המוציא מחבירו עליו הראיה - תמיד?

כלל נקוט בידינו שהמוציא מחבירו עליו חובת הראיה.
רציתי לשאול האם זה נכון תמיד או שמא יש לחלק בין מצב בו על המוחזק יש חובה לעשות מעשה בכדי להיפטר.

יש מצבים בהם התובע מעורר תמיהה וספק ולכן עליו הראיה. אולם מה הדין במקומות בהם ברור ומוסכם שעל הנתבע לעשות מעשה בכדי להיפטר, וכל עוד לא עשה את המעשה, יש עליו חיוב לשלם. כעת הוא טוען שהוא עשה את המעשה הפוטר, ולעומתו התובע טוען שלא עשה ועדיין חייב. על מי הראיה?

נביא דוגמא לדבר: הר"מ בפרק ט' משכירות ה"ד כותב:

השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעה"ב הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת, בד"א בשלא הלכו אבל הלכו החמרין ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכר להשקות השדה ומצאוה שנתמלאה מים,
אם ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב ומצא שצריכה פועלים אין לפועלים כלום מה בידו לעשות
ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל

כלומר, אדם שכר פועלים, נניח לצורך השקיית שדהו. בבוקר יום העבודה הוא מודיע להם שאינו צריך אותם כי ירד גשם בלילה.
אם בעה"ב ביקר בשדה מבעוד יום, וראה שהשדה זקוקה לעבודה, ובלילה ירד גשם, בעה"ב פטור מלשלם לפועלים ואין להם עליו אלא תרעומת, משום שזה אונס, אי אפשר היה לדעת שלא יצטרכו את הפועלים.

אולם, אם בעה"ב בפשיעתו לא טרח לבדוק מה מצב השדה מבעוד יום, והרי יכול להיות שהגשם ירד כבר אתמול, הוא יחוייב לשלם לפועלים פיצוי על אובדן יום עבודה (כפועל בטל).

מלשון הר"מ נראה, כי כל עוד לא ביקר בעה"ב בשדה מבעוד יום הוא יהיה חייב לשלם (נניח כי כך היה נוהג המדינה לבקר בשדה מבעוד יום).

עולה השאלה, אם יש ויכוח בין הפועלים לבעה"ב אם הוא ביקר בשדה או לא. בעה"ב טוען ביקרתי בשדה, והפועלים טוענים לא ביקרת.

על מי הראיה? מצד אחד הפועלים מוציאים מבעה"ב, ומצד שני על בעה"ב יש חיוב כל עוד לא פטר עצמו בביקור. אולי נאמר שא"כ חובת הראיה עליו.

אני סבור כי מאחר והר"מ לא כתב שעל בעה"ב הראיה, הרי זה חוזר לדיני הראיות הבסיסיים, בהם המע"ה.

בפרק הבא, פרק י' ישנה הלכה שדומני שמביאה ראיה לדעתי:

המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן נתן הקמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר
לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואינו מומחה אע"פ שהוא בחנם חייב לשלם
וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אע"פ שהוא בקי ואינו צריך להתלמד ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד ואם אינו בקי חייב לשלם אע"פ שהוא בחנ' והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים
טבח שעשה בחנם וניבל וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראייה שהן מומחין ואם לא הביאו ראייה משלמין:

כאן הר"מ כותב במפורש שעל הטבח להביא ראיה שהוא מומחה בכדי להיפטר, אע"פ שהוא המוחזק בממון.

עוד נקודה בכיוון הזה: מי שטען מנה לי בידך והלה אומר פרעתי. אין ספק ביניהם שעל הלווה לעשות מעשה בכדי להיפטר, והוא פריעת המלווה, אולם אעפ"כ הוא נאמן מכיוון שהוא המוחזק.

מישהו מסכים, מתנגד, יכול להביא ראיה נוספת/אחרת?

יהוסף,
בדוגמא שהבאתי עם הטבח שניבל, אי אפשר לומר שהוא אינו מוחזק בממון, ואעפ"כ חובת הראיה עליו.

למה? אולי כי טבח מומחה אינו שכיח, ואולי מסיבה אחרת שלא יודעני עכשיו. אך עכ"פ, הטבח הוא המוחזק בממון.