השגתי טקסט מעלון שיצא לאור לאחרונה, מוצג בזה (- בלי הערות שוליים, סליחה.)
בעזרת השם יתברך
"לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם" (רמב"ם פ"ג מהלכות ציצית הל' יב).
"הזכרון הוא בחוט התכלת" (רוקח ורמב"ן במדבר טו, לח).
מצות תכלת בזמנינו
המתברר מדברי חז"ל אודות התכלת של חלזון הפורפורא
מצות תכלת בזמן הזה1
כתב המהרי"ל (שו"ת החדשות סי' ה):2 "...וסברא הוא שמא יחזור הדבר לקלקולו שיהא התכלת מצוי, כש"כ למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין בקל היה לעשות תכלת וכו'."
וכן כתב החמדת שלמה (אה"ע סי' ט כג) "אין הדבר מוכרח שלא ימצא תכלת אף בזה"ז אם נעמוד על כל הבדיקות כמו שהעתיקם הרמב"ם ז"ל בהל' ציצית."
והארצות החיים (להג' מלבי"ם, סי' ט מא) כתב "ועי' בשו"ת הרדב"ז (סי' תרפה, שכתב-)… ואפשר שעד היום הוא מצוי אלא שאין יודעין לצודו עכ"ד ולפי"ז י"ל דגם בסדין בציצית יש חשש דשמא ילמדו [לעשות תכלת בזה"ז]."3
גם בראשונים מצינו אסמכתות לזה:
בספר החינוך (מצוה שפו) איתא, "וזה ימים רבים לישראל לא שמענו מי שזכה לתכלת בטליתו" [מכלל דהמצוה נוהג בזה"ז].
והרמב"ן כתב (מלחמות, שבת יב: מדפי הרי"ף), "עכשיו במקומות הללו שאין תכלת כו'" [משמע שבשאר מקומות ייתכן שהתכלת מצוי אף בזה"ז].
חובת תכלת בציצית4
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ציצית ה"ג) "במצוה זו שני צוויות, שיעשה על הכנף ענף יוצא ממנה, ושיכרוך על הענף חוט תכלת."
איתא בגמרא "גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת"5 (מנחות מג:) [מכלל דיש עונש למי שיש לו תכלת ואינו מטילו, ואינו בגדר רשות בלבד].
בתוספות בבבא מציעא (סא: ד"ה שתולה) איתא על התולה קלא אילן בטליתו "עובר על מצות ציצית" [משום שאינו מקיים מצות תכלת בקלא אילן, ומבואר מדבריו דמי שאינו מטיל תכלת מבטל מצות עשה].6
וכן איתא בס' ערוגת הבשם (מתלמידי בעלי התוספות, ח"ג ע' 210) "אם יש לו שני מינין [לבן ותכלת] ואינו רוצה כי אם במין אחד מכין אותו עד שתצא נפשו, כדין כל מצות עשה."
כתב הלבוש (בהקדמתו ללבוש או"ח) "קראתיו לבוש התכלת כי כמו שחייב האדם ללבוש תכלת בציצית בכל יום אם ימצא, כן הוא חייב להלביש עצמו באלו הדינים."
וע"ע בשו"ת בית הלוי שכתב שמי שיש לו תכלת ומטיל לבן בלא תכלת, עובר בבל תגרע (ח"א סי' מב, ונראה שכן הוא דעת המ"ב בבה"ל סי' לד, ד"ה יניח).
בירור מהות החלזון
החלזון הוא תולעת (רש"י סנהדרין צא. ד"ה חלזון, הפלאה שבערכין ערך חלזון, וע"ע בירושלמי שבת פ"א ה"ג ובמפרשים שם, ובחי' המיוחסים להר"ן שבת קז. "שאני חלזון שהוא גוף אטום, כחלזונות הללו שבאשפות, ואינו בעל איברים", וכן הוא בריטב"א שם עה.);
ויש לו נרתיק (דברים רבה ז יא, שה"ש רבה ד יא, פסיקתא דרב כהנא פ' בשלח, מדרש תהלים פ' כג "צא ולמד מן החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו", וכ"כ הערוך (ערך חלזון ב', ומוסיף הערוך ערך חלזון ג') שהוא מוקף, וכן מפורש בפיהמ"ש להרמב"ם כלים פ' יב א, "או שקשר חלזון בראשו: הוא הצדף של בעל חי הימי הנקרא חלזון");
הרי, שהחלזון הוא חומט ["snail" באנגלית, "חילזון" בעברית מודרנית].
גם מוכח כן מרש"י (דברים ח ד) [שמעתיק המדרש דברים רבה הנ"ל ובמקום "חלזון" כותב "חומט"7, וז"ל: "ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם כלבוש הזה של חומט שגדל עמו", ורש"י (ויקרא יא ל) תירגם חומט ללימצ"ה ותירגם גם שבלול8 כן (שבת עז:)];
וכן פי' רש"י בהדיא (ע"ז כח:) "משקדי חלזוני: לימע"ץ בלע"ז"9. לימצ"א-''limace'' בצרפתית הוא מה שקוראים "חלזון" בעברית, ו''snail'' באנגלית;
וכן מוכח מהרא"ש (עה"ת, דברים ט ד, שהעתיק המדרש הנ"ל ובמקום "חלזון" כתב "שבלול").
וכן הוא משמעות חלזון בערבית10 (ספר השרשים לר"י אבן ג'אנח, ערך ש-ב-ל11).
וכן כתבו להדיא, שהחלזון הוא חומט: היעב"ץ (בפי' סידורו פ' ציצית בקר"ש), המהר"י כהן (חתן המהר"ל, בפי' על מדרשי תהלים הנ"ל), התפארת ישראל (בהקדמה לסדר מועד), התבואות הארץ (ח"ב פ"א), והמתנות כהונה והעץ יוסף (בדברים רבה הנ"ל).
זהות החלזון – הפורפורא
[מורקס בלטינית, ארגמון בעברית]
בחז"ל מבואר, שהחלזון של התכלת היה נצוד בחלקו של זבולון על חוף ים הגדול בין סולמא דצור וחיפה (שבת כו., מגילה ו., ספרי פ' וזאת הברכה לג יט, ותרגום המיוחס ליב"ע שם).
וידוע לנו מתנ"ך ומחז"ל, שאומות העולם השתמשו בצבע התכלת בימי קדם (יחזקאל כג ו, שם כז ז, ושם שם כד, דה"י ב, ב ו, אסתר א ו, שם ח טו,12 וע"ע בראשית רבה מקץ פר' צא, שבת כו., עירובין צו:).
והנה הוזכר בהרבה מקומות בספרי אומות העולם13 צביעת צבע כחול14 ממין חלזון הנקרא פורפורא, שהיה נעשה בארץ ישראל באזור צור וצידון.15
וכתב היעב"ץ, "ובענין צידת חלזון אמרו בפרק במה מדליקין… מסולמא דצור ועד חיפה, וכדבר הזה ממש כתבו גם סופרי אומות העולם, כותבי ישובי המדינות והנמצא בה לצורך העולם, וזכרו שלא נמצא במקום אחר הדג שצובעין בדמו תכלת כי אם בין שני מקומות הללו- וידוע שצור וחיפה הן שתי עיירות היושבות על חוף הים הגדול של תורה – ויושבי צור וצידון היו צדין אותו ועושים בו סחורה."16 (מטפחת ספרים פ'"ד)
וכתב השלטי הגיבורים (לר"א הרופא, תלמיד מהר"ם פדוואה, פ' עט), "...רמש הים שנקרא פורפורא והוא חלזון שצובעין בו התכלת".
וכ"כ החוות יאיר (בספרו מקור חיים סי' יח ס"ק ב), "בחידושים כתבתי דדם חלזון שבו צובעין תכלת אינו בלו"א [כחול], רק צבע פורפר17 [סגול] שנעשה מדם דג שנקרא הדג פורפר".
וכן משמע בראבי"ה (ברכות סי' כה), "וגרסינן בירושלמי18 בין תכלת לכרתי: בין פורפורין ובין פריפינין" [שמתרגם תכלת "פורפורין"-דבר צבוע מהפורפורא]; גם משמע כן בפרקי דרבי אליעזר (פרק נ) ובאסתר רבה (פ"י, שמדייקים מהפסוק "ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת וחור וכו'" שמרדכי לבש "פורפרין").
וכן כתב המוסף הערוך (ערך פרפירא) "פרפורא: …פירוש בלשון יוני ורומי בגד תכלת", ופירוש התועפות ראם על ספר היראים (מצוה ת"א) "והך חלזון שצובעין מדמו תכלת הוא נקרא חלזון אדומי-פורפור שנעקע".
הפורפורא נמצא עד היום בחוף ים הגדול בחלקו של זבולון [בין צור וחיפה], ונודע בשמם זה19 עד היום הזה ביון,20 אבל כיום משתמשים בעיקר בשמו הלטינית מורקס טרונקולוס [ארגמון קהה-קוצים]. גם מבואר בכתבי חכמי היוונים, שכתבו על הפורפורא בפרוטרוט, שהמורקס הוא הפורפורא.21
גם נמצאו הרבה בתי צביעה עתיקים מתקופת חז"ל בין צור וחיפה22 עם שאריות צבע וגלי קונכיות [נרתיקים] של המורקס.23
בגמרא מנחות מב. מבואר שהיו משתמשים בקלא אילן לזייף תכלת. צבע המורקס דומה ממש לקלא אילן [צבע המופק מצמח שקוראים אינדיגו בלע"ז, וניל בערבית (ערוך ערך קלא אילן, והנמ"י בב"מ לד. מדפי הרי"ף ד"ה אילן, וכן בשו"ת הגאונים (גינצבורג, כרך ב' עמוד 333) וכ"פ הר"ח (מובא באוצה"ג) בב"ק צג:)] עד שאף המולקולות [molecules] שלהם זהים ממש!
ברמב"ם (פ"ב מהל' ציצית ה"א) מבואר שהתכלת היא צבע העומד ביפיו. ובהל' ד' כתב ששאר צבעונים אינם עומדים כמו תכלת [בכסף משנה מבואר שמדובר בקלא אילן שהיה נחשב בזמן חז"ל לצבע חזק בעצמו, ועי' ב"ק צג: וביש"ש שם]. הפורפורא הוא הצבע [הכחול] היחיד שנודע עליו מימי חז"ל שחזק יותר מקלא אילן.
עוד דברים שמצינו בחלזון של חז"ל והפורפורא
• שניהם ניצודו ברשתות, כמבואר בשבת (עד:) "שכן צדי חלזון היו קושרין ומתירין ברשתות" [מה שהוא באמת דבר רחוק מאד (לצוד זוחל ברשת), ובחלזון הפורפורא ביאר פליניוס בארוכה דרך צידתו, איך הוא נתפס ברשתות ע"י דרך אכילתו המיוחד].
• דמו שצובעין ממנו מיפקד פקיד24 (כתובות ה: תוד"ה מיפקד פקיד).
• צריך להוציא הדם מיד אחר פציעתו "כי היכי דליצלח25 ציבעיה" (שבת שם) [צבע הפורפורא מתחיל להתקלקל מיד במיתתו].
• התכלת נקרא טריון (ערוך ערך טריון) [צבע הפורפורא היה נקרא טריון, על שם צביעתו בצור, שנקרא בלשון העמים טיירTyre-; וכמו כן נקראו יקינטינון, "חור כרפס ותכלת, תרגום עקילס איריון קרפסינון ויקינטינון" (מדרש אסתר וערוך ערך איירינון, ע' טיינון, וע' יקנטין), אך באמת "יקינטינון" הוא שם כללי לגוון התכלת (כמפורש בערוך שם)26].
• התכלת היה יקר מאד (מנחות מג: "דומה לחותם של זהב," מד. "לפיכך דמיו יקרים," וכ"כ רש"י מגילה ו.) [וכן כתבו חכמי יון הנ"ל13 שצמר צבוע בהפורפורא היה יקר מזהב];
• ואף השתמש הרבה לבגדי מלכים (אסתר ח טו "בלבוש מלכות תכלת", שבת כו. ורש"י שם, רמב"ן שמות כח ב) [וכן כתבו חכמי יון לגבי צבע הפורפורא שהיה מיוחד למלכים ושרים, ועל ידו היו ניכרים מפשוטי עם; וכן איתא באסתר רבה (י יב) "מה מלך לובש פורפרין אף מרדכי לבש פורפרין" ובמדרש הגדול (במדבר ד ה) "שכן דרכן של מלכים, פורפירא שלהן תכלת"].
• התכלת נעלם בסוף תקופת רבנן סבוראי או בתחילת תקופת הגאונים (עיין מנחות מג: "מר ממשכי אייתי תכילתא בשני רב אחאי [בזמן רבנן סבוראי] "ובשו"ת ר' שר שלום גאון סי' ב ד, כתב: "כשהיה תכלת ביד ישראל," וגם בשאילתות כבר לא הביא הלכות תכלת למעשה), והצבע של הפורפורא נעלם ג"כ בסוף תקופת רבנן סבוראי, מפני גזירת מלכות רומי (מתוך Codex Justinianus–אוסף גזירות של קיסרי רומי, וע"ע רמב"ן שמות כח ב).
• "צבע התכלת לא היה [עולה] יפה בפשתן לעולם אלא בצמר" (חינוך שפו) [גם צבע הפורפורא אינו עולה יפה כי אם בצמר].
• יש צורך לבדוק הצבע בהיורה (מנחות מב: ורש"י שם ד"ה וטעמינן ליה) [צבע הפורפורא לא נעשה כחול אלא בצמר הצבוע בו ולכן אי אפשר לידע איכותו עד שצובע בו].
יוצא לנו מכל הנ"ל:
שבכדי להגיד שהמורקס אינו חלזון התכלת נצטרך להניח: שבזמן חז"ל היו שני מיני חלזונות מצויים בין סולמא דצור וחיפה ששימשו לצביעת צבע בגוון התכלת, שהיה גם צבע יקר, וחזק, ודומה ממש לקלא אילן, ואף שניהם נקראו פורפורא, וגם שניהם היו מפורסמים (ב"ר פ' צא), ומכל מקום אין זכר להחלזון הפסול בדברי חז"ל [וגם קשה איך אמרו חז"ל בסתמא שתכלת כשר מן החלזון (תוספתא מנחות פ"ט ה"ו)] ולא הזהירו מלהשתמש בו לתכלת [כמו שהזכירו קלא אילן], על אף שהיו דומים כל כך; וגם נעלם תכלת המוזכר בחז"ל מחכמי או"ה (דלא כהיעב"ץ), אעפ"י שהיה בשימוש נפוץ לצביעת בגדים (כדמוכח בעירובין צו: "המוצא תכלת בשוק [פסול, שמא נצבעו לצורך בגד]… אדעתא דגלימא צבעינהו").
שאלות נפוצות על הפורפורא, ועל החזרת התכלת בכלל
w במדרש איתא (רבה ותנחומא סוף פ' שלח) "ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז."
תי': עיין לעיל שנתברר שאפשר להחזיר התכלת בזה"ז, וצריך לפרש המדרש ע"פ פירש"י (פסחים סב:) "נגנז: נשתכח", [וכ"פ העץ יוסף על המדרש רבה, וכן מוכח משו"ת הרדב"ז (סי' תרפה) שס"ל שנעלם באופן טבעי], ואפשר שיחזור.
w מפורסם שהבית הלוי טען על התכלת של האדמו"ר מראדזין זצוק"ל שלכל "מציאות" צריכים מסורת.
תי': כבר הבאנו לעיל דברי המהרי"ל והחמדת שלמה והארצות החיים שאפשר להחזיר התכלת בזה"ז ע"פ הוכחות וסימנים לחוד, וצ"ל שהבית הלוי לא טען needs help אלא כלפי התכלת של האדמו"ר מראדזין זצוק"ל, שלא היו דבריו אלא בבחינת השערה בלבד (עי' שו"ת ישועות מלכו סי' ב), שלא הכריח בכלל שמצא החלזון, רק שמצא בריה שמתאים לתוארי החלזון,27 אבל לגבי דידן דיש עליו ראיות, וכבר ביררו החוות יאיר והיעב"ץ וכתבו בפירוש שהפורפורא הוא החלזון, לא שייך לומר כן [ או שנאמר כנוסחא המובאת להלן-].
w בשו"ת קובץ תשובות (למרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ח"א ב) הביא דברי הבית הלוי באופן אחר:28 "שאם הדג היה במציאות וגם הוצאת צבעו היה ידוע בכל זמן מהזמנים מעת שנפסקה התכלת מישראל ועם כל זה לא לבשוהו אבותינו, הרי הוא כאילו יש לנו בקבלה ומסורת מאבותינו כי זה הדג וצבעו איננו החלזון והתכלת, אף שיש בו כל הסימנים שסימנו בו חז"ל" [וסיים שם מרן הגרי"ש שליט"א "ואנא לא ידענא מה עם ההמצאה אשר המציאו חוקרי זמנינו אם גם עליה חל הטענה הנ"ל"-ולכאורה מסתפק במציאות הדברים].
תי': לא שייך טענה זה על התכלת של המורקס, שהרי במשך מאות שנים גזרו עליה מלכות רומי, שייחדוה לבגדי מלכות, ועי"ז נשתכחה מלאכת הצביעה29 ומציאות החלזון.30
w כתב האור החיים (במדבר טו, לח, וכ"כ האלשיך שם; ויש שיחסו דרש זה להגר"א ז"ל) שלא נאמר לדורותם על התכלת "לאמר שהלבן לדורותם אבל תכלת בשאינו בנמצא אין חיוב בו," וא"כ מוכח שיתעלם התכלת.
תי': אמנם מפורש דכשהוא בנמצא יש חיוב בתכלת, רק שמוכח שבאיזה זמן יתעלם, וכבר עברו דורות שלא היה התכלת בנמצא.
w בכתבי האריז"ל (שער הכוונות ענין ציצית דרוש ד, ו ע"א, פע"ח שער הציצית פ"ה) מבואר שתכלת היה רק בזמן שבית המקדש קיים.
תי': עיין מנחות ריש פרק התכלת שהאמוראים לבשו וצבעו תכלת כחמש מאות שנה אחר החורבן, ובהכרח שע"פ דין מחוייבים [אם תכלת בנמצא], והאריז"ל לא בא לבטל מצוה ח"ו [רק מבאר טעם העדרו; ועי' בדברי הגה"ק האדמו"ר מסאטמאר זיע"א בשו"ת דברי יואל סי' מד ג, שביאר שתכלת יכול לחזור לפני הגאולה, וע"ע בקובץ "והיה לכם לציצית" שנת תשס"ז, בדברי הרה"ג ר' עמרם אופמאן שליט"א שמבאר שתכלת הוא מקישוטין דכלה שכלל ישראל מכינים בעקבתא דמשיחא; וע"ע בזוה"ק סוף פ' שלח דף קעה ע"א].
w בגמרא בבא מציעא (סא:) איתא "אני הוא שעתיד ליפרע… ממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא", וא"כ נראה שיש איסור בהטלת תכלת פסולה.
תי': מבואר בתוס' שם שעיקר האיסור הוא משום שמבטל מצות תכלת,31 משא"כ בדידן שממ"נ אין כאן ביטול מצות תכלת; והרא"ש שם כתב שמדובר באונאת לוקח, אם מכר תכלת פסולה בתורת תכלת.
w איתא בשו"ע (סי' ט) "יש אומרים שצריך לעשות "הציצית מצבע הטלית והמדקדקים נוהגים כן," ואם אין זה התכלת יש בזה גרעון במה שאינו לבן כמו הטלית.
תי': כתבו הפוסקים שדין זה אינו שייך לחוטי לבן שהם במקום התכלת (ערוגת הבושם הקדמון ח"ג ע' 217, ים של שלמה יבמות סי' ג, ארצות החיים ומגן גבורים על שו"ע שם, וחזו"א סי' ג אות כה, כתבו שאין דין מין כנף על חוטים שהם במקום תכלת; מלבד מה שמבואר ברמ"א שלא נהגו כן. ובאמת אף אחד לא טען כן על האדמו"ר מראדזין זצוק"ל, וע"ע שו"ת ישועות מלכו סי' א שכ' שלא שייך בהטלת ספק תכלת שום איסור).
w במנחות (מנחות מד.) איתא דחלזון "עולה אחת לשבעים שנה", ולא ראינו דבר זה במורקס.
תי': כתב הרדב"ז (שו"ת סי' תרפה) "בחלקו של זבולון היה עולה מאליו32 מן הים אל היבשה והיו מלקטין אותו, ואחר שגלו ישראל לא היה עולה."
w בגמ' (שם) איתא שהחלזון "ברייתו [תבנית דיוקנו (רש"י), או צורתו (רגמ"ה)] דומה לדג," ואיך ייתכן זה על המורקס, שהוא חומט?
תי': עי' לעיל שנתברר שפירוש "חלזון" הוא חומט, ובע"כ כוונת הגמ' הוא דחלזון התכלת דומה33 לדג יותר מחלזון אחר, וזה באחד משני אופנים, שצורת נרתיקו יותר דומה לדג משאר חלזונות,34 או במה שהוא חי במים כמו דג; והראב"ע כבר פירש בתהלים (פ' נח) ששבלול דומה לדג.
w בגמ' (שם) איתא על החלזון "גופו דומה34 לים."
תי': אכן, עפ"י רוב נמצא במקומו בגוון ירוק כחלחל; וכן נמצא במקומות בלתי מזוהמים אפילו בצבע תכלת ממש.
w הרמב"ם (הל' ציצית פ"ב ה"ב) כתב שהחלזון הוא דג, ואיך זה מתאים למורקס?
תי': איתא בפירוש הגר"א למשניות (כלים פ' יא א) "שכל שבים מין דג הוא, כל דמות שיהיה לו" וכן מבואר בראב"ע (שמות ז כז, שכ' ש"אל-תמסח" [תנין- crocodile] הוא מין דג).35
w ברמב"ם (שם) איתא שדם החלזון שחור כדיו, ודם הפורפורא הוא צלול הנוטה לאדמימות?
תי': כשיש כמות דם ביחד אכן הוא שחור, וגם אחרי התייבשותו הוא שחור כדיו [ולפני זה הוא סגול, וכן כתב החוות יאיר בפירוש "דם חלזון שבו צובעין תכלת אינו בלוא (כחול), רק צבע פורפר (סגול)"].
w ברמב"ם (שם) איתא שהחלזון מצוי בים המלח.
תי': דרך הרמב"ם בכל מקום (עי' פ"י מהל' כלאים ה"א ובמקו"צ שם) לכנות לים הגדול "ים המלח", כי כן נקרא בערבית (ספר קרית מלך להגרח"ק שליט"א וכ"כ הרד"ל בביאורו לפרדר"א פי"ח, והגרי"ח סופר שליט"א האריך בזה בקובץ בית אהרון וישראל גליון צז). 36
w ברש"י (עה"ת במדבר טו, לח; ובגמ' ברכות ט: ד"ה תכלת) איתא שהתכלת הוא ירוק.
תי': עי' בתוס' סוכה לא: ד"ה הירוק ככרתי, שכ' שירוק כולל גם צבע כחול, וכ"כ הרמ"א (יו"ד קפח ו), וכן תי' המשכיל לדוד (על פירש"י עה"ת, לר"ד פארדו; ועי' פרי מגדים סי' ט אות ו שלאבי זקינו של האליה רבה "היה טלית ירוק הנקרא בל"א בלשון אשכנז [כחול] זכר לתכלת"!), ובע"כ צ"ל כן שרש"י בעצמו כתב (שם סו"פ מא) "צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב."37
w אם צבע הפורפורא הוא שוה במבנהו הכימי לקלא אילן, איך בדיקת הגמ' במנחות (מב:) תבחין ביניהם, שלכאו' גם תכונותיהם ישתוו?
תי': הגם שהגוון עצמו נעשה ע"י חומר שוה, מ"מ קלא אילן בעצמו אינו נקלט כמו הפורפורא, שיש חומר בגוף המורקס שפועל בצבעו שייקלט באופן חזק.38
w איך יודעים את הגוון ואת החוזק המדויקים של הצבע?
תי': כיון שידוע לנו שקלא אילן הוא אינדיגו אפשר לדעת הגוון (עי' ס' עיה"ק והמקדש ח"ה עמ' נט), ולגבי החוזק כתב הרדב"ז (אלף תכא, עיי"ש שמכריח כן מהרמב"ם) "שיש גוון תכלת שהוא שחור [כהה] הרבה, ויש שאינו שחור כל כך" [ומוכח מדבריו שאין בהירות מסוימת שמעכבת בתכלת, וכן איתא בספר מעשי למלך על הרמב"ם (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ג)].39
w מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (מנחות פ"ד מ"א) משמע שרק צבע מסוים כשר לתכלת, שכתב על התכלת "ואינו נמצא בידינו היום לפי שאין אנו יודעים לצובעו שאין כל מין תכלת בצמר נקרא תכלת אלא אלא תכלת ידועה שאי אפשר לעשותה היום."
תי': המעיין בתרגום החדש (של הר' עזרא קורח שליט"א) יראה שכוונתו ז"ל אינו שדוקא גוון מסוים כשר, רק בא לומר שאין כל דבר כחול [אזר"ק בלשונו שם] כשר לתכלת רק צבע תכלת שנעשה מחלזון דוקא, ומה שכתב "שאין אנו יודעים לצובעו" ר"ל משום שאין אנו יודעים מה החלזון, וממילא א"א לעשותה היום [וכסיום דבריו "שא"א לעשותה היום"; ומוכח לפרש כן מדברי הרדב"ז הנ"ל שמדייק בהרמב"ם עצמו שאין גוון מדויק מעכב].
w הפורפורא אינו מן המותר בפיך, ואיך יתכן שהשתמשו בו לתכלת לציצית ולבגדי כהונה?
תי': עיין בשו"ת נו"ב (מהדו"ת או"ח סי' ג) שיישב קושיא זו, וכן בירר האדמו"ר מראדזין בספרו פתיל תכלת; והמבי"ט (בהקדמה לפי' על פרק שירה) והרדב"ז (מצודות דוד טו ע"ב) כתבו בפירוש שהחלזון הוא בריה טמאה.
w מבואר בתוס' (מנחות מב:) שלשיטת רש"י הוספת סממנים ביורה פוסל, מפני שהוא תכלת ודבר אחר, ולצביעת המורקס משתמשים בסממנים.
תי': הסממנים ששמים ביורה מאפשרים את קליטת הצבע, אבל הסממנים עצמם אינם נקלטים כלל בצמר [ולכן כשר לכו"ע, שמתקיים דברי הרמב"ם שהשתמשו בסממנים וגם שיטת רש"י כנ"ל].
w איך ייתכן חיוב צידה על הפורפורא, והלא הוא זז לאט ותהיה כניצוד ועומד?
תי': ברבינו ירוחם (נתיב יב ח"י, פ:) מפורש שיש חיוב צידה על תולעים, וז"ל "ושאר שרצים כגון תולעת וחלזונות ועקרבים, הצדן לצורך חייב", וכן מוכח מרש"י (חגיגה יא., ויקרא יא ל, שפי' שחומט שהוא משמונה שרצים שמפורש במשנה שיש בהם צידה, הוא לימצ"א-שבלול), וכן פסק מרן הגריש"א שליט"א (אורחות שבת פכ"א הע' כא), ונראה שכן הוא דעת מרן הגרש"ז זצ"ל (שולחן שלמה סי' שטז ב בהע' ב), אם צריך תחבולות לצודו.
אם יש לך הערות על הנכתב כאן, או כל הערה בנושא התכלת נא לשלוח ל: חברת מעל"ה, ת.ד. 6784 י-ם 91060, או לטלפקס 02-580-4729, ונשיב בל"נ; ואי"ה נדפיס חלק מהשאלות בעלון הבא.
הרוצה לעיין עוד בסוגיא זו ימצא מבוקשו בספרים אלו:
קובץ ספרי התכלת ראדזין ספר התכלת (ר"מ בורשטין)
קונטרס תכלת וארגמן (ר"מ אדלר) ספר לולאות תכלת (ר"ש טייטלבוים)
מאמר התכלת (נספח לספר כליל תכלת לר"א טבגר)
"כי עליך הורגנו כל היום, אלו בני אדם שמקבלים בושת והלבנת פנים על המצות, כי כשאומר לאדם סכלות לקיים מצות ציצית ותפילין וכיוצא בהן, נשפך דמו כמים מפני הבושה, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג עליו. ועל המלבין פניו מעלה עליו כאילו הורגו ומונעו מלעשות מצוה, זה שאמר הכתוב מחטיאי אדם בדבר. ואומר, כי עליך נשאתי חרפה. וגדולה חרפה מזו אמרו חכמים כל העושה עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו וכו'." (ספר החסידים, אות מ)
