| נשלח ב-22/12/2003 22:37 |
 |
| |
על הניסים ועל הפורקן ו... ועל המלחמות???
שאלה לחברים, מה הסיבה שאנחנו מודים לקב"ה על המלחמות? מילא על הנסים ועל תשועות,אנחנו מודים, אבל על מלחמות?? צרכים להודות על נצחונות כשיש.
תוקן על ידי - 10eli - 22/12/2003 22:46:53
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2003 22:48 |
|
| |
אצלנו (סידור 'העבודה שבלב') באמת הנוסח הוא:
"על הניסים ועל הגבורות ועל התשואות ועל הנחמות שעשית לאבותינו ולנו..."
[ויש המוסיפים אחרי "לאבותינו" גם "לאימותינו"]
"נחמות" - כשמועו וכפי שמופיע בסידורים של נוסח עדות המזרח. אמנם לא הכי נפלא מבחינה תחבירית, אבל עדיף מאשר להודות על מלחמות!
"ולנו" - מתוך ראיית מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו.
"ולאימותינו" - פשיטא, גם הן היו בניסים הללו...
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 10:13 |
|
| |
המאבק ברוע הוא בעל ערך לכשעצמו. אמנם, ניתן להודות על כך רק משהוכרע לטוב, ועל כן מודים על המלחמות אחר שמודים על התשועות.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 10:18 |
|
| |
אלי
על דרך הפשט (וקרוב לדברי י"י, ולהסביר מה שלא אמר במפורש):
אין הכוונה שה' עושה מלחמות בינינו לבין אחרים, אלא שהוא חוסך לנו את המלחמות, ועושה את המלחמות בעצמו נגד אויבינו.
וכיצד הן נעשות? על ידי שלוחיו:
בני אדם - כמו בוש נגד עירק
כוחות הטבע - כמו טביעת פרעה וחילו בים סוף
דרך נס ומלאכים - כמו בימי חזקיהו.
ולפעמים, על ידי יהודים
כמו המכבים בימיהם,
וכמו, אולי, ההצלה מאנטבה על ידי סיירת מטכ"ל (להבדיל).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 10:38 |
|
| |
אלי,
כשמתוארים בכתובים מעלותיהם - של גדולי ישראל אחד מהמעלות עליהן חייב להימנות הגדול הוא היותו "איש מלחמה" כגון הנאמר בדוד: "איש מלחמה וגבור חיל" וכו' – מדובר על מידת האומץ שדרושה על מנת "לצאת למלחמה" ועל זה גם צריך להודות.
לפעמים אדם/עם עומד בפני סיטואציה, בו הוא צריך להתגבר על חוסר ביטחונו, כגון במצבים של מעטים מול רבים וכו', אך האדם/עם המאמין שהוא עושה את הדבר הנכון לעשותו, כשלנגד ענייו ה"ציווי ה'" הוא מתגבר, ולרוח המלחמה/אומץ הלב, "מצטרפת" רוח ה' שעוזרת לו, ועל כך הוא מודה!
כיצד "התגבר דוד המלך על האימה שהטיל גוליית ה"ענק"
או כיצד התגבר משה רבנו, על "הרבה" עושקים, וניצח אותם? בכוחו הפיסי בלבד?
ועוד ועוד סיפורי מלחמתם של שופטי ישראל המוזכרים בספר שופטים.
אדם/עם שקם נגד עוולות שנעשות לצד החלש, רוח ה' נאצלת עליו.
תוקן על ידי - איקה - 23/12/2003 10:41:06
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 10:44 |
|
| |
לצערנו, המלחמה הא חלק מהקיום האנושי. התורה דורשת מהאדם לחיות בעולם הזה שמלחמות הן חלק ממנו. ככל עניין חסר משמעות ערכית כשלעצמו, המלחמה יכולה להפוך לעניין ערכי בנסיבות מסויימות (וכמובן, לעניין מתועב בנסיבות אחרות). התפיסה המנסה להפוך פציפיזם להשקפה דתית, היא בעיני לא בוגרת.
חרף זאת, לצערי ייתכן ורובנו אימצנו לעצמנו במשך הדורות תפיסה מאוד מסויימת של המלחמה, משלל התפיסות שרווחו ביהדות ואולי הגיע הזמן לחזור לגישות אחרות (להרחבה, מומלץ לעיין במאמרו של א' רביצקי על המלחמה, שהובא בספרו 'חירות על הלוחות).
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 10:54 |
|
| |
השאלה אם מלחמה זה הרע במיעוטו? או ...
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 12:17 |
|
| |
היציאה למלחמות ה"ראויות" הן רק והמלחמה היא בבחינת: אין ברירה!
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 13:41 |
|
| |
אם תרצו, היחס הראוי למלחמה ולמיליטריזם בכלל נבחן בסוגיה הדנה בשאלה אם מותר לגבר לצאת בשבת חמוש בכלי זין. כידוע, הדעה שמותר לו לצאת כי "תכשיטים הם לו", כלומר - היחס הערכי כלפי הנשק והלחימה הוא חיובי נדחתה, וההכרעה להלכה היא שאינם תכשיטים לו. כיו"ב, אסור להשתמש באבני גזית לבניית המזבח והמקדש "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", דוד המלך לא זכה לבנות את בהמ"ק בשל המלחמות שעשה והדם ששפך (ואף שהמלחמות עצמן נחשבות מוצדקות!), ודוגמאות רבות נוספות - נראה לי ברור שהשקפתם של חז"ל לא ראתה במלחמות כשלעצמן דבר חיובי, אלא לכל היותר רע הכרחי.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 13:48 |
|
| |
גם וגם,
לענ"ד אין כל ראיה מדיני הוצאה (מותר לצאת בקמע, האם זה מוכיח שהזקקות לקמעות היא רצויה?), אבל בכל זאת אציין לדברי ערוה"ש הסובר כי חייל אכן מותר לצאת בכלי זיין, שתכשיט הוא לו.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 13:56 |
|
| |
שחרית
אולי כדאי לכוין ב'ולנו' שלמרות כוונת מייסדי מדינת ישראל לחלן את בני ישראל כפי שהתכוונו היוונים, שרדה התורה בישראל!
תוקן על ידי - קונילמל7 - 23/12/2003 13:58:34
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 14:04 |
|
| |
יצחק יונתן,
שורשו של עניין הקמעות הוא אחר, לדעתי, ולא כאן המקום להתייחס אליו; השאלה אינה האם, בסופו של דבר, מותר או אסור לצאת בכלי זין אלא מהי ההשקפה העקרונית אותה מבטאים חז"ל. אומרת המשנה:
לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכ"א אינן אלא לגנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה
אם כן, חכמים אומרים בבירור: כל"ז הם גנאי לאדם. המצב הטוב והנכון הוא מצב בו לא ילמדו עוד מלחמה. ודאי, קיימות גם דעות אחרות, לא רק של ערוך השולחן אלא של ר' אליעזר עצמו - אחד מגדולי התנאים. ובכל זאת, ההלכה המקובלת היא כחכמים, והעמדה העקרונית שהם מבאים היא ברורה.
אגב, בספרי הלכות צבא למיניהם תמצא בדרך כלל פסיקה שאין להתפלל כאשר הנשק עליך - והנימוק העקרוני דומה.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 14:14 |
|
| |
גם וגם
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 17:01 |
|
| |
אצלנו נהגו אף לכסות את פתח הקנה של הנשק (הקרוי 'סטרש"ף' בלע"ז) בעזרת הכובע...
בכל מקרה, ברור שהטענה שרק מלחמות שהן רע הכרחי הן לגיטמיות/רצויות לפי היהדות היא שטחית באותה מידה שהטענה שהיהדות פציפיסטית היא שטחית (ודוק, אין בדברי בכדי להכחיש שביהדות ההלכה יש זרמים פציפיסטיים, למשל הרב תמרת ואולי סאטמר ונטו"ק במציאות הריאלית, ומאידך יש כאלו שאינ בוחלים ליזום מלחמה למשל לשם החלת מצוות כיבוש הארץ).
יש ביהדות מושגים של מלחמת מצווה ומלחמת רשות שחלקן יקשה עלינו לקטלג כמלחמות הכרחיות או 'טובים נגד רעים' וכד'.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 17:15 |
|
| |
חברים,
על דרך הפשט הפשוט-באמת: המלחמות הן ה'היכי תמצי' לנצחונות.
שחרית,
טוב לדעת שגם אתם/אתן אומרים על הנסים/על הניסות (מתי בדיוק?). מוצע בזאת תיקון שלם יותר: "בימי מתתיהו ויהודית, כשעמדה מלכות יון שצריך להבינה [צריך הרי להבין את האויב, לא?] להשכיחם ולהשכיחן תורתך ולהעבירם ולהעבירן מעקרונותיך המוסריים [במקום מצוותיך, כמובן] ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם ולהן בעת צרתם וצרתן, רבת את ריבם וריבן, דנת את דינם ודינם, מסרת גבורים וגבורות ביד חלשים וחלשות, רבים ורבות ביד מעטים ומעטות, כאלה שצריך להבין אותם ואותן [לא טמאים, חלילה] ואותן ביד כאלה שלא כל כך חשוב להבין אותם ואותן, וזדים וזדות [דרוש תחליף, דחוף!] ביד עוסקי ועוסקות תורתך". וכו'.
אידך גיסא
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2003 17:37 |
|
| |
מאידך גיסא, תוהתני עד כמה היתה מגיעה הסובלנות כאן אם מישהו היה נוקט בלעג כה גלוי כלפיך וסוגך. אבל רגישות, כנראה, היא עניין סובייקטיבי.
|
|
|
|
|
