מסר של עידוד מהרמב"ן

.







" וירא כי לא יכל לו - מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו. ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד. והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש"ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקב"ה אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן. ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם:"

(רמב"ן בראשית פרק לב פסוק כו)



ידועה הדעה האומרת כי מעשה אבות סימן לבנים, וכי כל המתואר בספר בראשית, מרמז הוא לתולדות האומה בכללותה.
וכך כאן, הרמב"ן. על מאבקו של יעקב במלאך (שלפי הרמב"ן ועוד פרשנים, נעשה כדי למנוע מיעקב להמלט מהמפגש עם עשו, מפגש שיוכיח לו כי ה' בעזרו), על הפסוק בו המלאך – שרו של עשו לפי חלק מהמדרשים – אינו יכול לנצחו.

והלקח? כך ייעשה בכל הדורות. נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו . ובאיזה דור יותר מכולם – בדור השמד.


כאן כבר עובר הרמב"ן מ"עשו" המקראי ל"עשו" הגנרי, זה שבתלמוד מסמל את רומי, ואחר כך את העולם הנוצרי. זהו עשו, ששרו אף אם ירצה לנצח – לא יכול לעם ישראל – עַם יעקב ששרה עם האל ויכל.

ואין צורך להזכיר את תולדות חייו של הרמב"ן, שנאלץ לצאת לויכוח פומבי בחצרו של מלך אראגון אך זמן קצר לאחר שריפת התלמוד בפאריס.

וכך אומר לנו הרמב"ן:

אנו, הדור שידע את רדיפות מסעי הצלב באירופה ושריפת התלמוד, אנו – דומים לדורו של יהודה בן בבא. חזקים אנו אף מאותם חכמים כרבי חייא בר אבא שאמרו שנוח להם להיהרג על קידוש השם, ובלבד שיהרגום מיד. אנו, חזקים ועומדים בנסיונות גדולים מאלו שעמדו בהם אף עשרת הרוגי מלכות, שכן ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו... .


זו דוגמא נדירה למדי, בה הרמב"ן פונה מהפרשנות לתורה להעברת מסר לבני דורו המעונים, ואולי לא רק להם. ומסר של חיזוק ותקוה בדבריו. אנו – דור יהודים זה – עומדים בנסיונות שלא היו כדוגמתם בהיסטוריה היהודית עד עתה, ומובטח לנו שנצא מהם שלמים. מדוע מובטח? והרי איך מסיים הרמב"ן את הפירוש לפסוק זה? ויבוא יעקב שלם. והרי, כדברי הגמרא, שלם בגופו וגו'. מאי שלם בגופו? שנרפא מצליעתו. כלומר – מאותה פגיעה שאומר הרמב"ן כי היא שתיעשה בכל הדורות על ידי שרו של עשו לעם יעקב, מאותה הפגיעה שלא תנצחנו, נמשיך ללכת צולעים כשיעלה השחר – ואחר כך, נבוא שלמים.


וכל מי שרוצה לעשות מכך השלכות אקטואליות, עושה זאת על אחריותו האישית בלבד...

אחרי שהוצגו כאן שני הכיוונים בהבנת מלחמת יעקב ועשו:

מלחמה היסטורית של ישראל באומות שבכל דור ודור,
או מלחמה של איש הישראלי בעשו שבו שבכל דור ודור,

ואולם לענ"ד, עשו הדמות התורנית - כשלעצמה, קשה למצוא בה דופי רב מעבר למה שמסופר לגבי דמויות אחרות במקרא. נדמה שאת עיקר הדופי תלו בה דורות מאוחרים עד כדי הפיכת 'נפילה על הצואר' לניסיון לנשוך, למשל.

ניתן להבין את דורות הראשונים שניסו לתעל את סבלם למאבק רוחני. ואולם, האם לא קופחה פה דמותו של עשו?

האם אין מן האונאה העצמית באופן שבו אנו קוראים את פרשת יעקב ועשו בימינו?

ממללא

אף אני סבור כמוך. יש להבדיל בין עשו ההיסטורי, לבין עשו של המדרש.
ולמדרש היו שני מניעים שניתן לזהות לכיעור דמותו של עשו -

א. עשו הוא אנטיתזה ליעקב. וכיון שיעקב צדיק, יש להכתים את הדמות שכנגד. וזה אופייני למדרש, שלעתים מפריז על המידה בייחוס עבירות לרשעים. כגון עכן, נבוכדנצר ועוד.

ב. עשו הוא סמל למלכות הרשעה לדורותיה. ולכן דברים שלא היו מכוונים כלל לעשו ההיסטורי נאמרו על עשו הסמל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בקשר למה שאיקה הזכירה , דומני שיותר פשוט לאמר
שלכל מחלה יש יסוד פסיכוסומאטי , ולכן אין הכרח לראות חילוק גדול כ"כ בין דברי הרמב"ם והרמב"ן בענין זה .

כמו כן יקל להבין בזה את ההבטחה "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך"