[אזהרה:
לא פשוט לקריאה, ולא מומלץ לבעלי/ות לב חלש.]
יוצאות
מהצללים
מאת אביבה לורי
מה מניע קבוצת נשים שהותקפו
מינית לחשוף את פניהן ולדרוש מהסביבה להתמודד עם החוויה הטראומטית שלהן? ארבעה
מונולוגים
העליזות בחדר רגעית ומטעה. ליאת רוזנברג, טמיר לדרברג ויעל ארצי
משנות מצבים מול המצלמה. יושבות וקמות, מתחבקות ונוגעות, מטפסות ויורדות מהספה אל
אדן החלון. משהו עצוב ומתריס מסתתר בחיוך שלהן. הנה, אנחנו מצטלמות לעיתון, מספרות,
בפעם הראשונה, בגלוי, את סיפור חיינו.
שלושתן, קורבנות של תקיפה מינית
והשתקה, משתפות פעולה בסרט תיעודי נדיר, "מתמורפוזה", של נטעלי בראון. הטעות בשם
הסרט מכוונת. כך כורכת בראון את המוות עם גלגול הצורה המיתולוגי, שהוא כמו מוות.
זהו סרט פיוטי, קשה לצפייה, המשלב סיפורי אונס על פי ספר המטמורפוזות של אובידיוס,
משורר רומי מהמאה השמינית לספירה. 250 סיפורי מטמורפוזות יש בספר, 50 מהם מתארים
נשים שנאנסו והפכו לחיות, צמחים ואבנים.
בראון (28) בוחנת גבולות ומפלרטטת בסרטיה עם המוות (ראו מסגרת). "מתמורפוזה" מזמין
התחכמות. מיתולוגיה מול מציאות. מאבק כוחות שבו אף צד לא משיג יתרון. הנשים
המיתולוגיות מושתקות. באמצעות המטמורפוזה הן מתגלגלות לחפצים, צמחים, חיות, נהר.
הנשים במציאות מדברות למצלמה. מתארות את רגעי האימה במבט ישיר ובחיתוך סטטי.
"היה לי ברור שסרט ארוך ראשון אעשה על הנושא הזה", אומרת בראון. "לא חוויתי
אונס וגילוי עריות, אבל יש לי חוויית הזדהות מאוד גדולה עם הפגיעה הזאת. אני מרגישה
שזאת חוויה עמוקה ולא מודעת אצל כל אשה. זיכרון ארכיטיפי גם אם היא לא נאנסה
במציאות, אלא רק חוותה הטרדות מיניות. גם אני חוויתי הטרדות מיניות בצעירותי".
דמותה של בראון מגיחה בסרט במיתוס של פרספונה ודמטר. היא קיאנה, החברה של
פרספונה שרואה איך הדס, אל השאול, אונס וחוטף את פרספונה והיא בוכה עליה ולא יכולה
להפסיק, עד שהיא הופכת לנהר. "יש לי אהבה גדולה לספרות", אומרת בראון, "וכשגיליתי
את אובידיוס, נדהמתי עד כמה הסטטיסטיקה שלו דומה למה שקורה היום".
כמו אצל
אובידיוס, גם בעולם המערבי אחת מתוך חמש נשים עברה או תעבור אונס או גילוי עריות.
הסטטיסטיקה העולמית מדברת על אחת מתוך שלוש. אובידיוס לא פמיניסט. "אני עושה אצלו
קריאה פמיניסטית. אני קיאנה. מזדהה מאוד עם הכאב הזה".
בראון הקדישה לסרטה
שמונה שנים, במהלכן חיפשה נשים שיספרו את סיפורן בגלוי ולא יסתירו את פניהן. הידיעה
עברה מפה לאוזן במרכזי הסיוע, דרך חברות, בפורומים באינטרנט. למעלה מ-120 נשים נענו
וביקשו להשתתף בסרט. "הרוב הגדול לא רצה חשיפה", אומרת בראון. "התנאי שלי היה רק
בחשיפה מלאה. לא רציתי לשתף פעולה עם ההסתרה וההשתקה שקיימות בתקשורת ובחברה".
בפברואר השנה הסרט היה מוכן. הוא התקבל לפסטיבל דוקאביב, שמו הוזכר בכל
הפרסומים, אבל אז אחת הנשים התחרטה. החשיפה היתה קשה לה מדי. ההפקה נעצרה עד שנמצאה מחליפה מתאימה. ליאורה די נור מופיעה אמנם בסרט, אך
ביקשה להימנע מהצילום המשותף לכתבה.
1. יעל ארצי
ארצי, בת 65
מתל אביב, המבוגרת בחבורה, ילידת קיבוץ כפר מכבי, היא אלמנתו של הטייס הנעדר אקי
(יצחק) ארצי שמטוס הווטור שבו טס נפל למפרץ סואץ בדצמבר 1967 וגופתו לא נמצאה עד
היום. ארצי, פנסיונרית, היתה מנהלת סחר ושיווק בינלאומי במרכז המזון במכון היצוא.
אמא לשלוש בנות, בהן השחקנית נועה תשבי, וסבתא לשישה נכדים. ארצי נאנסה לפני 49
שנה. בשדות בין כפר נטר להדסים.
"הייתי בת 16. למדתי בפנימייה בהדסים ואהבתי לרכוב על סוסים. הייתי הולכת ברגל לכפר
נטר, לוקחת את הסוס של השומר ורוכבת עליו. אחר כך הייתי מחזירה אותו, מטפלת בו,
מנקה ומברישה. פעם אחת חזרתי, כבר היה ערב, חושך ומישהו תקף אותי, שבר לי את
הגולגולת ואנס אותי. למחרת לפנות בוקר השומר מצא אותי בשדה מחוסרת הכרה, העביר אותי
לבית חולים בלינסון, ושם נקבע שהותקפתי ונאנסתי".
ארצי לא זוכרת אם הודיעו
להוריה שהיא נאנסה. אביה, חנן יבור, איש משרד החוץ, היה אז בשליחות באפריקה. "לא
קראו להם לחזור בגלל זה לארץ", אומרת ארצי. "לא רציתי שיקראו להם כי אני בטוחה שאמא
שלי היתה מאשימה אותי על שנאנסתי והייתי מקבלת ממנה מכות. היו אנשים טובים אחרים
שחיבקו וטיפלו בי. אבל מבחינת המשפחה הייתי לגמרי לבד. חזרתי להדסים ושם היה קשר
מוחלט של שתיקה. כולם ידעו מה קרה, אבל אף אחד לא דיבר אתי ואני לא דיברתי עם אף
אחד. התביישתי. הרגשתי אשמה שאנסו אותי. מישהו ריסק לי את הגולגולת, ניצלתי בנס
ממוות, אבל אם לא מדברים על זה, סימן שזה לא קרה".
לא היה בך צורך להתקשר
להורים?
"הקשר עם ההורים שלי היה גרוע שבגרועים, ולא היה לי מה להתקשר
אליהם. אני חושבת שהם באו לביקור בארץ בקיץ, כמה חודשים אחרי שזה קרה, ולא דיברנו
על זה. אני לא סיפרתי והם לא שאלו. בהדסים עבדה בת דודה של אבא שלי, היא היתה גננת
ובעלה היה מורה למוסיקה, הם נתנו לי תמיכה וחיבקו אותי, חבל על הזמן. אתם דיברתי על
זה אבל לא כמו שמדברים היום. אז לא התייחסו לדברים האלה עם כל העומק והמשמעות לגבי
הנזקים, לא היתה שום מודעות ולא עזרה נפשית".
ואיך היו החיים אחר כך?
"הייתי מבוהלת. פחדתי לרכוב וללכת בשדות. זוכרת התקפי בחילה, כל הקרביים
התהפכו ומדי פעם פרפורים בלב ורעד בכל הגוף".
זה מתעמעם עם השנים?
"זה משהו שאי אפשר להשתחרר ממנו. זה מלווה אותך כל הזמן, ואני מדברת על 49
שנה. כשאני שומעת היום משהו ברדיו, עובר בי זרם חשמלי בכל הגוף. מאז אני הולכת
ברחוב וכל הזמן הראש שלי זז כמו על ציר 360 מעלות מסביב. אני דרוכה ומוכנה לקרב. כל
הפעילות הספורטיווית שלי והכושר הגופני שפיתחתי, זה לא רק בגלל נושא הבריאות אלא
בין השאר כדי שלעולם אף אחד לא יוכל לעשות לי את זה. אני אהיה תמיד יותר חזקה ויותר
זריזה מהתוקף".
בעלה, אקי, אומרת ארצי, ידע על האונס מהרגע הראשון וקיבל את
זה בלי שום בעיה. "הוא היה פמיניסט ידוע, עוד לפני שהמלה הזאת הומצאה", היא אומרת.
"'הגבר החדש', זה מה שהוא היה. כל הבסיס ריכל מאחורי הגב שלנו איך אני מתעללת בו
ומכריחה אותו לשחק עם הילדים".
האנס של ארצי מעולם לא נתפס ולא נשפט.
2. טמיר לדרברג
לדרברג, בת 26, מירושלים גדלה במשפחה דתית
ועברה תהליך של חזרה בשאלה ("בגיל 18 חזרתי בשאלה אבל הרבה קודם איבדתי אמונה").
היום היא פעילה במרכז סיוע לתקיפות מיניות, לומדת צילום במדרשת הדסה ומופיעה כ"סמי
סבבה", ערס מקומי, במופע דראג קינג, במועדון השושן בירושלים.
פעמיים בחייה
עברה לדרברג תקיפה מינית ואונס. פעם ראשונה בגיל שמונה. "גרנו בהר נוף, בשכונה
חרדית, שכן בן 18 פלוס, בחור ישיבה, התעלל בי מינית עד גיל 12. אף אחד לא ידע.
בהתחלה לא הרגשתי רע עם זה. הוא נתן לי תשומת לב, היה שכן נחמד וידידותי. דמות
חיובית. לא חשבתי שזה בסדר אבל חשבתי שזה חלק מתשומת הלב. בשלב מאוחר יותר התחלתי
להרגיש שזה פחות נעים. כשהייתי בת 12 ההורים שלי התגרשו ועברנו דירה ואז זה נפסק".
לדרברג סגרה את הנושא בעומק התודעה וחשבה שהוא לעולם לא יצוץ עוד. בגיל 14
נשלחה ללמוד באולפנה בקרית ארבע ("זה לא הדבר שאני הכי גאה בו"). בגיל 18 הלכה
ללמוד במדרשת שובה ללימודי יהדות בעפרה ושם עברה תקיפה מינית שכמעט הסתיימה במותה.
צעיר אתיופי ממרכז קליטה סמוך חדר בלילה לחדרה.
"שמעתי קולות, התעוררתי
משינה, היינו שתיים בחדר, אני וחברה שלי, וביקשתי שקט, ואז החברה שלי אמרה: 'טמיר,
יש פה מישהו עם סכין בחדר'. הוא הצמיד את הסכין לצוואר שלי והיא ביקשה ממני לשתוק
כדי שהוא לא יהרוג אותי. אחר כך הוא נתן לחברה שלי מכה חזקה בראש והיא איבדה את
ההכרה. והוא הפשיט אותי כמו שמפשיטים תינוק והסכין כל הזמן על הצוואר שלי, דוקרת
דקירות קטנות, ואז אנס אותי. הרגשתי איך כל החיים שלי עוברים כמו סרט בראש, כל מיני
אירועים, זיכרונות שלא זכרתי.
"אחר כך העמיד אותי עם הפנים לקיר וניסה
לתקוע את הסכין בצוואר שלי. עצמתי את העיניים וקיוויתי שזה ייגמר מהר. היתה כבר
השלמה ממקום של שלווה ורוגע. אבל אז החברה שלי צעקה: 'טמיר, הוא הורג אותך', ואז
התחלנו להיאבק בו ולצעוק, ואני בעטתי בו חזק ברגליים והוא דקר אותי והפיל על המיטה
והיא השפריצה דאודורנט לעיניים שלו".
האנס נתפס והורשע באונס בנסיבות
מחמירות, אבל בגלל שהיה קטין, בן 17 וחצי, נידון לארבע שנים במוסד סגור לעבריינים
צעירים. המקרה דווח בעמודי החדשות, באותה עת. לדרברג שכבה בבית במשך חודש וחצי עם
גבס כבד על הרגל וחבלות בכל הגוף והחלה את המסע לעבר המודעות האישית-פרטית שלה
והפמיניסטית חברתית.
"באו חברות מהמדרשה לבקר אותי, המורים, הצוות, לא
הניחו לי לרגע. היתה תחושה של ניחום אבלים, אבל אף אחד לא דיבר על מה שקרה. כולם
דיברו על זה שנפגעתי קשה ברגל, אבל לגבי האונס אמרו שזה היה ניסיון לאונס. האנס
הורשע באונס אבל הם המשיכו להגיד, ניסיון לאונס. היה להם יותר קל להתמודד עם זה.
אולי רצו להגן עלי ועל שמה הטוב של המדרשה. זה קרה ב-1998, והיום אף אחד במדרשה לא
יודע שדבר כזה התרחש שם. אותי זה מיקם במקום מאוד בודד, כי נשארתי לגמרי לבד. עבר
המון זמן עד שיכולתי לעמוד ולהגיד להם: 'זה לא נכון מה שאתם אומרים, זה היה אונס'".
וההורים שלך?
"אני בת צעירה מתוך חמישה ילדים. הורי גרושים, אבא
שלי לא בתמונה. אמא שלי טיפלה בי, אבל היא היתה עסוקה בלטפל בעצמה ואחר כך ברגשי
אשמה על שלא היתה שם. ולי רגשי האשמה שלה לא עזרו".
לדרברג חזרה למדרשה
לסיים את הלימודים, התגייסה לצבא, שירתה כמש"קית חינוך והתחילה בתהליך ארוך של
טיפול נפשי. בטיפול צפה ועלתה ההתעללות מהילדות וב-2001 היא החליטה להגיש תלונה
במשטרה נגד השכן המתעלל. התלונה התבררה בדלתיים סגורות בבית המשפט המחוזי בירושלים.
ב-2003 נחתמה עסקת טיעון: חמש שנות מאסר בפועל לשכן ו-216 אלף שקלים פיצוי
למתלוננת. ב-20 במאי 2003 התברר לבית המשפט שהשכן נעלם מהארץ. "למרות שלאורך כל
ההליך המשפטי ביקשתי להוציא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ", אומרת לדרברג, "הצו לא
הוצא ועד היום איש לא יודע היכן הוא מסתתר".
בימים אלה עמל משרדו של עורך
דין אביגדור פלדמן על הגשת תביעה אזרחית לבית משפט השלום בתל אביב, בדלתיים סגורות,
נגד מדינת ישראל, לתשלום הפיצוי ללדרברג. "אני מרגישה ששילמתי מחיר יקר בבריאות
הנפשית שלי", היא אומרת. "השבר הכי גדול שלי היה כשהוא ברח מהארץ. אושפזתי במחלקה
פסיכיאטרית. הרגשתי שאין לי כוח. שזה חונק אותי. הייתי בדיכאון עם המון חרדות לא
רציונליות. פחדתי שהוא יחזור ויתקוף אותי. הייתי בטיפול תשע שנים. אני פוסט
טראומטית. תמיד אהיה.
"האונס במדרשה היה האירוע הכי מפחיד בחיי. זה חלום
הבלהות שממנו אנחנו מתעוררים. הרגשתי כמו בסרט אימה שבו אני הגיבורה הראשית ועוד
מעט הולכים לרצוח אותי. יש לי צלקות לכל החיים. גם הפצע ברגל וגם הצלקות בנפש. זה
משהו שהוא כבר חלק ממני. כמו מי שהיה בפיגוע. רק בלי ההאדרה החברתית. כי אני לא
מקבלת את היחס הזה, לא מהמוסדות ולא מהחברה. אבל גם אני עברתי פגיעה פיסית ונפשית
והשאלה היא אם ארגיש בנוח לדבר על זה עם אנשים שהיו בפיגוע או נלחמו בלבנון. אני לא
בטוחה כי אני חושבת שאנשים פשוט לא רוצים לשמוע".
בקטע הסיום בסרט של בראון
אומרת לדרברג: "אני גדלה לבד כמו עץ שנראה גדול וחזק מבחוץ עם הרבה עלים ומיליון
גוונים של ירוק, ופורח כזה, חזק, חסון, שבפנים הוא רקוב כולו ושחור, ושבסערה הבאה
הוא בטח יפול. ראיתי עץ כזה ביער ירושלים אחרי השלג. עץ ענק שנפל".
למה
רצית להשתתף בסרט?
"בגלל העניין החברתי. קורבן אונס בתקשורת תמיד נראית
מטושטשת ומדברת בקול מעוות ואת התוקף מראים עם הפנים האנושיות שלו. כשהקורבן
מטושטשת, קשה להזדהות אתה, כי היא לא השכנה או אחותי, אלא איזה גברת מעיירת פיתוח
רחוקה ואז לא מצליחים להרגיש אליה אמפתיה. ואני שואלת, למה היא צריכה להיות מוסתרת?
היא לא עשתה משהו רע. בגלל מה שיגידו האנשים שאני מכירה בעבודה? בלימודים? הפחד
שישפטו אותי? אמא שלי שאלה אותי, כשסיפרתי לה על הסרט, אם אני חשופה, אם רואים את
הפנים שלי, ואני עניתי לה שאין לי מה להסתיר, שלא עשיתי שום דבר רע. והיה לה קושי
גדול עם זה".
3. ליאת רוזנברג
ליאת רוזנברג, בת 31, גרה
בפלורנטין בתל אביב בשנים האחרונות, גדלה בפתח תקווה. עובדת במרכז יפה למחקרים
אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב כעוזרת מחקר בתחום הטרור, מתנדבת במרכז סיוע ומקימה
בימים אלה הוצאת ספרים לילדים. בין גיל 9 ל-11 עברה רוזנברג התעללות מינית בידי
קרוב משפחה.
"תמיד בחגים היינו נוסעים למשפחה", היא אומרת, "ולא היה מקום
ברכב האחד שהיה לנו, אז היו שולחים אותי ואת אחותי לילה קודם לישון שם. אני זוכרת
שהייתי מתעוררת עם האצבעות שלו בתוך איבר המין שלי. כנראה הוא היה שם הרבה זמן עד
שאיבדתי את התחושה. ואני זוכרת אותו שואל אותי אם זה נעים לי. זה מאוד משמעותי כי
אני זוכרת שהשקעתי המון מחשבה באסטרטגיה איך לגרום לו להפסיק ואז הייתי אומרת שזה
נעים, והוא היה שואל אם אני רוצה שהוא יפסיק והייתי אומרת שכן, אבל הוא לא היה
מפסיק. הרגשתי כאילו אני מחוקה. לא באמת קיימת. קשה לי להסביר או לתת תשובה
רציונלית למה המשכתי לישון שם. הוא היה קרוב שמאוד אהבתי. עשה אתי כיף, צייר לי
דברים, לימד אותי לשיר, אבל ידעתי שזה לא טוב. בגיל 12 סיפרתי לאמא שלי".
איך אמא שלך הגיבה?
"רק בגיל 18, אחרי שחליתי באנורקסיה והתחלתי
טיפול, התברר לי שמיד אחרי שסיפרתי לה, היא ואחותה התקשרו למרכז סיוע נפשי ושם אמרו
להן שאני עוד קטנה, ושאשכח, ושכדאי לא להתעסק בזה כי זה יעמיק את הפצע. כל השנים
האלה זה היה המוטו של אמא שלי, ואני לא ידעתי למה היא לא מדברת אתי. חשבתי שזה לא
ממש מעניין מישהו או שזה לא מספיק חשוב, והתמודדתי עם זה לגמרי לבד. מאז לפחות, אמא
שלי לא נתנה לי ללכת לישון שם יותר, והורי ניתקו אתו את היחסים, אבל אין בזה די כדי
לכפר על מה שקרה.
"מגיל 15 התחילה תקופת ההסתגרות שלי. תקופה של הישרדות.
ברמה יומיומית. הייתי ילדה מוזרה, צמודה לאמא שלי. היא אמרה, כאילו שכחו לחתוך את
חבל הטבור. לא נסעתי לטיולים, לא הלכתי לישון אצל חברות, לא רציתי להפסיד לילה בלי
אמא שלי. חליתי בבולימיה, באנורקסיה, אובחנתי כסובלת מהפרעות אובססיה-דיפרסיה, היו
לי התקפי חרדה, אבל רק בגיל 21, כשהתמוטטתי לגמרי, המשפחה שלי התחילה להבין מה
קורה. בתחילת 2000 התאשפזתי במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, לחצי שנה. זה היה סוג
של מקלט מהעולם. רק שם מצאתי את המקום שלי, כי מגיל 12 עד גיל 18 לא היה לי מקום.
שקלתי 41 קילו. בעבודה, הייתי אחראית חדר מחשב ברשות שדות התעופה, וחברים לעבודה
חשבו שחליתי בסרטן.
"רק לפני שנה וחצי סיימתי טיפול של 11 שנה. יש לי תחושה
שהנושא עצמו הוא כבר מזמן לא מה שקרה לי עם הקרוב הזה, אלא מה שקרה אחרי זה. יום
אחד, לפני ארבע שנים, נכנסתי למטפלת ואמרתי לה: 'לא הולך לי בחיים'. הסתכלתי על זה
כמו על זוגיות כושלת. ניסיתי ייעוץ זוגי, כדורים, אשפוזים, ולא מסתדר לנו, ובמחשבה
מאוד צלולה ורציונלית חשבתי שהגיע הזמן להיפרד. אין טעם להתעקש".
ובכל זאת
לא עשית עם זה כלום.
"הרבה מאוד שנים הרגשתי שאני לא מכאן. שאני מלאך
שהביאו באיזה חללית לביצוע משימה מסוימת וכשאסיים, אחזור לשמים. ואני זוכרת
שכשחוויתי בפעם הראשונה בחיים שלי אורגזמה, כשהייתי עם הקרוב שלי - היום אני יודעת
לזהות את זה - שכבתי במיטה וחשבתי על הבית שלי בשמים ואמרתי לעצמי שכשארגיש עוד פעם
את התחושה הזאת של לגמור, אז סימן שהסתיימה המשימה שלי ואחזור לבית הזה. ואז במשך
הרבה מאוד שנים חייתי בתחושת געגוע לבית שלא היה קיים. ורק לפני שלוש שנים בחרתי
בחיים".
מה גרם לך לעשות את זה?
"הבנתי שאין שום חללית שתוציא אותי
מכאן ושאני תקועה, ולכן כדאי לי להתחיל להתרגל לרעיון שאם כבר נתקעתי, אולי שווה
להפיק מזה משהו טוב, ולהמשיך בחיים האלה. רק אז התחלתי להחלים. אני חיה היום על
כדורים שמאזנים אותי. זה מחלה כמו אסתמה, תמיד יש סיכוי שלא יהיה לי אוויר ואני
אצטרך את הוונטולין שלי. הרבה שנים הגדרתי את עצמי אדם חולה. החיים שלי היו חיים של
הישרדות ורק חיכיתי לגמור את היום. הידיעה שקיימת בשבילי בחירה במוות, היתה נקודת
האור היחידה שלי. היום אין לי צורך להרגיש חולה. כבר שנתיים אני לא סובלת מדיכאונות
ולא מהתקפי חרדה".
רוזנברג לא התלוננה במשטרה. היא קוראת לזה מינימליזציה
של הפגיעה. "הרבה נשים לא מגישות תלונות. אם הייתי יודעת שזה קרה למישהי אחרת,
הייתי מיד רצה למשטרה. על עצמי עשיתי מינימליזציה של מה שקרה. עד גיל 18 אף אחד לא
דיבר אתי, אחר כך כבר הייתי משוכנעת שזה לא מספיק חשוב כדי להטריח את המשטרה".
למה בחרת להשתתף בסרט?
"אחרי כל כך הרבה שנים של שתיקה, את נורא
רוצה לספר את זה לכל מי שמוכן לשמוע. אני חושבת שההקאה הזאת היא סוג של צורך. גם
בקונטקסט החברתי. תקיפה מינית קשורה להיבטים מאוד אלימים של החברה בכלל. רוב
התגובות באינטרנט, אחרי מה שקרה עם חיים רמון והנשיא, היו נגד המתלוננות. אנחנו
שנים שותקות וכשאנחנו סוף סוף מדברות, מנסים להשתיק אותנו. מנסים להאשים אותנו, כי
החברה לא אוהבת לראות את הפרצוף שלה במראה. זה נע בין שני קטבים: מציגים אותנו
ברגשות מעורבים בין 'אולי היא קצת נהנתה' לבין 'היא חסרת אונים'. הקורבן המושלם.
"במשך הרבה שנים אנשים לא דיווחו על אלימות בין בני זוג כי זה היה משהו
מאוד פרטי, בתוך הבית. לאונס יש אותם מאפיינים. גם לי אמרו, אם את רוצה להתראיין
בעיתון 'הארץ', תעשי את זה עם צללית אבל לא בגלוי. "אחד הקשיים שיש בחשיפה זה שיזהו
אותך רק עם זה. ואני לא רוצה להיות רק קורבן חסר ישע שנעלמת בין הצללים. אני רוצה
לספר את הסיפור שלי ויחד עם זה להישאר דמות עגולה, בעלת פנים רבות. לא מוכנה לחיות
את החיים שלי בפחד מתמיד. מבחינה אידיאולוגית, האחריות לא עלי".
4.
ליאורה די נור
בת 33 עוד מעט, מתל אביב, בת קיבוץ, מנהלת תיקי לקוחות
בחברת ייעוץ למשכנתאות, מתנדבת במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית. די נור נחשפה
להתעללות מינית בגיל שלוש. המתעלל היה קרוב משפחה. איש לא ידע על כך והיא לא העזה
לספר.
"אני זוכרת את עצמי בשמלה חדשה, לבנה בליל הסדר בקיבוץ. ובזמן הארוחה
הוא החדיר לי אצבעות, לפני כל המשפחה שלי, אבל אף אחד לא ראה בגלל המפות. מאז
להרגיש יפה בלבן התערבב עם המגע שלו. מאז, במשך כל השנים, לא הרגשתי לבן כי אני
טמאה ומגעילה".
איך את זוכרת פרטים מגיל שלוש?
"יש לי זיכרון מגיל
שלוש, שאני יושבת על הברכיים של מישהו וכואב לי. כאב מטורף שאי אפשר להכיל. היתה לי
תחושה כאילו אני מושכת חבל מהביצה ובקצה שלו תיבה, ואם אני אפתח את זה אפול ואטבע".
ולא סיפרת לאף אחד?
"בערך בגיל תשע, כשהוא התעלל בי, בשלב מסוים
הוא ניסה לחדור ולא הצליח, וסובב לי את האגן לאחור והרגשתי כאב נוראי ואמרתי: 'אני
אספר לאמא', אז הוא אמר: 'אף אחד לא יאמין לך', אז אמרתי: 'אני אספר לאבא',
והסתכלתי לו בעיניים והיתה לי תחושה של עוצמה בגוף, אז הוא הכניס לי אגרוף, השכיב
אותי על המיטה, לקח כרית והתחיל לחנוק אותי, ולא יכולתי לנשום ורק שמעתי את הלב שלי
דופק חזק באוזניים והרגשתי פחד נורא ואיבדתי את ההכרה, אבל אז אשתו נכנסה לחדר,
ובנס ניצלתי. מאז הוא הפסיק להטריד אותי".
כמה חודשים אחר כך, בערך בגיל
תשע, התחיל להטריד אותה מינית ולאנוס בשיטתיות קרוב משפחה אחר. "הייתי אחרי כל כך
הרבה שנים של פגיעה, כבר באתי מוכנה. הייתי סבילה. קיבלתי את זה, חשבתי שככה זה
אמור להיות. גם באחותי הוא התחיל לפגוע. בהתחלה היא היתה מאוהבת בו. יש בזה משהו
מסעיר, צריך לשמור על זה בסוד, שאמא לא תדע, וגם אני הייתי חצי מאוהבת בו. ואז יום
אחד כשמצאתי אותה על הספה, היא לא היתה צריכה להגיד לי שום דבר, היא היתה מכווצת,
מקופלת לשניים, החזיקה את הבטן, ידעתי בדיוק מה עובר עליה. הלכתי אליו, והוא עשה
אתי עסקה. או היא או אני. בחרתי בי. הוא לקח אותי לחורשה, הביא לשם את חבר שלו והם
אנסו אותי בתורות. קשה לי מאוד לבכות על עצמי. קשה לי מאוד".
אמא שלך ידעה?
"תלוי את מי שואלים. אני עד גיל 26 הדחקתי את הכל ולא רציתי לזכור. בגיל 26
עברתי סדנת ויפסאנה והכל יצא החוצה. כנראה שהייתי מוכנה. ואז סיפרתי לחברים טובים
ולאמא שלי, בהתחלה על קרוב המשפחה הראשון ואחר כך על הקרוב הנוסף, ובמשך שנה
הזיכרון שלי כל הזמן גדל. מאז אני בטיפול כבר ארבע וחצי שנים. אמא שלי בהתחלה היתה
מאוד תומכת, אבל ככל שאני נזכרתי יותר, היה לי מאוד קשה אתה ויש לי כעס גדול עליה.
את התמיכה היום אני מקבלת מצד המשפחה של אבא שלי".
כשדי נור היתה בת 16
הקרוב התנתק מהמשפחה, וההתעללות פסקה. כשהיתה בת 28 הגישה נגדו תלונה במשטרה. התיק
נסגר לאחרונה בגלל חוק ההתיישנות. בינואר 2003 שונה חוק ההתיישנות על עבירות מין,
והוארך עד גיל 38, בתנאי שהמתלוננת היתה בת פחות מ-28 בינואר 2003. די נור איחרה
בהגשת התלונה בעשרה חודשים. קרוב המשפחה מת בינתיים.
איך חיים עם זה?
"זה תמיד כאן. יש לזה נוכחות מתמדת. בשגרה זה יכול להיות בסדר, ואז את
הולכת ברחוב ואיזשהו טריגר מזכיר לך, והופ, הכל חוזר. היה לי מרצה באוניברסיטה שהיה
לו שיער לבן, כמו לקרוב המשפחה. והייתי צריכה לדבר אתו על משהו, ולא הייתי מסוגלת
לגשת אליו. זה נגמר בשלוש פגישות עם המטפלת שלי ובסוף כתבתי לו מכתב. במשך הרבה
מאוד זמן היתה לי תחושה שאני לא חלק מהחיים. שדברים קורים אבל אני לא חלק מהם.
שהגוף הוא אויב, ושאם אצליח לצאת ממנו, אולי אהיה היצור הטהור שרציתי להיות. היתה
תקופה שרציתי לקרוע את הבשר. הרגשתי כאב גופני שלא ידעתי כמוהו בעוצמתו. יום אחד
שמתי לב שאני נוהגת ואמא שלי ושתי אחיותי במכונית ושאני רוצה להסיט את ההגה ולגמור
עם זה. מאז הפסקתי לנהוג".
למה רצית להשתתף בסרט?
"לפי הסטטיסטיקה,
רק 15% ממעשי האונס נעשים על ידי אנשים זרים, כל היתר נעשים בתוך המשפחה, ואנשים לא
יודעים את זה. חשוב לדעת, ולי חשוב לספר את הסיפור שלי, במיוחד עכשיו, כי אחרי
שהגשתי את התלונה במשטרה, התקשר הגיס שלו, מישהו מהקיבוץ, למקום העבודה שלי, ואמר
שאני לא נורמלית, והתחיל ללכלך עלי. אז החלטתי שאני הולכת להשתתף בסרט".
 |
|
|
