מרדכי ברויאר אוהלי תורה הישיבה, תבניתה

מרדכי ברויאר, אוהלי תורה הישיבה, תבניתה ותולדותיה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, תשס''ד
רואה עצמה כנשמת האומה

ספר חדש של פרופ' ברויאר עוסק בישיבה, תבניתה ותולדותיה. בנוסף לסקירה כללית והסטורית, עוסק הספר בנושאים מיוחדים מחיי הישיבה, כגון: תכניות הלימודים, דרכי הלימוד, סדרי הישיבה, ארגון ומנהל, מורים, תלמידים ועוד
"בשעה שעמים אחרים עדיין היו שקועים בחשכת הבורות, וידיעת קרוא וכתוב היתה נחלתם של מעטים, שאפה החברה היהודית להנחלת כושר הלימוד והעיון למירב בניה", כותב פרופ' מרדכי ברויאר בהקדמתו לספרו על הישיבה ותולדותיה. מחקרו העצום של פרופ' ברויאר מקיף את מוסד הישיבה במשך אלף שנים, עד לאחר השואה. הסקירה בו כוללת את ההתפתחות ההיסטורית והחברתית של מוסד ה'ישיבה'. בנוסף לסקירה הכללית, עוסק המחבר בנושאים מיוחדים מחיי הישיבה, כגון: תכניות הלימודים, דרכי הלימוד, סדרי הישיבה, ארגון ומנהל, מורים, תלמידים ועוד ועוד. אך תשומת לבו העיקרית נתונה למסלוליה ההיסטוריים של הישיבה.
"מותר לקבוע, כי אין תחום או נושא היסטורי וחברתי, המפגין את אחדותו ואחידותו של העם היהודי לאורך תולדותיו, באלף השנים האחרונות, כמו הישיבה" כותב פרופ' ברויאר. אמנם, הישיבות לא היו זהות, והיו ביניהן הבדלים רבים ולא קטנים.
מה למדו?
מורשת הישיבה נמשכת מימי התנאים והאמוראים, וכוללת את לימוד התורה ופסיקת הלכה כאחד. ההיסטוריה של הישיבות משקפת את אופיו הייחודי של החינוך בישראל: בישיבות הגאונים התמקדו בתלמוד. הפלפול התלמודי שמר על אחדותה של התורה שבכתב ושבעל פה. הפלפול גם "פתח פתח לחדש חידושים בתורה, להתגדר בהבנתה, ולהצטיין בה". לתלמידים ניתן חופש דיבור בתחום הלימוד העיוני, אך אסרו עליהם להורות הלכה בפני רבם, או להקים ישיבה משלהם בחיי רבם.
ישיבות הגאונים היו ממוסדות, וראשיהן נטלו חלק בהנהגת העם באמצעות הגאונים. נציגויות של הישיבות במרכזי התפוצות עסקו בריכוז התרומות ובאירגון משלוח ה"שאלות ותשובות" בתפוצות הגולה.
חכם יהודי באיטליה העלה על נס את לימוד ההלכה: "מה טוב ומה נעים שבת אחים יחד ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, ומחמת ומשנער, ומאיי הים, ויהי תורה אחת וחוקה אחת להם, ודין אחד ומשפט אחד ישפטו בשעריהם".
כאמור, במרכז הפעילות בישיבות עמד לימוד הגמרא. הלימוד ופסיקת הדין היו צמודים זה לזו. בעיני הגויים נצטיירו הישיבות כאוניברסיטאות זעירות. אך מחוץ לתלמוד היו ישיבות שלמדו בהן, מקרא, משנה, אגדה, פוסקים, הגות, מוסר, קבלה ואפילו פיוטי התפילה. דרכי הלימוד של התלמוד היו דיאלקטיקה, פלפול חילוקים, ודינמיקה פנימית וחיצונית.
סוגי ישיבות
היו ישיבות, שלא נועדו לתלמידים צעירים בלבד. היו "ישיבות בוקר" מסוג בית מדרשו של רש"י, שהתפשטו גם במצרים, באיזמיר, במרוקו, באיטליה ובעוד מקומות. היו אלה ישיבות חברים. אצל רש"י ישבו תלמידים בני גילים שונים ורמות ידיעה שונות. את פירושו על התלמוד כתב רש"י עבור התלמידים האלה. הישיבות הגדולות בסאלוניקי, קושטא ובעוד מקומות, היו: "ישיבת החברים החכמים המקשיבים לקולי; החברים החשובים הלומדים בישיבות; ישיבת החכמים קדושים אשר בארץ המה; חברי הישיבה החכמים השלמים". "חבורות" הוא כינוי עתיק לעיסוק בהלכות ובפסיקת הלכה. היו תלמידים שישבו לצד החכמים. היו גם ישיבות שנקראו בשם "מדרש", כקיצור של "בית מדרש", והכוונה למקום לימוד של תורה. או בשם "כנסת", או "בית כנסת קטן". אצל יהודים ספרדים רווח הביטוי: "קובע מדרש" או "קובע ישיבה". הכוונה לקבוע עתים קבועות ללימוד תורה. בספרד או באיטליה היו קוראים לישיבה קטנה ולתלמוד תורה בשם "הסגר". הכוונה לחבורה המאורגנת היטב. "האר"י עשה הסגר לעשרה חברים". ביהדות אשכנז פשט ממחצית המאה הט"ז ואילך הכינוי "קלויז" עבור למדנים שתורתם אומנתם. כאן ישבו בחורים ואברכים שלמדו במתכונת ישיבה, אך ללא סידורים פורמליים נוקשים. יש 'קלויזים' שהתפתחו לישיבות ממש. "קיבוץ" הוא כינוי לחבורה של בעלי בתים המתכנסים בקביעות ללימוד תורה. בליטא היה "הקיבוץ" טיפוס ביניים בין ישיבה לבין בית מדרש. בדורות האחרונים היה ידוע "הקיבוץ" של ר' חיים עוזר גרודזנסקי בוילנה. ואחרון אחרון, "כולל" לאברכים נשואים שהגיעו לרמה גבוהה ותורת אומנתם. המושגים: ישיבה תיכונית, ישיבה מקצועית, וישיבה חקלאית לקוחים, כמובן, מעולם הישיבה של השנים האחרונות.
עלייתן ונפילתן
עליית הישיבות במערב החלה במאה הי"א. מכל המרכזים בצפון אפריקה, ספרד, איטליה, ביזנטיון, צרפת נהרו ללמוד תורה בבבל. ישיבות אשכנז ואחרות שיעבדו עצמן לישיבות בבל וארץ ישראל. אח"כ החלה הידרדרותן של הישיבות בארץ ישראל, בבבל, ובאפריקה הצפונית. ישיבות המערב היו דגם חדש. "במקום הסגירות האריסטוקרטית וההיררכיה הקפדנית של היישוב הישן באו פתיחות ועממיות יחסיות" כותב ברויאר. לכל בעל כשרון ניתנה הרשות לפתח עצמו בלימוד התורה ובהוראה. כזה היה הכוח המוביל לרש"י ולבית מדרשו. גזרות תתנ"ו (1096) לא הרסו את כל הישיבות. בגרמניה נשארו ישיבות בשפייר (שפירא) רגנשבורג ובון. במאות הי"ב והי"ג פרחו הישיבות של בעלי "התוספות".
בספרד החריבו המושלמים את הקהילות במאה הי"ב. "ואז שממו הישיבות מספרד. "אך במאה הי"ג קמו שם ישיבות חשובות. בני הפזורה הספרדית פתחו ישיבות במרוקו ובמצרים, באסיה הקטנה ובבלקן. ישיבת סאלוניקי פרחה. מן המאה הט"ז הפכה מזרח אירופה למרכז תורה חשוב ביותר. עם גזרות ת"ח ות"ט בא משבר והחלה נדידה למערב. השקיעה נמשכה כמעט עד למאה הי"ט. אם כי בערים הגדולות התנהל לימוד התורה בבתי המדרש הקטנים.
במערב, בבוהמיה, מורביה, גרמניה, צרפת, ארצות השפלה ופראג שגשגו ישיבות גדולות ומפורסמות. רמח"ל כתב, שמצא בפרנקפורט דמיין שלוש מאות תלמידי חכמים בני הישיבה. "מן הסתם הגזים רמח"ל בדבריו...". המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון זעזעו את החיים היהודיים והביאו לחיסולן של ישיבות רבות. ברויאר מציין "ויש שידי יהודים משכילים ושוחרי רפורמה היו בדבר (ע' 45).
הישיבה במאה התשע עשרה
במאה הי"ט ידועה התנועה "תורה עם דרך ארץ" מיסודה של הניאו-אורתודוקסיה בגרמניה, כמו ר' שמשון רפאל הירש, ר' עזריאל הילדסהיימר, ור' שלמה ברויאר. במזרח אירופה יצא לשם ולתהילה שמה של ישיבת וולוז'ין, שנוסדה על ידי ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון ר' אליהו מוילנה.
בהונגריה היתה עדנה לעולם הישיבות. הישיבה הנודעת ביותר היתה של ר' משה סופר (ה"חתם סופר") בפרשבורג. (וולוז'ין של הונגריה). החסידות לא עסקה בייסוד ישיבות עד סוף המאה הי"ט. והישיבה החסידית הראשונה נוסדה על ידי ר' שלמה הלברשטם, מבובוב, בשנת 1880. בשנת 1897 ייסד האדמו"ר מליובאוויטש את הישיבה הראשונה של הרשת החב"דית "תומכי תמימים". ר' ישראל סלנטר ייסד כמה ישיבות של מוסר וניסה להחדיר את לימוד המוסר לכמה ישיבות גדולות. ר' חיים סולובייציק, שהיה ראש מתיבתא בוולוז'ין התנגד להכנסת לימוד המוסר לישיבה. הוא טען, כי כאשר אדם חולה נותנים לו תרופות, אבל כאשר "אנו ברוך השם בריאים ואיננו זקוקים לתרופות כל שהן" למרות זאת היו כמה ישיבות שעסקו גם במוסר, כדי לחסן את הציבור כנגד ההשכלה.
במאה הי"ח היו ישיבות בבגדד ובירושלים. בירושלים היו תשע ישיבות אשכנזיות וספרדיות. הרב אברהם יצחק קוק ניסה לייסד ישיבה ביפו. הוא עצמו היה חניך ישיבת וולוז'ין. הישיבה החזיקה מעמד חמש שנים בלבד, ומספר תלמידיה לא עלה על עשרה. בפולין נודעה ה"מתיבתא" בורשה ו"ישיבת חכמי לובלין" בלובלין, שנוסדה על ידי הרב מאיר שפירא. לפי הסטטיסטיקה של פרופ' ברויאר היו בשנת 1929 כארבעה עשר אלף בחורי ישיבה בפולין, ליטא, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה וארץ ישראל.
ערב השואה פעלו באירופה המזרחית ישיבות ותיקות וחדשות "במספר רב מאד" (ע' 75) לאחר השואה נפתחו ישיבות רבות ביחוד בארץ ישראל ובאמריקה. בראשית המאה הכ"א – כותב בויאר עולה מספר תלמידי הישיבות הקטנות והגבוהות בישראל בלי הישיבות התיכוניות למיניהן על מספר תלמידי המוסדות המקבילים באירופה ערב השואה. גם בארצות הברית נרשמה עליה תלולה במספר הישיבות ותלמידיהן." (ע' 483).
בסיום כותב המחבר: "עולם הישיבות רואה את עצמו כנשמת האומה, ולפיכך הוא שולל אף את הפגיעה הקטנה ביותר בשלמותו ובאוטונומיה שלו. הוא מודע מאוד למורשה העתיקה, שאת משמרתה הוא שומר. את שגשוגו בארץ האבות, לאחר שחטיבות כה רבות וחשובות ממנו אבדו בשואה, הוא מעריך את תרומתו תרומה בעלת משמעות ייחודית לתהליך שיבת ישראל לארצו".
מי שרוצה להכיר את עולמן של הישיבות, ילך לספרו של פרופ' ברויאר וילמד ממנו על אוצר הרוח הגדול של העם היהודי הישיבות ומקומן בהיסטוריה היהודית.

יוסף פרידלנדר

http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=17951&Word=&gilayon=1641&mador=

מיכאל ששר

-----------


http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=24623&Word=&gilayon=2030&mador=

----------

למרות הפגמים, סבור ברויאר כי יש לעולם הישיבות החרדי השפעה גדולה על חיינו בארץ; לעניות דעתי אין לקביעה זו בסיס מוצק. השפעתן של הישיבות החרדיות ושל הלומדים בתוכן אינה חורגת, בדרך כלל, מדל"ת אמותיהם ואינה מקרינה על הציבור הרחב, אפילו לא הדתי

עולם הישיבות, מציין ברויאר, אינו מתמודד כלל עם בעיות "בנושא כלכלה וחברה לאור ההלכה" ו"האתגר והסיכוי (קלוש ככל שיהיה) להביא לידי אקטואליזציה והפעלה מעשית של דין תורה בתחומים הרבים של המימשל והכלכלה במדינת ישראל, לא שינו דבר לגבי תוכנית הלימודים", כאילו שמדינת ישראל עדיין אינה קיימת

מרדכי ברויאר קנה לו שם טוב עם פרסום ספרו החשוב: "עדה ודיוקנה", בו עמד על חיי קהילתו של הרב שמשון רפאל הירש בפרנקפורט, קהילה שחרטה על דגלה את סיסמת "תורה עם דרך ארץ". אף שחייה התנהלו בעיקר במאה הי"ט (עד ההשמדה בשואה עם יתר קהילות ישראל במרכז אירופה ובמזרחה), היא משמשת עד היום דוגמה ומופת לקהילות ניאו-אורתודוכסיות במערב (בעיקר בארה"ב), ובמדינת ישראל, משום שנטלה על עצמה את משימת התמודדות היהדות עם המודרנה במאה העשרים. ברויאר נוגע בנושא אישית, בהיותו נינו של רש"ר הירש, ובכל זאת זכה לכל השבחים, מבחינת אובייקטיביות כתיבתו המדעית (אם אכן תיתכן אובייקטיביות מוחלטת במדעי הרוח) ותכונה זו ניתן לקבוע, בלא היסוס, באה לידי ביטוי גם בספר המונח לפנינו, בו סוקר המחבר את "הישיבה תבניתה ותולדותיה" לאורך כאלף(!) שנים, למן עיצומם של ימי הביניים ועד לערב השואה.
*
לו היה זה תוכנו הבלעדי של הספר, היה מצטרף לספרים אחרים אם כי לא רבים, כפי שהוא מציין שעוסקים במוסד הישיבה לדורותיה, בהיותה בעלת מעמד מרכזי בחברה היהודית עד לשואה. אבל ברויאר אינו מסתפק בכך, אלא מספק לנו "חומר נפץ" ממש, בפרק האחרון של הספר ("אחרית דבר"), בו הוא עוקב אחר התפתחויות (במידה רבה, שליליות) בעולם הישיבות, בעשרות השנים שלאחר השואה, ובעצם עד ימינו אלה, כשכמעט כל מה שקשור לעולם הישיבות (גיוס בחורי הישיבה, חייהם על חשבון הציבור, הסתגרותם מן העולם החיצוני ועוד ועוד), שנוי מאוד במחלוקת בחברה הישראלית.
אילו נמתחה ביקורת כזו על-ידי חוגים מן "האקדמיה הנאורה", כי אז ניתן היה לבטלה כלאחר יד, בטענה שהמבקרים מבחוץ כלל אינם מבינים את עולם התורה הסגור והמסוגר (הישיבות נתפשות על-ידי החיים בתוכן כ"מבצרי התורה"), ואף נגועים בשנאה אליהן. אבל כאן לפנינו ביקורת "מבפנים", מבר-סמכא שמעטים כמותו, ואשר נחשב "עצם מעצמה ובשר מבשרה" של היהדות החרדית (נינו של הר"ש הירש!) ולכן לא ניתן להשתמש בטיעונים הנדושים של "עולם התורה", כנגד הביקורת על "עולם הישיבות".
ברויאר מודע לסכנות שבמתיחת ביקורת על "קודש הקודשים" של עולם הישיבות (מבחינת ההלכה עולה חשיבותו של בית-המדרש אפילו על זו של בית-הכנסת!), ולכן הוא מעלה "הרהורים מתוך הזדהות ביקורתית" (ההדגשה שלי מ.ש.) ומי שמכיר ולו במקצת את האווירה הכמעט אלימה השוררת כיום ב"עולם התורה", ידע להעריך את אומץ רוחו!
אין כמעט תחום מתחומי החיים בישיבות דהאידנא בעיקר בארץ-ישראל שאינו עובר תחת שבט הביקורת של המחבר. הוא מציין ש"מספר תלמידי הישיבות... בראשית המאה הכ"א בישראל עולה בהרבה (ההדגשה שלי מ.ש.) על מספר תלמידי המוסדות המקבילים באירופה ערב השואה". יתר על כן: "אין זה רחוק לשער כי מעולם, בכל תולדות העם היהודי, לא למדו כה רבים במספר כה גדול של מוסדות ישיבתיים... כמו במדינת ישראל, חמישים שנה לאחר השואה". אולם, האם יש לראות בכך אך ורק ברכה? מסתבר שלאו דווקא.
המחבר מציין שיש בגידול חסר תקדים זה אליה וקוץ בה, משום שהכמות, במקרה זה, באה על חשבון האיכות. "אין זה סוד שמבחינת הגדלות בתחרה... הישגיהם... של תלמידי הישיבות (בארץ) בתקופה שלאחר השואה צנועים במידה ניכרת בהשוואה לתקופה שקדמה לה". ואכן, כל מי שיודע דבר על "גדולי התורה" יבחין מיד כי הגדולים באמת היו הן בארץ והן בארה"ב כולם כאחד שיירי אנשי הישיבות במזרח אירופה ואין ביניהם אפילו אחד שהוכתרו וגידולו בארץ! ומכאן המסקנה של ברויאר: "הלימוד בישיבה אינו תנאי מספיק ואף לא תנאי הכרחי לגדלות בתורה"!
במלים אחרות: מסתבר שדווקא באווירה ה"גלותית" של ישיבות ליטא (פוניביז', טלז, ולוז'ין חכמי לובלין, סלבודקה ועוד) שררה פתיחות גדולה בהרבה; כלפי העולם היהודי הלא-ישיבתי ואף כלפי העולם הגוי הסובב, מזו שניכרת בארץ.
מדוע? משום שלא ב"מבצרים" אנו עוסקים בארץ, אלא במקרים רבים בטירות מבודדות, שהפחד והחשש לצאת מהן אל העולם הסובב הוא גדול מאוד (לקיים את דברי הכתוב "אשרי אדם מפחד תמיד"...) והריהו כפחדו של נער שחושש להיכנס למים משום שאינו יודע לשחות (ושוב, אף שעל-פי הדין, חייב אדם ללמד את בנו לרדת בספינה" (לשחות).
*
ומה היה בעבר? "תלמיד הישיבה שבימינו הוא אדון לעצמו, זקוף ולא כפוף, מלא אומץ וכבוד עצמי... תלמיד הישיבה קורא את הספרות החדשה, רוכש ידיעות על העולם והחיים ויודע להבחין בין התבן והבהר. המבט ראשון רואה מי שפוגש בן ישיבה בימינו, שיש לו עסק עם אדם בעל אישיות רוחנית מפותחת" כך כתב הרב יחיאל יעקב ויינברג (החביב מאוד על מרדכי ברויאר, בהיותו איש "תורה עם דרך-ארץ"), בתארו את "הישיבות ברוסיה", בסוף המאה הי"ט ובראשית המאה העשרים. אך כלום אפשר לומר זאת גם על בן ישיבה חרדי בארץ ישראל כיום?!
"נראה כותב ברויאר שדברים אלה נוטים לדעה שגדולי תחרה צומחים רק תוך התמודדות והיאבקות עם מה שאינו תורה". לאמור, במקום להיפתח לעולם הגדול על כל היבטיו. גם השליליים ולהתמודד איתו, נסוג עולם הישיבות בארץ-ישראל ולא רק הציבור החרדי, אלא אף הציבור החרד"לי (חרדי-לאומי) יותר ויותר אל עולם סגור ומסוגר וכך הוא תלוש מן החיים הסובבים.
תורמת לכך, כמובן, גם העובדה של "אי יציאתם של בני הישיבות לעבודה מפרנסת, שאינה קשורה בלימוד תורה". באירופה שלפני השואה היתה זו תופעה חולפת, שכן המושג "תורתו-אומנותו", חל רק על ציבור קטן של תלמידים וגם אז רק לפרק זמן של מספר שנים, אבל אצלנו ובימינו, מדובר באלפים ורבבות שלא ייכנסו כל חייהם למעגל פרנסה "נורמאלי". עול הפרנסה ייפול כתוצאה מכך ובמקרים רבים על האשה, בנוסף לתפקידה העיקרי לקיים הלכה למעשה את מצוות "פרו ורבו", וכל המרבה לקיימה הרי זו משובחת.
והנה מסתבר, כפי שגם מציין המחבר החרדי, שהתפתחות שלילית זו לא תיתכן אלא בסיועה הפעיל של מדינת ישראל! "מצבן הכלכלי של הישיבות עלה לאין שיעור על מצבן בעבר...(כי) הן נהנות מהקצבות מתקציב המדינה". אבל מסתבר שתחת אשר תקרב עובדה זו את עולם הישיבות אל מוסדות המדינה, קורסת תופעה הפוכה! בשנים הראשונות לקיומה של המדינה, הניפו ביום העצמאות את דגל ישראל אפילו בישיבת פוניביז' בבני-ברק, אך מי יהין לעשות כן בישיבה חרדית גם כיום?!
*
למעשה מתייחס חלק גדול מן הציבור החרדי כיום בארץ-ישראל ועד יותר במדינת ישראל למדינה כאל "מלוכה" (מושג בעל קונוטציה שלילית), כפי שהתייחס היהודי בפולין וברוסיה למדינות אלה (ובמידה מסוימת אפילו לארצות-הברית). לאמור, לקבל מן השלטונות מה טוב, לתת? לאו דווקא. הדוגמה השלילית הבולטת לכך היא כמובן אי-שרותם של בחורי הישיבות החרדיות בצה"ל; אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בין הציבור החרדי לבין יתר הציבור היהודי במדינת ישראל. גם ברויאר מציין שזוהי אחת הסיבות העיקריות לשסע ואפילו לשנאה! של הציבור החילוני כלפי היהדות החרדית. החרדים מסתמכים על בן-גוריון, שהנהיג בשעתו את שחרור בחורי הישיבה. הם טוענים שעשה כן משום שהכיר בחשיבות שיקום עולם הישיבות לאחר השואה, אבל האמת היא כמובן הפוכה! בן-גוריון התייחס בביטול לעולם הישיבות ולכל מה שהוא מסמל, למאז חייו כנער בפינסק, בה ברח משעורי גמרא ועד ליומו האחרון. אבל מטעמים פרקטיים לא רצה להיכנס ל"מלחמת תרבות" עם העולם החרדי בשנים הראשונות לקום המדינה, מפני שאז מדובר היה לכל היותר בכמה מאות תלמידי ישיבות ולא יותר. שונה המצב מן הקצב אל הקצה בראשית המאה הכ"א, כשמדובר ברבבות בחורי ישיבה!
*
השאלה הגדולה היא, כמובן, אם יעלה בידי רועיהן הרוחניים של הישיבות החרדיות לשנות מצב קשה זה. הישיבה, מעצם טבעה, היא מוסד שמרני, ולפי שעה כמעט ולא ניכרים סימנים לשינוי מגמה זו. ברויאר מציין, למשל, שעולם הישיבות אינו מתמודד כלל עם בעיות "בנושא כלכלה וחברה לאור ההלכה" ו"האתגר והסיכוי (קלוש ככל שיהיה) להביא לידי אקטואליזציה והפעלה מעשית של דין תורה בתחומים הרבים של המימשל והכלכלה במדינת ישראל, לא שינו דבר לגבי תוכנית הלימודים", כאילו שמדינת ישראל עדיין אינה קיימת. הנסיונות המעטים שנעשו ונעשים בתחום חשוב זה, אינם נופלים, בדרך כלל, על קרקע פוריה, בודאי לא בעולם הישיבות החרדיות.
ולסיום פרק זה: ברויאר מציין שעולם ההלכה הספרדי, שהיה בעבר פתוח הרבה יותר מזה האשכנזי לעולם הגדול, והדבר מתבטא במידה רבה גם בפסקי דין של מורי ההלכה הספרדייים (ובימינו גם בפסקי הרב עובדיה יוסף), הולך ומתדמה יותר ויותר לאווירה השוררת בחוגים החרדים האשכנזיים. הדבר מתבטא, בין היתר, בלבוש השחור שמאומץ על ידי בחורי הישיבה הספרדיים, כדי להידמות לעמיתיהם האשכנזים, וחבל.
*
במידת-מה אני גורם עוול למחבר בכך שהתעכבתי בעיקר על הפרק האחרון של ספרו החשוב. הוא סבור שלמרות פגמים אלה (ואחרים) שציינתי, יש לעולם הישיבות החרדי השפעה גדולה על חיינו בארץ; קביעה שלפי עניות דעתי אין לה בסיס מוצק. השפעתן של הישיבות החרדיות ושל הלומדים בתוכן אינה חורגת, בדרך כלל, מדל"ת אמותיהם ואינה מקרינה על הציבור הרחב, אפילו לא הדתי. זאת, למרות העובדה שכבר צויינה שמעולם לא היו כל כך הרבה לומדי תורה בישראל, כמו היום במדינת ישראל.
כל זה אינו גורע מאומה מן העובדה שבמשך מאות (יותר מאלף!) בשנים היתה הישיבה "בית היוצר לנשמת האומה" (כדברי ביאליק), יתר על כן: מסתבר שבשבת ישראל בגלות, תוך רדיפות וגזרות, היתה הישיבה בחינת מגדלור ליחידים ולקהילות יהודיות כאחד. זאת, דווקא משום שידעה להתאים עצמה לתנאים הסובבים, אפילו היו קשים מאוד. מסתבר איפוא שהישיבה לגמרי לא היתה מוסד שמרני, כפי שאנו נוטים לחשוב למראה עולם הישיבות החרדי במדינת ישראל.
נגענו רק על קצה המזלג בתוכנו של ספר עשיר זה, אבל קוצר היריעה אינו מאפשר לנו להאריך עוד.
הייתי רוצה לסיים בדבריו של הרב ויינברג: "מאמין אני בבטחון גמור כי הישיבה תמצא לעצמה תבנית חדשה, העונה על דרישותיה וצרכיה של תקופה חדשה השרויה בתהליך של התחדשות מתמדת", אבל מה אעשה, ולאור בחינת ההווה בארצנו היקרה, אין אמונתי כה איתנה כמו זו של בעל "שרידי אש", שביקש הוא עצמו להעביר אחרי עליית היטלר לשלטון את בית-המדרש האורתודוכסי בברלין לארץ-ישראל, אבל נתקל בסירוב מוחלט של החוגים החרדיים בארץ-ישראל.
אוהלי תורה הישיבה תבניתה ותולדותיה, מרדכי ברויאר, מרכז זלמן שזר תשס"ד, 648 עמ'.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=875394&contrassID=2&subContrassID=2&sbSubContrassID=0

_________________