הסבר או גזירת הכתוב?

יהוסף כן זה רק מראה מקום שאתה כיוונת לדעת אדם גדול וגם המלצה חמה לקרוא את הספר הנפלא הזה.

מו"נ.

התייחסותי לעיל הייתה בעיקר לבריסקער הקלאסי. אתה אבל זן מיוחד. אנו רגילים להכיר את ה'בריסקער-מאמין' אתה 'בריסקער-מיואש'. הבריסקער-מאמין בטוח שמעבר לגבול ה'מה' מסתתרת תבונה עליונה מעל יכולתו. אתה להיפך. אתה חושש שמעבר לגבול דווקא מחכה הפתעה לא נעימה. אולי הצצת ונפגעת ולכן חזרת לשבלוליות הבריסקאית. עם זאת אני מעט מתקשה לפענח היכן אתה בדיוק עומד. מצד אחד קבלת שמתוך מחקר היסטורי ניתן למצוא את הפרשנות האמיתית למקרא. מצד שני אתה אומר שלא. הבה נעשה סדר. נגדיר את נושאי הדיון ואנא תגיד לי למה אתה מסכים ולמה לא. כדי שנוכל להתקדם:

איזה אשכול נפלא !

מזמן לא בא פה כבושם הזה !

אולי ציטוט יקר מה"ספרי" יתאים פה:

"היה ר' מאיר אומר: לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונסם פרטים מייגעים אותך ואי אתה יודע מה לעשות. משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה. אם נוטלם פרט מייגעים אותו ואינו יודע מה לעשות. אבל מצרפם ועושה אותם סלעים ופורט ומוציא בכל מקום שירצה"

הכלל הוא הטעם. בלתו עסק לך עם פרטים טכניים נטולי משמעות.

נכון, זה לא עובד תמיד (או לפחות, איננו יכולים לעמוד על כך), אבל לנסות להמלט מהיסוד הזה, דומה לי כעיוורון.

משה

טרם אשיב על שאלותיך אנסה , ברשותך ,להציג את משנתי בצורה מסודרת יותר ( בעצם אין לי משנה סדורה אלא אינטואיציות מנותקות זו מזו , אבל אתם מכריחים אותי להציג את זה בצורה קוהרנטית ). אבקש סליחה על האריכות .

מתחת לגישת בריסק מסתתרת לה ,להבנתי , תיאוריה מסויימת אודות טיבה של ההכרה האנושית וגם תיאוריה אודות משמעות .

ההתעסקות בהלכה יכולה להיות משמעותית רק במדה והיא עוסקת בגילוייה החיצוניים , דהיינו כיצד היא מתבטאת למעשה . בהתעסקות הזאת נכנסת העיסוק בטעמה של הלכה רק במדה והטעם מגדיר את ההלכה באופן ברור וחד משמעי . כלומר , רק אם הטעם משייך את ההלכה לקטיגוריה עם תחומים מוגדרים העיסוק בה הוא בר משמעות . וכאן יש להבחין בין כלל לנימוק מחייב (יהוסף והאזרח שימו לב ! זו תשובתי גם אליכם ). כלל הוא היגד שמתוכה אפשר לגזור פרטים שאינם נתונים במפורש . אבל כלל איננו נימוק מחייב . גם שמיעת הכלל אינו משכנע אותי ללכת לאורה . כלל יכול להינתן בצורת טעם כמו בדוגמה שהביא יהוסף . אבל הטעם הוא משמעותי אך ורק במדה ואפשר להחילו באופן ברור על שאלה נתונה ולהכריע לאורה .

הגישה הזאת באה לשלול שני סוגי התעסקות אחרים . הראשון הוא ההתעסקות הספוקלטיבית אודות מהותם העצמית של אובייקטים הלכתיים (כפי שמוצאים אצל ר' שמעון שקופ , למשל) כמו בעלות , קנין זיקה , וכדו'. ההתעסקות הזאת מתייחסת להלכות כלאובייקטים אפלטוניים הקיימים בזכות ומכח עצמם . ולא עוד אלא שהיא מניחה שניתנו לנו הכלים לעמוד על מהותם גם מבלי שלהבחנות שנערוך אודותם תהיה כל השלכה הלכתית . גישת בריסק שוללת התעסקות זו אם משום שהיא חסרת משמעות (לשיטתי) ואם משום שאין לנו הכלים לעמוד על מהותם העצמית של אובייקטים הלכתיים (לשיטת ה'בריסקער – מאמין') .

עוד דבר באה גישה זו לשלול , והוא הנוגע יותר לנושא אשכול זה – הנסיון להוציא מתוך שכלנו את עקרונות ההלכה או ליישב את עקרונות ההלכה עם מה שמתחייב משכלנו (ולכאורה היינו הך) . למרות שאמרתי קודם שאיני מקבל את גישת הבית הלוי אודות אסתכל באורייתא וברא עלמא , אני חושב שיש להסביר מהות גישה זו בכדי לעמוד על גישת בריסק . הרעיון הוא שההכרה האנושית אינה יכולה להוציא מתוך עצמה ידיעות על העולם או פוסטולטים מוסריים . בבסיס הדברים הכל שרירותי . שום נימוק שכלי לא יוכל לשכנע אותנו להניח תפילין או לחלוץ יבמה (ולשיטת הבית הלוי הקיצונית יותר – אפילו להימנע מגניבה או רציחה) . כדי לדעת משהו צריך נתונים ראשוניים ממקור סמכות כלשהי ועליה אפשר להתחיל לבנות . ההתעסקות שלנו בהלכה מתחילה אחרי שקיבלנו את סמכותה ולא את תבונתה .

אחרי שקיבלנו את הנתונים הראשוניים ממקור שהוא חיצוני לשכלנו , אנו יכולים להתחיל לחשב את ההלכה אבל אף פעם לא להבינה . ההבחנה בין ה'מה' וה'למה' היא בעצם ההבחנה בין חישוב להבנה . במסגרת החישוב אפשר להוכיח משפטים וכללים שיקדמו אותנו במלאכת החישוב וזהו הכוונה בספרי שהביא האזרח . אבל אי אפשר להגיע להבנה במובן של משהו שמחייב שההלכה תהיה כך ולא כך . לשיטת ה'בריסקער-מאמין' (ובעצם גם המהר"ל ורבים אחרים) זהו בגלל שהתורה מבטאת שכל אלוקי נבדל שאין ביד בן אנוש לבוא בסודה , ולשיטתי זהו בגלל השרירותיות העומדת ביסוד ההלכה (ואולי ביסוד כל מערכת חוקים ואפילו ביסוד ההכרה האנושית בכלל) .

לפני שאמשיך אני רוצה להעיר שאפשר לסייג את דברי הבית הלוי ועדיין לנקוט בשיטתו . הגישה היותר מתקבלת על דעתי היא גישת ר' סעדיה גאון האומר שישנם עקרונות מוסריים בסיסיים שאפשר לבססם על השכל האנושי בלבד . אין האדם זקוק לציווי על רצח וגניבה וכדומה , אבל עדיין אין השכל יכול להמציא עקרונות מחייבים אודות אופן היישום המעשי של העקרונות המוסריים הללו (כמו דרכי הקנין וכדומה ) . בכדי לכונן מערכת חוקים שתיישם בפועל את העקרונות האוניברסליים הבסיסיים יש צורך בהתגלות נבואית (ומבחינתי אתה יכול למחוק את המלים 'התגלות נבואית' ולשים במקומה את המלים 'החלטה שרירותית') . אבל גם זה נוגע רק לחלק המשפטי המובהק שבהלכה ואילו בנוגע לחלק הריטואלי או הטבואי אפשר לומר שהיא שרירותית מתחילתה ועד סופה . (אני מדבר על שרירותיות במובן שאין נימוקים מחייבים ולא במובן של היעדר משמעות מוחלטת , שזה כבר היה נושא לדיון סוער באשכול אחר) .

אחרי שהצגתי את משנתי יש מקום לכמה הערות ביקורתיות כלפיה . ההערה הראשונה היא כלפי מדת הרגורוזיות שבו מיושמת למעשה גישת בריסק . אפשר לשאול שאלות לגבי המתודה הראויה בכדי ליישם גישה זו . מאחר ומדובר בנושא רחב (שהוא גם קצת גדול עלי) לא אכנס לזה עכשיו .

שאלות מהותיות יותר הם : מהו אותו מקור חיצוני שאותה אנו מקבלים כנתון , האם זה המקרא ? התלמוד ? השולחן ערוך ? וגם , כיצד אנו מפרשים אותה אחרי שהיא נתונה ? שהרי גם בכדי לדעת את ה'מה' אנו זקוקים לפילולוגיה , הסטוריה וכדומה . שכן יתכן שאנו מפרשים לא נכון את הכתוב בתלמוד (או מה שזה לא יהיה) בגלל שלא חקרנו את הגירסאות השונות או שלא פיתחנו מתודה הרמונויטית מתקבלת על הדעת וכו' . והעיקר – מהי המוטיווציה שמאחורי קבלת סמכות זו . חלק משאלות אלה מגלות נקודות תורפה אמתיות בגישת בריסק . בכדי לענות עליהם אתייחס קודם לשאלותיו של משה גרויס אלי ומתוך תשובתי יתקבל גם תשובה (חלקית) לשאלות אלה .

עכשיו (סוף סוף) לשאלותיך , משה .

בשאלותיך אודות התושב"כ אני מסכים עם רוב דבריך אלא שיש לי הסתייגויות מסויימות .

אבל מכיוון שכבר הארכתי יתר על המדה ומכיון שהנושא המהותי הוא דוקא בשאלתך האחרונה 'האם יש קשר בין המשנה למקרא?' אקפוץ היישר אליה .

אני נוטה יותר לאפשרות השנייה אלא שהוא מוצג בצורה פשטנית מדי , לטעמי . הקשר שבין התושבע"פ לתושב"כ הוא מורכב .אנסה להציג את דעתי בקצרה (כבר הגיע הזמן להקדיש לנושא הזה אשכול מיוחד) . ההלכה התהוותה לענ"ד בתהליך ארוך שבו גוף ההלכה התנפחה כתוצאה מגישה לגליסטית וא-היסטורית למצוות התורה . כל דור קיבל מהדור הקודם לו את גוף ההלכה שהצטבר עד אז כמשהו נתון . כל דור הוסיף עוד חוליה בשלשלת על ידי קביעת הלכות חדשות בשאלות חדשות שלא עלו על דעת הדור הקודם . הצירוף של גישה לגליסטית עם נסיון מעשי ביישומה יצר את התורה שבעל פה כפי שאנו מכירים אותה .

במדה ומתודה היא לגיטימית אך ורק אם היא חושפת את הכוונה המקורית של מחברי המקרא , הרי שלמתודות שנעשה בהם שימוש בכדי לקבוע הלכות חדשות אין על מה לסמוך מבחינה עובדתית .

אבל אני חולק על הנחה זו עצמה . אתה מניח שההלכה היא לגיטימית אך ורק אם היא מהווה ביטוי 'אותנטי' ל'רוח המקרא' . מבחינתך המקרא הוא מקור הסמכות הראשוני וכל מה שהתפתח אחר כך הוא סמכותי אך ורק במדה והמקרא מאציל עליו מסמכותו . אבל מדוע שהמקרא יהווה מקור סמכות בכלל ? מבחינתי התהליך הוא הפוך : קיבלתי עלי (לצורך הענין) את סמכותו של הרעבע בחיידר שאמר שיש לקבל את סמכותה של התורה שבעל פה והתורה שבעל פה אומרת שהיא מקבלת את סמכותה של התושב"כ . ומכיוון שכך אין לי בעיה אם יאמרו לי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר .

מבחינתי ההלכה היא נתון פנומנולוגי שאני מתייחס אליה כגוף אחד . היא אוסף האמונות , הדעות , המסורות והמיתוסים המקובלים על החברה שמתוכה צמחתי . יתכן שיש סתירה פנימית בין העובדה שהחברה הזאת מצהירה שמקור הסמכות שלה הוא המקרא לבין העובדה שאמונותיה ומסורותיה אינם מתאימים עם הצהרה זו . אבל סתירה זו אינה מטרידה אותי כי זה אומר לי רק שאני צריך לפרש באופן שונה במקצת ההצהרות הללו .

בחינה ביקורתית אכן מראה לנו שהנחות מסויימות , העומדות בבסיס השקפת העולם החרדית , אודות ההיסטוריה והעולם אינן נכונות . השאלה היא מה אנחנו עושים עם הידיעה הזאת . הטענה שלי הוא שזה לא בהכרח רלוונטי למעשה . כלומר , אפשר לנתק(כדרך שעשה ,בעצם , ליבוביץ) את ההלכה מההיסטוריה שלה ומכל שאלה עובדתית אחרת . ליהדות שלנו , כפי שהיא התפתחה עד היום , יש כבר הגיון פנימי משלה . ההגיון הזה הוא ההגיון המופעל בידי רבנים כאשר הם באים לפסוק הלכה . לבן הישיבה או לרב , ההגיון הזה הוא טבעי ומובן מאליו .

השיח ההלכתי הוא שיח שיש בו כללים עצמאיים שאינם נגזרים ואולי אפילו לא תמיד מתיישבים עם סוגי שיח אחרים . כשם שממשיכים ללמוד הלכות שמייצגים תפיסה שגויה של המציאות (כמו בנדה , טריפות , מים שלנו וכדו' ) על ידי כך שבהקשר ההלכתי אנו מתייחסים למציאות 'כאילו' היא כפי שההלכה מתארת אותה למרות שבהקשרים אחרים אנו דוחים תפיסה זו , כך בנוגע לנידון דידן אנו אומרים שההלכה 'כאילו' נובעת מהכתוב (וכן ביחס להנחות דומות).

ההלכה כפי שאנו מכירים אותה היא מערכת עצמאית עם הגיון משלה . והמערכת הזאת אינה יכולה מעצם טבעה להתייחס לידע המדעי שסותר אותה .

עכשיו אנו ניגשים לשאלת המוטיווציה – מדוע שמישהו יקבל עליו מערכת כזאת ? שאלה זו היא בעצם שאלה אישית שכל תשובה עליה היא תשובה סובייקטיבית . קשה למצוא נימוקים מחייבים לקבלת מערכת כלשהי והמערכת הזאת אינה יוצאת מכלל זה . יש מי שמקבל אותה מתוך אמונה שזהו רצון הא-ל (אל תשאל מנין לו) , יש מי שמוצא בה תוכן משמעותי עבורו ויש מי שמקבל אותה כי הוא נולד עם זה ולא מענין אותו משהו אחר .

אבל למרות מה שאמרתי אודות חוסר האפשרות לגזור את ההלכה מתוך השכל , יש מקום לעמת אותה עם השכל . לדוגמה , אני אינני יכול לקבל את יחסה של ההלכה כלפי גויים . אינני רוצה ליישב את היחס הזה עם השכל שלי אלא פשוט לדחותה מפני השכל שלי . עלינו להיות מודעים לכך שמקור הסמכות האחרונה איננו לא המקרא ולא התושבע"פ , אלא האדם עצמו .

מציץ

מה שכתבת כתזובה לדברי מכך שהגמ' דנה בדינים לפי הטעם, שוב חזרת על אותה קביעה שזה גדר וכלל ולא טעם, אם כן אני מציע שנעסוק בטעמים כמו שאחרים רוצי פה, וכשנגמור נקבע שזה גדר. ובדבר מה שאתה דורש לצורך כך נפק"מ, תמיד תימצא נפק"מ עד כמה שניסיוני מלמדני.

מה משמעות הדברים?

תוקן על ידי - יהוסף - 02/12/2003 19:34:49

רבונו של עולם!

מציץ, מדוע זה נחלל את התורה לעשותה רחוקה מהרציונליות, שמשפטי העמים קרובים אליה יותר לטעמך? אין לי אלא למחות ולקדש את התורה בכך שהרציונליזציה שלה העיונית והמעשית היא מושלמת ומתאימה ביותר להבנת האדם ולרמה שהוא אמור להתקרב אליה.

בדרך התורה נלך ונקדש שם שמים, לא על ידי לעשות אותה משהוא לא מובן בריסקאי, חסר טקט ויכולת חיקוי אחר מניעיה, אני בהחלט מוחה על בזיון התורה!

ועתה כמה הערות ענייניות

האם לא היו קניינים לפני מתן תורה, האם מנהג הקניינים אינו קובע קניין? [ראה ריטב"א לגבי קניין סיטומתא].

האם התורה בכלל מורה על דרכי הקניינים? אשמח למראה מקום. כפי מה שאני יודע חז"ל גם חלקו על דרכי הקניינים איך לבצע אותם, ודיונם מושתת על טוהר הרצינלזציה, ראה מסכת קידושין. אני יודע שיש דרשות אבל גם אתה יודע שגם לפני שבאו הדרשנים ההבנה היתה קיימת.

האם חוקי העמים אינם יוצרים חוקים סבירים, ומקובלים לעיתים לא רחוקות כאובייקטיבים בנושא קניינים?

למה לכבד את התורה על ידי עשותה מיסטיקה? וכי אם התורה היא מובנת ואנושית ערכה קטן מאילו דבריה סתומים?

אין לי אלא לסיים בכאב, כי הבנה כזו על משפט התורה יכולה לנבוע אך מחינוך אטום להבנת האדם והמשפט, אשר כל אדם שהיה שומע את משפטי התורה ללא חינוך בני ברקי או אחר, המחדיר בנפשו דרך בריסקאים ושאר מחללי ד' את תורתנו הקדושה, אשר עליה נאמר...

לא בשמים היא.. בפיך ובלבבך

והם באים ועושים את תורתנו לדבר ריק מתוכן לא מובן ורחוק מהבנתו.

היכן יש אדם שפוי בעולם שיראה בספר משפטים, משהוא מיסטי אירציונלי כמו שאתה מציג אותו? האם לא על התורה נאמר שאף העמים מכירים בחוקי התורה רק עם חכם ונבון הגוי הזה... לו משפטים צדיקים וישרים. האם יושר וצדק גם נתפס דרך איזה "דין" בריסקאי נוסף?
האם אין יושא\ר וצדק מזוהה דרך ההבנה של הדברים? האם הגויים אכן סובייקטיביים בהנחתם שהתורה היא מערכת חכמה שבה חוקים צדיקים וישרים?
תעשה טובה...

וכבר קבעו חז"ל שהתורה ניתנה בהתאם להבנת האדם, כפי שצויין כאן רבות 'דברה תורה כנגד יצר הרע'.

ולסיום, האם ניסית פעם להבין את מצוות התורה באופן אובייקטיבי? מבחינתי זה לא אפשרי, אא"כ שכחה או משהוא כיוצא בזה שינה את העניין!

אני אישית מכיר כמה וכמה מהחברים, אשר דרך לימודם את המצוות, הוא ישיר תוך מסירות נפש לאובייקטיביות מקסימלית, ופירותיהם כבר הצמיחו עצי פרי.

תרשה לי לקבוע בבירור שלא ניסית לעשות את אשר אתה דן עליו.

סליחה על הבוטות, אבל פגעת בדבר המקודש לי, ואיני מדבר בשמי, אלא בשם תפיסתי את קדושת התורה,] שהתורה עצמה מכוונת אליו.

הרבה נחת, וסליחה אם הקצנתי בביטוי... אך לתועלת העניין אני משאיר את ההודעה בצורתה הספונטנית, כי כך כנראה אוכל להעביר טוב יותר את תחושתי.

משה אמת ותורתו אמת, ואין אמת ללא טעם! [

תוקן על ידי - מבחן - 02/12/2003 19:54:46

מואדיב, ביחס לדבריך בסוף הודעתך בסוף העמוד השני

הם לא צודקים

מציץ:
למרות הרטוריקה המרשימה ושובת הלב שלך התאוריה שלך לא עומדת במבחן המציאות.
אתה יכול לראות במפורש לאורכם ולרוחבם של הש"ס והפוסקים שחכמי ישראל לקחו את הכלל ועל פיו שונו ההלכות (בפרט בדיני הממונות, אך לא רק בהם).
יש מאמר גדול ומשכנע של אלבק בעניין הזה שבו נעזרתי להבאת הציטטות הבאות.

עירובין סד ב
"לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים"

ב"ב כ"ו א'
"לא שנו אלא בא"י אבל בבבל ..."

הרא"ש ב"ק ג' י"ב
ותמיהני מדוע לא הביא רב אלפס ברייתא זו ואפשר ... היה מנהג זה נוהג בזמנם שלא היה אדם נכנס..

ב"י חו"מ שיב - מיהו בזמן הזה אפילו חנות של נחתום ושל צבעים אינם צריכים להמתין יותר ..

אמנם, אתה יכול לראות גם התפתחויות שרירותיות עקב שכחת הכלל וקידוש הפרטים, אך לא יכול להיות ספק שמדובר בהתפתחויות לא טבעיות, גם אם עלינו ללכת על פיהם, שאחרת תעשה התורה קרעים קרעים.
אי אפשר לקדש את השרירות !
אף אני סבור שיש בכך משום פגיעה בכבודה של תורה.

ידידי ר' מבחן

אינני יודע מה כתבתי שגרם לך להתרגש כל כך . אני רוצה לבקש שלהבא תתייחס אך ורק עניינית . אנא אל תחווה דעה בנוגע לאם דברי טובים או רעים אלא רק אם הם נכונים או לא נכונים .

גם ביתר דבריך לא מצאתי טענה 'אובייקטיבית' . בוודאי שמעת על אותה הבחנה עתיקת יומין בין המצוות השכליות לבין המצוות השמעיות . ושים לב: לא אמרתי שהתורה היא מיסטיקה אירציונלית . אמרתי שדיני התורה אינם מתחייבים מהשכל . לא כל נורמה שאינה מתחייבת מהשכל היא נורמה אירציונלית(למרות שמשה קרוי טוען אחרת).

גם לא הבנתי מה רצית לגבי קניינים . אם שמת לב , הבאתי רעיון בשם ר' סעדיה גאון . לדעת הרס"ג אין אפשרות לקבוע על פי השכל בלבד את כל פרטי הדינים גם במצוות השכליות . דרכי הקניינים הם רק דוגמא לא מהותית והוא מביא עוד דוגמאות . האם החוק האומר שיש לעצור באור אדום הוא חוק אובייקטיבי ? האם יש קשר בין הצבע האדום לצורך לעצור ? יש הרבה דברים שבהם חייבים להגיע להסכמה אבל ההסכמה היא שרירותית . כמו כן אין שום הכרח אובייקטיבי שדוקא משיכה קונה . אין שום חוק אובייקטיבי המגדיר כיצד זוכים מן ההפקר ואין שום חוק אובייקטיבי הקובע את דיני הירושה וכך הלאה . בכל מקום שבו אין הכרעה אובייקטיבית יש צורך בהתגלות , לדעת הרס"ג . לפי הבנת רס"ג כנראה שדרשות חז"ל הם חלק מההתגלות .

אם אתה מתעקש שלא לקבל את ההבחנה בין מצוות שמעיות למצוות שכליות וגם שלא לקבל את דברי הרס"ג , אבקש ממך לענות על השאלה של הרס"ג : מה הצורך בתורה אם אפשר להוציא את כל דיניה מהשכל בלבד ?

האזרח

ייש"כ על המראי מקומות (ובוזזזז על השורה האחרונה ).

בדוגמאות שהבאת (וכמו כן בדוגמא של יהוסף) רואים שההלכה משתנית אם יודעים את טעמה . על כך אינני חולק כי אלה הם דוגמאות של טעמים שמגדירים את ההלכה. למשל בדוגמה שהבאת ממסכת ב"ב למדנו שיש להרחיק ד"א כאשר הטעם ניתן בברייתא משום עבודת הכרם על כך אומרת הגמרא שבבבל שהמחרישות קצרות מספיקים שני אמות . אילו היה כתוב במפורש שיש להרחיק כדי עבודת הכרם היה זה מובן מאליו שבבבל הדין שונה מבא"י . במקרה הזה הטעם הוא בגדר 'מה' ולא בגדר 'למה' .

אבל טעמים אינם נימוקים מחייבים . אם מישהו מתעקש לשאול למה ההלכה כך ולא כך אין תשובה שתספק אותו . גם כאשר ינתן נימוק אפשר יהיה לשאול על הנימוק למה לקבל אותה . וכך עד אינסוף . בסופו של דבר תמיד יהיה תשובה בסגנון של 'כך הדין וזהו' . לדוגמה , היה כאן נידון על הדין של 'כאשר זמם ולא כאשר עשה' . אף אחד מההסברים שניתנו אינו הסבר שכאשר אני שומע אותו זה משכנע אותי בצדקת הדין . אילו היה נפקא מינא למעשה בין הטעמים השונים שניתנו הייתי אומר שיש לדעת מהו הטעם כדי לדעת מהו ההגדרה . וזה לא כדי להבין את צדקת הדין אלא לדעת מה הוא הדין .

מציץ, לא הבנתי את השאלה.
מדוע שלא יהיה צורך בתורה אם ניתן להגיע לפרטיה באמצעות השכל?
והרי מאיפה התורה [על כל שלבי התפתחותה] הגיעה אם לא מהשכל? היא הרי לא נחתה עלינו מהירח.

אפשר להוציא הגיונות המצווה מהשכל, אבל זה קשה.
האם אף פעם לא הלכת לשמוע דברים שהסכמת להם אח"כ? א"כ למה הלכת הן יכולת להגיע לזה לבד? זו טענה, ברור שלא, כן לגבי דבריי לעיל.

שנית התורה קובעת מוסד וביטוי משפטי להגיונות תוכן דבריה, וזאת אין לאדם את האפשרות, אא"כ הוא במצב סמכותי הדומה לזה של משה רבינו.

[איני חושב שדבריי לעיל אינם ענייניים, אתה מצטט ר"ח או רס"ג, ואני מצטט תחושות ורעיונות לגבי דבריך, כמו חילול ד' וכיו"ב. לגבי טוב ורע, אין חולקין כבוד במקום חילול]