מבחינה מסויימת, אם גם מציג את התפיסה הפסיכולוגית של ר' נחמן, יוצג אולי בסוף הדברים. לצרכינו הבה נפענח את המשל, באמצעות פירושו של שטיינזלץ. המלך הוא מלכו של עולם. הקב"ה. החכם והתם הם שני טיפוסים. יש בני אדם שמאמינים בנקל, לא רק בדת אלא בכל דבר. ויש חשדניים. ביקורתיים. ושכלתניים. (אני למשל שייך לסוג השני... שאלה מעניינת לאיזה סוג השתייך ר' נחמן). וכך טוען ר' נחמן: התם, בשל אישיותו, משיג את אמיתות הדת בנקל. החכם, דווקא בגלל הביקורתיות שלו, עלול למצוא את עצמו ללא שום משענת, כי כל הוכחה שיביאו לו, יוכל לדחות. ר' נחמן לא נכנס כלל לשאלה אם יש הוכחה לדת, או אם ראוי שתהיה הוכחה לדת, או לאיזו דת יש הוכחה. המסר שלו הוא פסיכולוגי יותר מאשר פילוסופי. או אולי אקזיסטנציאליסטי יותר מאשר מטפיזי. למטפיזיקה אין הוכחה (פרט לזו שנראה מייד). אבל צריך אדם להכיר את הפסיכולוגיה שלו עצמו. והנה הניתוח של שטינזלץ בנקודה המרכזית שלו: החכם הופך למטרת חייו את בירור האמת, או יותר נכון בירור השקר של המאמינים. הוא עצמו אינו מקבל את המסורת שלו שאבדה לו, והוא יוצא נגד כל מי שטוען שיש לו מסורת כזו. ואכן, לא ניתן לענות לו. הרי מי יכול להוכיח היסטוריה? מי יכול להוכיח מטפיזיקה? (פעם האמינו בזה, אבל לך תנסה להוכיח את קיום האלקים באמצעות ההוכחה הקוסמולוגית של רב סעדיה גאון, כפי שעושה אמנון יצחק במופעיו. זה לא מחזיק מעמד מבחינה פילוסופית. הנחות היסוד שלנו השתנו ). אבל הביקורת של החכם נשברת מול הודאות שיש לתם, שחווה את הקשר החי עם האלקים. החכם משתמש בנשק האחרון שיש לו: מי אמר לך שזה האלקים שחוית? אולי זו חויה שאתה מפרש לפי הידע הקודם שיש לך, לפי אמונות של בני אדם? בנקודה זו, כותב שטיינזלץ, נגמר הויכוח. ואכן אין מה לדבר יותר. התם אינו יכול להסביר לחכם את פירושה של ראיית המלך, הפותרת ומבררת את כל הספקות בדבר מציאותו ותכונותיו, חויה שלאחריה הכל נעשה ברור. החכם אינו מסוגל להבין זאת, ואף לא לראות את המלך, שהרי על ידי חכמתו הוא סוגר בפניו כל דרך להשגתה של המציאות, כל שכן מציאותו של המלך. שטיינזלץ מסיים: מן הבחינה השכלית, מקרה החכם הוא מקרה אבוד. לעולם לא יכול להשתכנע שיש מלך, כי חכמתו ועצם טיעונו מונעים זאת ממנו. אין הוא מאמין במלך, כי לטענתו אי אפשר להאמין בדבר שאין לו לאדם חוויה אישית לגביו. על כן הוא צריך למצוא עדים אשר ראו את המלך. ואולם את העדים האלו החכם פוסל, משום שלדעתו אין הם מסוגלים להשיג את מציאות המלך. בעלי המסורת נדחים איפוא בגלל חוסר חויה. בעלי החויה נדחים בגלל חוסר יכולת השגה. החכם בנה את בנינו כך, שלעולם לא יוכל להכיר במציאותו של המלך האם אין לו אפשרות? לא, כי "כדי לראות את המלך, צריך אדם להיות בעל תכונות מסויימות, וצריך שתהיה בו פתיחות כלשהי להכרה במציאותו. (סיפורי מעשיות עמ' 106). האם הכל אבוד? לדעתי, לא. לכל אדם יש בחירה. אפשר להיות ספקן לגבי הספקנות. אפשר להיות פתוח לגבי הפתיחות. נכון, אין לנו הוכחות מוחלטות. אבל יש לנו מסורת, שגם אם ניתן לפקפק בה, גם לא ניתן להוכיח שהיא מוטעית (הרי את ההיסטוריה אי אפשר להוכיח). אפשר לחיות את החיים מתוך ציפיה למצוא את הקשר עם אלקים. ואלקים אינו מאכזב. אלו החיים שלכם. תבחרו.

נשלח ב-7/6/2004 09:52
רגע לפני שאני מתחיל לחשוב, או יותר נכון לחשוב על מחשבותי, יש לי שאלה.
נכון הדבר שקיבלנו מהצדיק מראפשיץ על עניין התמימות בעבודת ה', והיה אומר "וויפעל חכמה דארפמען צו זיין א תמים" (בתרגום=כמה חכמה צריך ע"מ להיות תמים). נכון גם הדבר כי קיבלנו מהכוזרי "וידעת את ה' אלוקיך והשבותך אל לבבך", לפני האמונה שבלב יש "לדעת".
אולם,(כבר נחזור לענייננו) למדנו "אם אין יראה אין חכמה, אם אין חכמה אין יראה" שאל פעם אחד ממביאי יסודות החסידות אל המילה הכתובה, אם מה יתחיל אם יתחיל עם החכמה הלא אין לו יראה, ואם יתחיל עם היראה הלא אין לו חכמה, במהלך מדהים מסביר הוא את הדברים הנה הם לפניכם.
שני יראות הם, יראת העונש ויראת הרוממות (יראה שהיא מעצם הווייתו יתברך). שני מיני לימוד הם, תורה לשמה ותורה שלא לשמה (לא נתייחס כעת לעניין התורה שלא לשמה הפסולה, נתייחס רק לעניין שלא לשמה שקיבלנו היתר, שמתוך של"ל יבוא לשמה, שהיא הלימוד ע"מ שיכבודוהו - זה נושא לדיון בפני עצמו).
וכך מסביר הצדיק, מתחילה יש לאדם לעבוד על דרגת יראת העונש, שאילו לומד תורה שלא לשמה, אין בה מספיק כח של מחזירו למוטב - שזה נאמר רק על תורה לשמה. ע"כ ע"מ שיהא לאדם כח להתגבר על יצרו, יש לו מתחילה את יראת העונש, ולאח"מ את התורה שלא לשמה.
ומכאן יגיע ללמוד תורה לשמה, ומתורה לשמה יגיע לדרגה של יראת הרוממות. (אני מקצר כי זה עניין לדיון ארוך בפני עצמו).
קיבלנו אם כן את רעיון השלבים.
ובכן, רגע לפני שאני מתחיל לחשוב, האמנם מקובלת באמונה היהודית דרך החשיבה ללא האמונה תחילה, ואולי ישנה את האמונה הפשוטה המגיעה לפני החשיבה הפשוטה ומהחשיבה הפשוטה נגיעה אל החשיבה העמוקה יותר, ואח"כ אל האמונה האמיתית. שהיא אחר כל הידיעה, להאמין באמונה פשוטה שהיא עבודה קשה עד מאד.

*****

מואדיב:

.


מבקש חכמה, ברוך הבא.


יפה אמרת, ויפה עמדת על השאלה.


אתה מוזמן להסתובב בבית, להכנס ולצאת מהחדרים השונים, לקרוא ולשקול לגבי התלבטותך.

אחד מהחדרים המומלצים להתחיל בו, מעוגן למעלה (בעיגול אדום), והוא תחת הכותרת של "מומלצים" - מומלץ להתחיל מחדר זה.


בהצלחה, ושוב - ברוך הנכנס.

אראלסגל:

מצאתי פירוש דומה בדברי הגר"א על הפסוק (משלי טו33): "יראת ה' מוסר חכמה": "יראת העונש מביאה לידי חכמה, וחכמה מביאה לידי יראת הרוממות". - עיין שם.

*****

ירוחםשמ:

מבקש חכמה
וכי למה אדם יבקש את החשבה בבורא, אם הוא לא מאמין? עצם מחשבתו מעידה על אמונתו.

אתה חושב הרבה על דברים שאתה לא מאמין בהם או לא מתיחס אליהם?

דון_קיחוט:

נעים למי שמאמין אמונה פשוטה ותמימה.
אבל מה יעשה מי שהתחיל לחשוב ובכך כבר אבדה לו אמונתו התמימה?
"יוסף דעת יוסף מכאוב"
"יתרון החכמה מהכסילות כיתרון האור מהחושך"

*****

מיכההמרשתי:

דון קיחוט, אשרינו שזכינו לילך בדרכם של ראשונים הלא הם שלמה המלך  וחבריו, שעליו אמר הקב"ה "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". אז אולי אנחנו דווקא משמחים את הקב"ה בחכמתנו.

*****

ירוחםשמ:

מיימוני:

מבקש חכמה

כמדומה שיש כאן כמה סוגים של חכמה וכמה סוגים של לימוד.

יש לימוד שמתאים לילד הקטן. זו יראת העונש.

מי שבגר, זקוק ליותר. יתכן שעליו עדיין להיצמד ליראת העונש כפשוטה, ויתכן שגם היא אינה מתאימה לו עוד.

אבל אם ינסה לכפות על עצמו לחזור להיות ילד קטן ולאבד את חכמתו לדעת, נראה שלא נכון יעשה.

(למרות שהיו בדורות הקודמים שהמליצו על כך, זה נעשה מתוך הטראומה הקשה של שלהי ההשכלה ואין זה מומלץ עוד לדורנו).

ובכן, כאשר מסתכלים על חיי האדם בכלל, ניתן להבחין בדרגות ותקופות. יש תקופה שבה ראוי לדבוק ביראה הפשוטה, ויש שאין הדבר נסבל עוד.

איך זה ניתן ליישום לגביך? הראשון ואולי היחיד שיכול לענות על כך הוא אתה בעצמך.

היכן אתה נמצא? האם טוב לך כפי שאתה? האם יש לך שאלות? האם אתה פוחד משאלות?

אשרי מי שודאותו בידו, ומסוגל להתמודד עם כל שאלה.

אך גם מי שפוחד, צריך לדעת שברוב חברים רוב עצות, ויחד אפשר למצוא דרכים בעבודת ה'.

עוד הערה אחרונה: משום מה הבנתי מדבריך כי אתה סבור שכאן כולם "דילגו" על הסדר הראוי לדבריך. זאת מנלן?

_________________

עצכח יקר