| נשלח ב-2/12/2003 23:42 |
 |
| |
"ויפגעו בו מלאכי אלוקים" / פרשת "ויצא"
פרשת "ויצא" מסתיימת בשני פסוקים, המספרים על מפגש יעקב עם מלאכי אלוקים. הדברים סתומים ואינם מפורשים
לשון הפסוקים היא: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים: ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (לב/א,ב,)
מתוך לשון הכתוב נמצא, כי תחילה פוגעים (כלומר: נפגשים) המלאכים ביעקב, ורק לאחר מכן הוא רואה אותם, זאת כאשר בכל מפגש בין שני בני אדם ההולכים איש לקראת חברו, תחילה הם רואים זה את זה, ורק לאחר מכן הם 'פוגעים' כלומר, באים במגע זה עם זה.
ה"משך חוכמה" בפירושו לתורה שואל את השאלה, כיצד ניתן להבין את לשון הכתוב, לפיו תחילה פגעו המלאכים ביעקב, ורק לאחר מכן הוא ראה אותם?
על רקע ידיעתו והבנתו את תורת הנבואה של הרמב"ם, לפיה מבטאים ה"מלאכים" את התכנים וההישגים של הכוח המדמה משיב הרב, שאין מדובר כאן במפגש בין בני אדם, אלא במיפגש בין יעקב = האדם עם המלאכים, ואין זה עניין של ראיית עיניים, משום שהמלאכים שהאדם רואה כביכול , הריהו רואה אותם בתודעתו, ולמעשה ביטוי מטאפורי זה של ראיית מלאכים – משמעותו הכרת ה' שבו, ולכן אין האדם רואה אותם אלא כאשר הם בו-בתודעתו.
כלומר: כל זמן שאין המלאכים פוגעים באדם ממש, והם לא מהווים תוכן תודעתו, אין הוא רואה אותם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2003 10:08 |
|
| |
מענין ...
יתירה מזו נראה לי לקשר הדברים לפשט הסיפור , שיעקב בדיוק חזר אז מגלות ארוכה בבית לבן , בה עסק בעניני גשמים , (צאן ובקר , גידול ילדיו וכו') ונראה שבמובן מה הספיק "לשכוח" את רושם
התורה שלמד בבית המדרש (עפ"י חז"ל) והמגמה שהובילה אותו בתחילת דרכו אחרי המלאכים הראשונים שראה (לבנות בית א-להים) , ורק אחרי ש"הזכירו" לו לשוב לארץ ("שוב אל ארצך ואל מולדתך ואהיה עמך") והצליח להתנתק מלבן (לא כ"כ בקלות , אחרי 20 [!!!] שנה שחי איתו , עבד אותו , נשא את בנותיו וכו') "פגעו בו" המלאכים, פשוט כי היה מנותק אז מיחס ממשי לאידאות נבדלות , ולכן קודם "פגעו בו " המלאכים כלומר הפכו לחלק מקיומו האקזיסטנציאלי , ורק אח"כ "ראה אותם" , שהפכו לממשיים בתודעתו דהיינו ראיה . (וראוי לעיין בהקשר הזה בדברי הרמב"ם על משמעות ה"ראיה" [בהקשר למשה רבינו ע"ה שביקש מהקב"ה "הראיני נא את כבודך"] אם אני לא טועה זה נמצא בתחילת הלכות יסודי התורה )
יום נעים .
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2003 19:54 |
|
| |
שמעתי בשם ראש קהילה עשירה בארה"ב "וורט" שאולי יש בו מן האמת
לפני שיצא יעקב מא"י חלם על מלאכים עולים ויורדים
כשחזר פגעו בו מלאכי אלוקים
בחו"ל חלם על כסף, על צאן עקודים נקודים וברודים...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2003 20:56 |
|
| |
כאן יוחנן, ( וגם לאיש ציפור
כושר הדימוי (והזכירה) נקבעים בכל אדם מטבעו, יש בעלי דמיון מפותח ובעלי דמיון מוגבל, ותכונות אלה אין האדם יכול לשנותן מרצונו. אבל הכיוון שבו פועל הכוח המדמה והתכנים שאדם מעלה בתודעתו אינם קבועים מראש, והם נקבעים על ידי גורמים התלויים ברצונו, התכנים שבדמיונותיו הם התכנים של חיי המעשה וחיי ההגות שלו המעסיקים או שהעסיקו את תודעתו.
מכאן שיש ב"וורט" שהבאת מן האמת.
תוקן על ידי - איקה - 03/12/2003 21:11:35
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2003 17:40 |
|
| |
בהקשר ל"וורט" אותו הביא, כאן יוחנן בקיצור נמרץ, והרעיון אותו מזכיר אישציפור, נמצא שב"מורה" מסביר הרמב"ם דרך דמויותיהם של יעקב אבינו ומשה רבנו את התופעה הזו.
ה"מורה" חלק ב פרק לו (לקראת סופו)
"ולזה תמצא הנביאים, תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם, וכבר ידעת אמרתם: 'אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות' , ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו להתעסק כוחו המדמה בהיפקד יוסף, ומשה רבנו עליו השלום לא באתהו הנבואה כבואה מקודם, מאחר תלונת המרגלים, עד שמתו כל דור המידבר אנשי המלחמה, בעבור שנלאה לרוב תלונותיהם,,,וכן תמצא עוד קצת הנביאים, ניבאו מידת זמן אחת, ואחר כך נפסקה הנבואה מהם ולא התמידה להם בעבור מה שנתחדש, וזאת הסיבה העצמית הקרובה, בהפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק. כלומר: או עצבות, שיהיה לאדם בעיניין מן העניינים, ויותר רע מזה היותו עבד נקנה נעבד לסכלים הזונים, אשר קבצו העדר הדיבר האמיתי, ותגבורת כל התאוות הבהמיות, ואין לאל ידו, ובזה יעדנו רע, והוא אשר רצה באומרו: ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח/יב)"
--------------------------------------------
לפי חז"ל, בכל אותן שנים בהן נותק הקשר בין יעקב ליוסף בנו, היתה תודעתו של יעקב טרודה ובלתי פנויה לעסוק בהכרת ה', ולזה התכוונו חז"ל בציינם כי באותן עשרים ושתים שנים, פסקה ממנו הנבואה. ואימתי חזרה אליו? כאשר מתבשר לו "עוד יוסף חי" ומיד לאחר מכן נאמר: "ותחי רוח יעקב אביהם" וחז"ל דורשים את המילה "ותחי" ושואלים? וכי היה יעקב מת? והם משיבים, שבכל אותן שנות צערו על יוסף, היה בו אותו גורם מונע שמנע בעדו מה שנקרא 'רוח הקודש', ומשנתבשר על היגלות בנו, שבה אליו אותה רוח הקודש שאיבד.
ובעניין משה רבינו, הרמב"ם נסמך על מה שאמרו בתענית ל, ב. "עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה" לא שנפסקה ממנו הנבואה לגמרי.
ועל מה שאומר הרמב"ם בעניין המרגלים, תלויה כמובן בפרשנות.(דברי אגדה)
אנו מוצאים שהמיצוות שניתנו לישראל, ניתנו כולן או בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, דהיינו בטרם פרשת המרגלים, או שהן ניתנו רק לאחר כלותם ומותם של אותם המכונים 'מתי מדבר'. ובשאר אותן שלושים ושמונה שנות הביניים, היה משה נתון בדיכאון, עקב כישלון העם במשלחת המרגלים, שהוא כמובן גם כשלון המנהיג עצמו, ולכן אי מתן מיצוות נוספות לישראל, התפרש שנבע מתוך עצבותו שגרמה לכך שלא שרתה עליו רוח הנבואה במלוא עוצמתה.
תוקן על ידי - איקה - 07/12/2003 17:53:41
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2004 23:09 |
|
| |
ויפגעו בו מלאכי וכו' כאשר ראם, מחנה אלוקים זה.
העניין שהמלאך הנראה בעין המוחשי הוא או התלבשות מן המלאך, וזה "ויפגעהו איש" - שנתלבש בלבוש איש, או הוא דקות המוחש וההשגה המורגשת עד כי הוא כפגיעה אחד באחד. והנה אם אדם בא לקראת חברו, הלוא מרחוק רואה את חברו, ואחר כך פוגע בו שבא אצלו. מה שאין כן המלאך, קודם זמן שהוא אצלו אינו רואהו, וכשהוא אצלו הוא רואהו, שאז נתגדל השגתו והוא רואהו, וכיוצא בזה פירשו קדמונים מקרא (בראשית טז/יג) "הגם הלם ראיתי אחרי רואי", שכיון שפסק מדבר עמה, תיכף לא ראתה אותו. וזה שאמר, שאעפ"י שהמה הלכו מארץ ישראל לקראתו, בכל זה לא ראה אותם מרחוק, רק כאשר פגעו בו, שבאו אצלו ממש, שאז היה צריך להם, אז השיג אותם ונזדככה ראייתו. ולכן אמר "כאשר ראם", אחרי הפגיעה, ולא קודם הפגיעה ד"מחנה אלוקים זה" ודו"ק.
משך חכמה -ויצא. ע' קמה
ראיית מלאך אפילו בהתלבשו בלבוש איש, הוא בבחינת 'אחד לאחד', כלומר, ראיה פתאומית מיד עם הופעת המלאך אצלו, כתוצאה מדרגתו הרוחנית העילאית של הרואה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/5/2008 08:25 |
|
| |
נפלא!
השאלה באמת אם יש רצון להדמות לאותם מלאכים,או שמא או מסמל את מרכיביו של הרואה ואולי הוא נרתע
מעניין הוא אותו היחס לאחר התעוררות ,ומתן הפרשנות לדבר,כי שם גם מפתיע השם.
|
|
|
|
|
