איין ראנד (המשך)

האדם הוא חיה חברתית ולכן בלי הזולת חייו אינם חיים.
הפילוסוף ההודי טאגור אמר שאשרי האדם שגם בהיותו בודד אינו מרגיש לבד.
אבל לטעון שאדם אינו זקוק לזולת זו אמירה טפשית ושטחית.

ודאי שהיא עומדת בניגוד להשקפה היהודית שאותה מבטא בצורה נפלאה עמנואל לווינס:

,תחילה עלינו לשאול: מהו הנושא של לווינס? שמים או ארץ? נסתכן ונאמר: אתיקה. ולשאלה מהי אתיקה, משיב לווינס: "זו הכרת הקדושה. אסביר את עצמי: התכונה היסודית של ההוויה היא הדאגה השוכנת בקרבה של כל הוויה יחידה להווייתה. צמחים, חיות וכל הנבראים עלי אדמות מתרכזים כל-כולם בקיומם. עבור כל אחד, זהו מאבק החיים... והנה, בתוך האנוש, ההופעה האפשרית של גיחוך אונטולוגי: דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית. לזה אני קורא קדושה. אנושיותנו מאופיינת על-ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת".

http://www.acheret.co.il/bin/en.jsp?enDispWho=Article^l352&enPage=ArticlePage&enDisplay=view&enDispWhat=object

צענערענע,
למיטב זיכרוני, באתר ישנו פירוט (בקווים כלליים) של מודל כלכלי שמבוסס לא מעט על גישתה של ראנד.

השאלה השניה שהעלית אינה מציגה עיקרון מהותי, והיא מניחה כמה הנחות יסוד שאינן משותפות לשנינו.
פירוט:
1. לעני אין מה לאכול בגלל חוקי המציאות, ולא בגלל שהוא נגזל על ידי העשיר.
אם הוא נגזל על ידי העשיר- אז היותו עני זה דבר שבכלל לא רלוונטי לנושא.
"לא יחדל אביון מארצך"- האם יש כאן היתר לגזול או לבזוז את האדם שעבד על מנת שיהיה לו ולמשפחתו אוכל?

2. ההכרה בזכויות אדם (ובפרט זכות האדם להכרה שתוצרי עבודתו שייכים לו) הן אבני היסוד של החברה האנושית. 
העוני לא מקנה לאדם זכויות יתר.
גם מסכנות לא.

3. ללא בחירה, מעשיו של האדם הם חסרי חשיבות.
באופן ספציפי זה אומר שאם האדם לא בוחר לתת, אלא הוא מתאים את עצמו למנגנון שלוקח ממנו- אז לנתינה אין שום משמעות.
"לא יחדל אביון מארצך" במטרה שתתן מרצונך החופשי, ועל ידי כך יווצר בינך ולבין המקבל קשר.

ההבדל בין לתת ולבין לקחת באיומי כלא הוא בדיוק ההבדל בין מעשה חסר חשיבות ומשמעות ולבין מעשה שכן יש בו משמעות וחשיבות.

לכן השיטה הנוכחית מצמצמת ומקטינה את האדם.
כאשר בני אדם מתקשרים אחד עם השני, ולא על סמך כבוד הדדי, והחלפה מתוך רצון חופשי הדדי- אז בני אדם לא מכבדים אחד את השני.
כאשר המנגנון החברתי בנוי על הנחת היסוד שאי אפשר לסמוך על בני אדם - אז בני האדם מתרגלים לחשוב שאי אפשר לסמוך על בני אדם.

וכאשר בני אדם מפחדים מבני אדם, ממילא הם מפחדים גם מעצמם.

מרבית אזרחי מדינת ישראל מאמינים שהמדינה יודעת יותר טוב מהם מה לעשות בכספם (למרות שבפועל תמיד יהיו אלו בני אדם שישבו במסדרונות משרד האוצר)
כאשר נעשה שימוש נלוז ולא הוגן בכספם, הם נזכרים לבוא בטענות, במקום להכות בשורש. והשורש הוא רעיוני-עקרוני גריידא.

 ולדעתי היהדות אומרת לי ולכל אחד אחר- לא רחוק ממך הדבר.

צענערענע

הנושא הוא משנתה או ספריה של איין ראנד, מה הקשר מה היהדות חושבת על כך, או מה היא דעתה של ההלכה?

 על רעיונה הניצ'אית של הגב' ראנד, יש מחלוקת גדולה, בארץ, היו לה מעריצים כמו דר' משה קרוי,ואחרים, שדגלו במשנתה.

איני חסיד משנתה, אבל באמת- גיבובי המילים השמנונים והסכרינים של לוינס, לא ישכנעו את המשכונע לשנות את דעתו.

_________________

מודה ועוזב

הברירה היא לא האם לחיות בחברת בני אדם או לחיות בבדידות.
הברירה היא האם לחיות בחברת בני אדם אזוקים, מכוסי עיניים ומפוחדים מהצל של עצמם, או בחברת בני אדם שמכירים בערך החיים שלהם ושל בני האדם שלצידם.

השאלה היא האם אתה מעוניין לשלוט על אחרים, או האם אתה מכיר בצורך של האנשים האחרים לחיות לפי שיכלם ומאווייהם (כל עוד הם אינם פוגעים באופן מוכח בזולתם)

תפקיד הממשלה במדינה מוסרית הוא הגנה (על זכויות אדם) ולא התקפה (על זכויות אדם).

משום מה אנשים תמיד שוכחים שהדאגה לחלש תמיד תמומש על ידי התקפת החרוץ/מוכשר. ההתקפה ניעשית בדרך מתוחכמת- איומים. אם הוא לא ישלם מיסים הוא יושלך לכלא. 

ירוחם

טוב, אם כך, אז לפי הארתך (באמת תודה) על פי ראנד מספיק האדם לעצמו. ייתכן ורגש הבדידות שעולה הוא מקריאתו הסובייקטיבית של הקורא את הספר. אך אולי היא הנותנת, להיות בן אדם רק עם עצמו ושטוב לו עם עצמו בלבד זו סיטואציה לא אנושית, כלומר שחווייה זו אינה משותפת לרוב האנושות כי אחרת לא היה צורך כה גדול בחברות או מסגרות חברתיות שאינם לשם רווחים כלכליים. 

יהיה יותר קל לומר שראנד מבקשת לשנות את המבנה החברתי מיסודו למבנה שבו אנשים טוב להם עם עצמם ותו לא.

אני עדיין מעיין בשאלה מה אז משמעותה של "אהבה" או קשר של זוגיות בעיני ראנד: האם הכול אינטרסנטי עד גבול הטפילות?

Quit,
לצערי אני קראתי מעט מאוד מדבריה, ועדין, ההבדל בין דעתה ולבין מה שחושבים שזו דעתה- הוא יותר מידי גדול.

ראנד לא טענה שהאדם אמור לחיות לבדו.
ראנד לא טענה שטוב היות האדם לבדו.
ראנד טענה שכדאי לאדם להכיר בערך עצמו, ולהכיר בערך של חייו- ללא תלות בגורם חיצוני כלשהו.
וכמו שרשמתי קודם- זה אחד ההבדלים המרכזיים שאני רואה בין היהדות ולבין הפסיכולוגיה המערבית.

לגבי שאלתך על זוגיות- ראנד טענה שאנשים אמורים להתקשר על סמך ערכים משותפים.
אדם אמור להעריך את הזולת על סמך הישגיו, אופיו, כישרונותיו, והערכים אותם הוא שואף להשיג.
וההיקשרות הזו יסודה ברצון חופשי.
בהקשר של הרצון החופשי, חשוב לי לציין שאני לא יודע מה דעתה של ראנד על הסכמים והתחייבויות. (נישואין)
שים לב שביהדות אי אפשר להתחתן אם רק צד אחד מעוניין בחתונה. (מה קורה אחר כך זו כבר באמת שאלה מסובכת.)

צריכים להכניס  את הדברים לפרופוציה הנכונה. איין ראנד- אינה הוגה דעות דתית, היא לא מתימרת להכתיב, או לענות על דרך חיים,  לפרטיה. כפי שאנו רגילים בש"ע.

היתי מכנה אותה ניצ'ה להמונים. היא בונה את דמותו של האדם העליון שלה, מעין גוליבר שהגמדים, מנסים לכבול אותו, ולרתום אותו לצרכיהם, לנצל ולסחוט את כחו ומוחו, כך במעיין המתגבר- ובצורה גלויה יותר, במרד הנפילים,

כל אדם צעיר, אקטיבי וחושב על עצמו שהוא מישהו, ומשהו ( ומי לא? ) שעדיין לא זכה לעדנה, ולהכרה של הסביבה, -  בז לסביבה, ומזדהה עם דמויות גיבוריה של אין ראנד,

יש הרבה ואולי הרבה מאוד דברים נכונים ברעיונותיה- אבל להפוך אותה למה שהיא לא???

_________________

מודה ועוזב

כבר עבר לא מעט זמן מאז שקראתי את ראנד.
תפיסת האנוכיות הרציונלית מבית מדרשה אינה מאפשרת יחסי חברה אמיתיים. היא מזכירה במידת מה את הקוגיטו של דקארט. הוכחנו שאנו קיימים, וצריכים להיות אגואיסטים ראציונליים,נו ומה הלאה? אין מצב, לדוגמא, שאובייקטיביסט ייתגייס לצבא ויקריב את חייב למען המולדת, או יבזבז את זמנו במעשי צדקה.
ביהדות האדם גם מזהה את עצמו כחלק מלאום והיחס עם הבורא עובר דרך הזהות הזו. אצל ראנד הקרבה כלשהי עבור הזולת לא באה בחשבון.
מה שכן, תפיסת האדם שלה אינה משפילה כשל התפיסה הנוצרית, ובזה היא קרובה ליהדות שדורשת מהאדם אחריות כלפי הסביבה שלו.

,תחילה עלינו לשאול: מהו הנושא של לווינס? שמים או ארץ? נסתכן ונאמר: אתיקה. ולשאלה מהי אתיקה, משיב לווינס: "זו הכרת הקדושה. אסביר את עצמי: התכונה היסודית של ההוויה היא הדאגה השוכנת בקרבה של כל הוויה יחידה להווייתה. צמחים, חיות וכל הנבראים עלי אדמות מתרכזים כל-כולם בקיומם. עבור כל אחד, זהו מאבק החיים... והנה, בתוך האנוש, ההופעה האפשרית של גיחוך אונטולוגי: דאגה לזולת המתגברת על הדאגה העצמית. לזה אני קורא קדושה. אנושיותנו מאופיינת על-ידי יכולתנו להכיר בעדיפות זו של הזולת".

שתי הערות לדברי ירוחם  " גיבובי המילים השמנונים והסכרינים של לוינס, לא ישכנעו את המשכונע לשנות את דעתו"

א)  אפשר שאטימות תוביל להתבצרות ושום דברי חכמה וטעם לא ישכנעו משוכנע לשנות את דעתו -
ב) אין בעיה עם מי שמתווכח ומבקר עניינית דברים הנכתבים על ידי חכמים - אבל סתם להשמיץ ולכנות רעיון נשגב שכזה  : גיבובי המילים השמנונים והסכרינים של לוינס ? מבלי לנמק או להפריך אותם ? 
 

_________________

במקום לשאול מה ניתן ללמוד מכתביה, או לפחות אילו שאלות עולות מכתביה- נראה שאנשים בעיקר שואלים את עצמם מדוע ה' לא התגלה בפניה וסיפר לה את רצונותיו העמוקים.
דבריה, יהיו נכונים או שגויים, טובים או רעים, נועדו לאדם שמעוניין ללמוד על המציאות בכוחות עצמו ולא בעזרת ידע שמקורו הוא על חושי.

אנסזי,
1. מעניין איך אתה מגדיר "חיי חברה אמיתיים",
2. תשאל את עצמך מדוע רבי יהודה הנשיא לא נתן צדקה סתם ככה לכולם (נעזוב לרגע את זה שהוא חזר בו) 
3. בקשה אחרונה - אני אשמח לציטוט בו היא טוענת שאין עיניין להקריב משהו עבור הזולת. (מהעשרים עמודים שקראתי the Virtue of Selfishness, אני זוכר שהיה שם משפט הפוך לדבריך)

להנני
(את כאן?)

כתבת:

,"קיים כלל ברזל אחד והוא:
מרגע שיוצא ספר לאור, אין הוא עוד בשליטתו של הכותב אותו.
זכותו של כל קורא להבין מה שהוא רוצה,"
 
ובהמשך כתבת:

"כדי להבין סופר עד הסוף, צריך לדעת – לפחות משהו - על הביוגרפיה שלו.
בתולדות חייו ניתן למצוא עוגן לרבדים שונים, בסיפור שהוא מספר בספריו."
 
לפי הציטוט הראשון בעצם לדעתך הקורא לא ממש צריך להתעניין למה התכוון המשורר. הקורא צריך להתרכז מה השיר,או הספר עושה לו,איך היצירה  מתחברת לנשמתו,ללא כל קשר לכוונת היוצר.

בקטע השני את אומרת שכדי להבין סופר עד הסוף צריך להתעניין בביוגרפיה שלו.
כלומר את מבינה את הצורך של הקורא להבין יותר,לדעת יותר על היצירה ובקיצור:
למה התכוון המשורר.
שאלותי
1.האם אין סתירה בין שתי הטענות?
2.האם זה לא חשוב ,ואפילו הכרחי לדעת למה התכוון המשורר? האם יש טעם לקרוא יצירה בלי להבין מה בעצם רצה היוצר לומר?לי נראה שאין טעם לקרוא יצירה בלי להתעניין בכוונת המשורר שהרי הוא ניסה להעביר לנו מסר,אחרת היה משאיר את יצירתו במגרה.

צענערענע

 כלל הברזל הראשון והנכון -נאמר ונכתב על ידי פרופ' ברוך קורצוויל, האגדי,
 
הוא אמר את זה בזמנו על תגובתו של עגנון, על ביקורת הרומן שלו.

יכול להיות שזה מעניין לדעת על מה חשב המשורר הסופר והצייר, אבל יותר חשוב, הרבה יותר חשוב, מה את  מבינה או מרגישה מהיצירה, כי בעצם את היא המרכז,
 
והמשורר במקרה הזה,רק פותח לפניך, את מערכת החושים האסטטים או המחשבה שבתוכך.

_________________

מודה ועוזב

אם ראובן שולח מכתב לשמעון האם שמעון לא צריך להבין את כוונתו של ראובן בדבריו במכתב?האם הבנת כוונתו של ראובן איננה הכרחית?

אני רואה את היצירה  כמכתב אמנותי שנשלח לקוראים.
אם הקורא אינו מבין את כוונת שולח המכתב אין טעם לשלוח אותו.
ברור שהיצירה משפיעה על רגשות הקורא,אחרת לא היו קוראים את היצירה.
כל קורא יכל להוסיף את התובנות שלו ליצירה אבל דבר ראשון צריך להבין את כוונת הכותב.