האבות כבני אדם
ראשית, התנצלות על המיחזור. הנושא הזה הועלה מזויות שונות. ובכל זאת, הלא אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש.
ובתור פתיחה, הנה דיאלוג לא ארוך מדי, שהתנהל לאחרונה:
בביקור ראשון מסוגו (ונקווה שלא אחרון), כתבה אמא של ר' הערת ביקורת באשכולו של אקדמאי על ציוריו של פן:
האם איבדתם כל רגישות?
שום דבר לא מפריע לכם בציורים כאלה של קדושי עליון???
ממשתתפי פורום לאנשים חושבים הייתי מצפה ליותר...
(ואני לא מדברת עדיין על ציורי עירום בפורום חרדי זה)
ועניתי לה:
אני משער שצערך ואולי גם חמתך נובעים לא מהעובדה שלרבקה ידים חשופות, אלא מכך שמנסים לצייר במראה אנושי דמויות הוד.
אבל שתי תשובות בדבר.
א. הם היו בני אדם.
ב. האם הגדלות שלהם נמדדת במראה החיצוני?
כמדומה שנקודת אי ההבנה היא א'. אנו רוצים כל כך לרומם את האבות, עד שאיננו מרשים לעצמנו לראותם כבני אדם, לזכור שלאה סבלה מהעדפתו של יעקב לרחל, שאברהם ושרה חיו עשרות שנים עם תיסכול של חוסר ילדים, ושהאחים היו מסוגלים למכור את יוסף ולהניח לאביהם להתאבל על בן שכאילו נטרף, ועוד.
אולי אין אנו מסוגלים לשפוט אותם, אך כפי שאנו מבקשים להעריך אותם, ולא להפחית בערכם, כמדומה שאסור לנו גם להאליה אותם לאלילים. בציבור שלנו, החרדי, יש נטיה להתעלם מן הצד האנושי שלהם, ולטשטש את החלקים שלהם שדווקא בהם אנו עשויים להתחבר אליהם וללמוד מהם.
***
ועל זאת קיבלתי את המכתב הבא:
תמיד העדפתי את ההסתכלות על אבותינו ואימותינו כבני אדם בשר ודם - בעלי חולשות וחוזקות אנושיות.
אני איני מלאך ולכן יכולת ההבנה שלי ובעיקר יכולת הלמידה שלי ממלאכים היא מוגבלת. מבני ובנות אדם, לעומת זאת, אני מסוגלת ללמוד ולקבל מדמויותיהן/ם וממעשיהן/ם השראה ולקח לחיי שלי.
***
וזה מביא אותנו לנושא של האשכול.
עניתי:
אני מסכים עם כל מילה.
לדעתי, זו בדיוק הסיבה שסיפורי האבות במקרא מדברים אלינו. בגלל שהם היו בני אדם כמונו, יותר טובים, כפי שאפשר לראות בסיפורים עליהם, אבל הם בהשגתנו, ואנו יכולים לשאוף להיות דומים להם, וגם ללמוד להיזהר מטעויותיהם.
וכי לא אמרו חז"ל שלא יפלה אדם בן בין הבנים והראיה מיוסף?
חוסר היכולת שלנו להתייחס לאבות כאל בני אדם הוא תוצאה של החינוך שלנו, שלדעתי כאן, כמו במקומות אחרים, הצליח יותר מדי...
אמנם צריך להיזהר לא לפסול אותם, (כמו כל אדם), במומינו. אך אם נעשה מהם אלילים, שוב לא נוכל ללמוד מהם. נוכל רק להעריץ אותם כפי שמעריצים מיתוס.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
