גבריאל גרסייה מרקס מתכונן למוות

זיוונית (או צבעונית) פירסמה את הקטע המרגש הבא בפורום שכן, ח"ח:

גבריאל גרסייה מרקס פרש מהחיים הציבוריים,
עקב בעיות בריאות - סרטן בבלוטות הלימפה.
מצבו הולך ומחמיר. הוא שלח מכתב פרידה
לחבריו והודות לאינטרנט, מכתב זה הופץ.
הקריאה מומלצת, משום שקטע זה, שנכתב בידי
אחד הסופרים הדרום-אמריקאים המבריקים של
התקופה האחרונה, מרגש באמת.



אם לרגע אלוהים היה שוכח
כי אני רק בובת סמרטוטים,
והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.

הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
אלא לפי ערכם.

הייתי ישן מעט וחולם יותר.
אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
אנו מפסידים שישים שניות של אור.

הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
ברגע שמפסיקים להתאהב!

לילד הייתי נותן כנפיים,
אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
אלא עם השכחה.

כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…

למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי
לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
אבל באמת - הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך",
מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.

המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.

היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
זקוק להם, תאהב ותתייחס טוב אליהם, תקדיש זמן לאמור
להם "אני מצטער", "תסלח לי", "בבקשה", "תודה",
וכל אותן מילות האהבה שאתה מכיר.

אף אחד לא יזכור אותך בשל מחשבותיך הנסתרות.
בקש מאלוהים את הכוח והחוכמה לבטא אותם.
תראה לחבריך ולאהוביך עד כמה הם חשובים לך.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בניגוד להתלהבות לדעתי זה קטע קיטשי ואין בו שום תובנה מיוחדת. ואולי צודקים אלה שאומרים שלא יצא מתחת ידי הסופר המהולל.

ומעניין לעניין לאותו עניין מי שקרא את מרקס מאה שנות או סיפוריו הקצרצרים יכול לראות שהוא הרבה לוקח ממקורות תרבותיים שונים ובין היתר גם ממקורות יהודיים.






תוקן על ידי - מוישהגרויס - 11/12/2003 10:36:11

מוישה

לשם שינוי, הרשה לי לחלוק עליך.
זה שזה קיטש, אולי, לא אומר שזה לא נכון.

מה יעשה אדם שיש לו משהו חשוב לומר, אבל זה סנטימנטלי. האם ישתוק? האם לא יאמר את הדברים החשובים שיש לו רק בגלל שכבר אמרו אותם?

אם זוכרים שזה אמור להיכתב בימים האחרונים של האדם בעולם הזה, זה מקבל משמעות אחרת. בעיני לפחות.

ואני סבור שזה אמיתי. אנו דוחים תמיד דברים כאלו לפעם אחרת, עד שזה כמעט מאוחר מדי. ולפעמים, עד שזה לגמרי מאוחר מדי.

האם לא אמר רבן יוחנן (או שמא היה זה רבי אליעזר) שלעולם יראה אדם עצמו כאילו היום הוא יומו האחרון?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אתה ודאי צודק שיש לדברים שאדם אומר לפני מותו משמעות רבה אבל כך למשל את המשפט:
"הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים ברגע שמפסיקים להתאהב"

כמה פעמים שמעתי משפט כזה ודומיו? אולי חמישים אולי שישים אולי יותר פעמים. זה מה שהופך את זה לבנאלי ומבאנליות לקיטשיות הדרך קצרה. לכן חשדתי שזה לא שלו. (אולי כן מתאים לרב המוכר הלטיני האחר הסופר קואלו לכתוב דברים מהסוג הזה)

מויש

אתה צודק שבנאליות מעוררת ריחוק. וחס לזרעיה דאבא שיכשיל עצמו בזה במזיד.

אבל ארשה לעצמי לומר שוב: לגבי היה בדבר חידוש. אולי בגלל שאני תוהה על שלב המעבר הבלתי נמנע הזה, מחיים למוות.
ודומה בעיני שמרקס, אם זה הוא, תפס כאן דבר אמיתי מאד. מה הופך אותנו לזקנים, פרט לחולשה הפיזית ואולי המנטלית הבלתי נמנעת (ועיין קהלת), אם לא הייאוש? תחושת החידלון, שכבר אין מה לעשות.
לפי זה, דברי ר' נחמן, כי אין ייאוש בעולם כלל, הם סוד הנעורים.
והמעיין של ברסלב אינו רק מקור חכמה אלא גם מעיין הנעורים שהכל מחפשים אחריו באגדות אחרות.

סליחה על הקיטש.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

כדבריך מובא בשיחות הר"ן (? זאב טורף , איפה אתה?) שהיה רבינו אומר תמיד שלא להיות זקן .

גם אני הקטן נאלץ להצטרף לדברי מוישה גרויס. (קורה) גם בעיני זה "קיטש" והיזם הזריז שיהפוך את זה לספרון מתנה ימכור רבבות עותקים.
אבל,
מה פירושו של המונח "קיטש" ?
בדרך כלל, כך נדמה לי, הכוונה היא המוני, שחוק, נעדר חידוש.

אבל כל עוד ה"קיטש" איננו תכשיט גרוזיני (אני גזען ?) ענק על דש הצואר, אלא משפטים יפים ונכונים שמוכרים לכולם, אך מנוסחים יפה ונוגעים ללב, האם אין זה חסרון שאיננו יכולים להנות מהם באופן "בראשיתי" ? האם אין בכך חוסר רעננות מחשבתית ?
לא יודע ..

באחד ממאמריו רבי העוצמה כתב א"ד גורדון:

"חיים, חיים אני מבקש,
החיים יאמרו שירה"

הוא, חלוץ ויהודי מאמין שכמותו, אכן ביטא את הדרישה הזו שלו באורחות חייו.
_____________________________________

בשאלת החיים והשירה, הקיטש והמופלא, האומנותי והבנאלי, המקורי והחוזר על עצמו, אני מבקשת להקדיש לכולם מכל לבי את השיר הבא (מכיוון שאי אפשר לנקד, כתבתי בכתיב מלא). מקווה שתיהנו:

ירח / נתן אלתרמן

גם למראה ישן יש רגע של הולדת.
שמים בלי ציפור
זרים ומבוצרים.
בלילה הסהור מול חלונך עומדת
עיר טבולה בבכי הצרצרים.

ובראותך כי דרך עוד צופה אל הלך
והירח
על כידון הברוש
אתה אומר - אלי, העוד ישנם כל אלה?
העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?

מאגמיהם המים ניבטים אלינו.
שוקט העץ
באודם עגילים.
לעד לא תיעקר ממני, אלהינו,
תוגת צעצועיך הגדולים.



תוקן על ידי - שחרית - 11/12/2003 23:23:36