ספרו של הרב שג"ר: "כלים שבורים"

אקדמאי,
לענ"ד קיים הבדל בסיסי בין החברה הציונית הדתית לבין החברה החרדית, שהשניה מחלקת לחלוקה בין דה יורה לדה פקטו, ומודעת היטב שיש דיעבד אבל על הדיעבד לדעת שהוא דיעבד, לדוגמא עבודת נשים, מחבר יכול לכתוב בהקדמה לחבורו ברכה לאשתו מנב"ת בשעה שהיא אשת קריירה, אולם החברה הראשונה (ובטובים שבהם הכתוב מדבר) מנסה לבנות הצדקה אידיאולוגית לשיוויון האשה.
מפליא שעדיין לא פרץ המרד הפמיניסטי החרדי, הרי חינוך הבנות עולה על חינוך הבנים הן בכמות והן באיכות, אבל החינוך של בית יעקב שהאידיאל הוא להנשא לבחור ישיבה מופנם אצל התלמידות ומצליח בצורה מדהימה.

תוקן על ידי - אריק123 - 25/12/2003 11:59:00

תוקן על ידי - אריק123 - 25/12/2003 12:00:01

ממלא באיזה גיליון של תורה ועבודה הה המאמר הזה

מספר הגליון?

קלף, 10.

תודה

זה שאני 10 אני יודע

לא צריך לפרסם את זה

זה לא פירסמא ניסא

אני חושב שבשולי הדברים צריכה לעלות השאלה על עולם ההלכה , האם ענינו קביעת נורמות ערכיות מוסריות מסוימות , או להנהיג נורמות התנהגותיות מסוימות , או שענינה להנהיג נורמות התנהגותיות עפ"י תפיסה ערכית מסוימת .(או גם וגם וכד')
אם כל אמירה הלכתית מתארת אידאל ערכי צרוף , הרי שתפיסת ההלכה בנוגע למעמד האשה (בהנחה שמה שמקובל לאמר , הוא אכן תפיסת ההלכה ) מייצגת את האידאל , והמהרהר אחריה או שאינו נאמן להלכה , או שאינו מודע לסתירה המובנית שבהשקפתו .
אם ההלכה באה לתת הוראה התנהגותית , חפה מכל אמירה ערכית , הרי שקיום הלכה שבסיסיה עוצבו לפני כ2000 שנה , ממש לא רציני , והרפורמים צודקים .

איך שלא יהיה לאמר שגם תפיסה א' (הייתי מכנה אותה חרדית , למרות שיש בזה הכללה די בעיתית)
וגם תפיסה ב' (להלן רפורמית [גם זה בע"מ דרך אגב]) נכונות , היא אמירה בלתי אפשרית , בכל מובן כמעט להבנתי .

אבל , אם נאמר שההלכה באה להורות נורמות התנהגותיות במסגרת הכאן ועכשיו , עפ"י השקפה ערכית מוסרית מסוימת , נאלץ ללמוד את התורה באופן מעט יותר מעמיק , ולהכריע , באיזו הוראה הלכתית הוראת המעשה מבטא את הערך הרצוי עצמו . (למשל באיסור אכילת דם , או קריטה על המת נאמר שעצם המעשה פוגע בערך מסוים)
ובאיזו ההוראה באה לשרת ערכים אחרים .

לימוד כזה אמנם לא הכי פשוט , אם מתיחסים אליו ברצינות מכל מיני סיבות , אבל הוא די מחוייב המציאות לטעמי , פשוט כי שתי האופציות הראשונות לוקות בחסר בלא מועט מובנים . והנסיון להיות בשתי המקומות בו זמנית עוד גרוע משניהם , לענ"ד ...

אישציפעל יקירי, פרשת נכון את דבריך, ואולם ברור לך שאינך מקדם אותנו בהם.

בסופו של דבר, מה שכל פוסק הלכה עושה הוא בחינת השתלשלות ההלכה וניסיון לאמוד את הוראתה למציאות שבפנינו. חרף זאת, עדיין יהיה הבדל ניכר בין פוסק אחד למשנהו.

הנחת המוצא שלך היא שיש מפתח אחד שאליו מגיעים אחרי 'לימוד מעמיק' ואשר יתן לנו את תשובת התורה לכל מצב.

ואולם בפועל, יש מפתחות כמספר לומדי התורה, ולכן ההכרעות יהיו שונות. הכל, בסופו של דבר, בעיני המתבונן.

ולדוגמא החביבה עליך:

מעמד האשה - מה התורה רוצה לומר לנו במקום שהיא מקצה לאשה בחיי הציבור וחיי הדת?

אחד יבוא ויאמר שהתורה מלמדת אותנו שאשה וגבר שונים, שכל כבודה בת מלך פנימה, ושכל המלמד את בתו תורה מלמדה טפלות. עכשיו, עלינו ליישם את המסר הערכי הזה בכל דור ודור.

אחר יאמר על אותם חוקים, שהתורה נותנת לאשה מקום הרבה יותר מרכזי ביחס לדתות אחרות בזמנה: זכויות כלכליות, חיוב במצוות מסוימות וכו'. כלומר, התורה מנחה אותנו לעמוד בכל דור ודור בחוד החנית של המאבק הפמיניסטי - ביחס לשאר העולם.

עם מי הצדק? תלוי מאיפה באת, איך אתה מסתכל על העולם וכיו"ב. או במילים אחרות, פסיקת ההלכה מושפעת מתפיסתו המטה-הלכתית של הפוסק, ולכן פוסק מזכרון מאיר יפסוק אחרת באותה שאלה מהרב ד"ר מהמחלקה לתלמוד.

ממללא ,
לא ממש מדויק .

מסקנה אחת ודאי לא שייכת . (אם כי יש דרכים להכריע בהלכה כידוע , וחבל שלא כ"כ משתמשים בהם כיום , ומניחים לכל פוסק יחיד להכריע כפי דעתו [ואפילו יהא גדול הדור] בשאלות הרות גורל)

לעצם הענין בדיוק על הדיכוטומיה שאתה מציע אני מימר ומיצר ...
הקביעה של הפוסק הראשון שהצעת , אמנם נכונה בעיני עקרונית , אבל המסקנות ההלכתיות מהם יכולים להיות שונות . (לדוגמא בעבר וגם כיום יש שאומרים שאין ללמד לנשים תורה כתוצאה מתפיסת שונות כזו , וכיום יש רבים שטוענים את ההפך , אך לא מבטלים את עצם הטענה שיש וראין שיהיה שוני מהותי בין לימוד תורה אצל גברים לזה אצל נשים . [החפץ חיים והרב משה פיינשטיין יוכלו להוות דוגמא מובהקת לזה , אבל יש עוד רבים])

הפוסק השני לעומתו , יאמר שאין לתורה קביעה ערכית של ממש , וכל ענינה הוא הסטורי תרבותי (מה שאני תופס כהשקפה רפורמית בבסיסה) אם כי מאיזו סיבה עלומה יש לקיים את ההלכה שניתנה לנו מדורי דורות (לפחות במובן ההצהרתי של המילים) , ולכן בכל מקום שיוכל להחדיר את הערכים העכשוים שלו אל מסגרת ההלכה , הוא יעשה זאת , מבלי להתייחס אל מקורות התורה כמחייבים אותנו ערכית-השקפתית במסגרת ה"כאן והעכשיו" שלנו .

הפוסק מהסוג השלישי (הרב סובייצ'יק הוא דוגמא היחידה אולי לכיוון הזה , וגם הוא יותר רב או ראש ישיבה מאשר פוסק) , יביט עקרונית כמו הפוסק הראשון , תוך הכרה שגם מבטו של הפוסק השני נצרכת למצבים מסוימים .

הדבר שנראה לי בעעיתי אצל הרב שג"ר (לא קראתי את הספר , רק את דברי הרב ברנדס ) הוא הניסיון להיות במובן מה מהסוג הראשון , ובמובן מסוים מהסוג השני , בו זמנית , יכול להיות שהוא מסוגל לכלול בתוכו את הניגוד (עד כדי שזה לא ניגוד לדידו) אבל כדרך חינוכית זה נראה לי מאד בעייתי , ובמובן מה אפילו מסוכן (חינוכית).

אישציפ,

אני מקבל את ההבחנה הטיפולוגית שלך ברמה התיאורטית, אך ברמה העובדתית, ככל שאנו עוסקים ביהדות האורתודוכסית היא אינה משקפת את המציאות (אם כי בהקשר רחב יותר אולי כן, למשל בכתבה על אליס שלווי שהובאה באשכול שעסק בתנועה הקונסרבטיבית טען שם רב שהיגר מהאורתודוכסיה המודרנית לקונסרבטיבים טענות שתואמות את הטיפוס ה'שני' שהבאת).

כל פוסק אורתודוכסי מחוייב לתורה ולערכים שלה. ואולם, עובדה היא שפוסקים פוסקים אחרת בנסיבות שונות, ויש לפסיקה משמעות ערכית. כך למשל, עובדה שאף אחד לפני החפץ חיים לא העז להתיר לימוד תורה כלשהו לנשים. בבתי המדרש לנשים יאמרו לך שהח"ח ושרה שנירר הם ראשוני מהפכת הת"ת לנשים. לא רחוק אף לומר שהלך רוח מודרני הוא שהביא את הח"ח, אולי באופן לא מודע, לפסוק כך.

דוגמא אחרת היא סוגיית טיפול בגוי בשבת. הרי עד המשנה-ברורה ועד בכלל הדבר נאסר לעו"ע. כיום, אין לך כמעט פוסק גדול אחד שלא מתיר בדרך זו או אחרת מפני דרכי שלום. האם אותם פתרונות טכניים לא היו קיימים בזמן המ"ב ומי שלפניו?

בסופו של דבר, כל הפוסקים האורתודוכסים נאמנים באופן מוחלט לתורה, אך גם מושפעים מרוח הזמן. ההבדל הוא בכמות ההשפעה, ובמודעות העצמית להשפעה. את השאלה היכן בדיוק עובר גבול ההשפעה הלגיטימי - לא פתרת.

אני מסופק אם אתה יכול לפתור, כיוון שמדובר בהשפעה שהיא לרוב לא מודעת.

ואת העיקר שכחתי,

אני אכן מסכים איתך לגבי הבעייתיות במסר של הרב שגר (ואף הרב ברנדייס מעיר זאת בדבריו), או ביכולתנו ליישם אותו מלכתחילה. ואולם, במובן מסויים בכל חלקי היהדות האורתדוכסית בימינו יש מזה ומזה. ההבדל הוא במינון.

ממללא,
האמנם סבור אתה שבימינו עדיין ניתן לטעון שהשפעת רוח הזמן אינה מודעת? הדבר ודאי אינו נכון אצל הפוסקים הציונים-דתיים בארץ והמודרן-אורתודוקסים בארה"ב, ויש יסוד להניח שגם אצל רבים מהחרדים.

גו"ג, אני מניח שכל פוסק שאינו מרמה את עצמו (וכולנו יודעים כמה קשה להימנע מאונאה עצמית) מודע לכך שאף ברצותו לפרש את המקורות אובייקטיבית הוא מונע, בין היתר, על-ידי רוח התקופה.

ואולם, אני סבור שעדיין, לפחות ככל שעסקינן ביהדות האורתודוכסית, אין גישה שתואמת את הטיפוס השני עליו הצביע אישציפור.

ואביא דוגמא:

שמעתי פעם את ד"ר רות הלפרין-קדרי, מהקולות החשובים בפמיניזם האורתודוכסים בימינו אשר אינה מרבה לחסוך שבטה ממערכת בתי הדין הרבניים (היא חוקרת משפט העוסקת בעיקר בדיני משפחה), אשר נשאלה מהו הגבול של השינויים אותם היא מוכנה לקבל, אם יש כזה.

הלפרין-קדרי השיבה שמה שהוא דין התורה - לא ניתן לשינוי. לכן, היא לא תדרוש שההלכה תקבע שאשה יכולה לגרש את האיש.

ודוק, המדובר בדוברת של השוליים הפמיניסטיים האוונגרדיים ביותר בשולי האורתודוכסיה, והיא עדיין רואה עצמה כפופה לנורמה אנטי-פמיניסטית בגלל מקורה בתורה.

בסופו של דבר, אצל כל אורתודוכס קיים תמהיל של מחוייבות והשפעה הזמן. ההבדל הוא רק במינון של כל מרכיב בתמהיל. הגורמים למינונים השונים הם רבים: סביבת הגידול, מידת החשיפה לתרבות המערב, ארץ מוצא וכיו"ב.

כדאי להשוות זאת לרב הקונסרבטיבי המרואיין בכתבה על אליס שלווי, אשר מסביר שם את חציית הקווים שלו מהמחנה הדתי לקונסרבטיבי בכך שלדעתו המודרן אורתודוכס אינם מוכנים ללכת עד הסוף עם הערכים המודרניים שבהם הם מאמינים.

ממללא ,
זו בדיוק דוגמא למה שרציתי לאמר .

בסה"כ בענין לימוד תורה לנשים התורה ודאי לא אסרה את הדבר , רק התנאים נחלקו האם זה כדאי ומומלץ , ולכן השאלה יכולה להישאר פתוחה לפרשנות הפוסק .

בענין אישות ממש לעומת זאת ההגדרות מאד מאד ברורות , האיש מקדש את האשה , ולחילופין יכול לגרשה . (את התנאים לפרטיהם כולנו מכירים , ולכן לא אפרטם) ולא להפך , וכאן מתחיל החילוק אליו כיוונתי בדברי , האם אנו מתייחסים לאמירה הזו כאמירה בעלת איזהשהוא משמעות ערכית גם אלינו כאן ועכשיו .
או שאנחנו אומרים שבעצם זה לא מוסרי , אלא שאנחנו (או אולי הנשים ?) נושאים בעול הסיזיפי של ההלכה כמות שהיא מאיזושהיא סיבה עלומה ...
זהו בדיוק הריקוד הדיוניסי עליו אני תוהה .

אם התורה תורת אמת , וסבורים שיש לה משמעות גם להיום , יש איזושהיא משמעות ערכית/רוחנית/פסיכולוגית/חברתית/אחרת/גם וגם וגם (הדבר כמובן נתון לעיון המתענין ולמחלוקת ) לקביעות הלכתיות כגון אלו .
אחרת נשארנו עם הלכה אורתודוקסית (במרכאות ?)
שמובלת ע"י חשיבה חילונית/רפורמית , ונפלנו בין הכיסאות ....
מה שדי גרוע למיטב הבנתי .
ערב טוב.

ברוך כהנא


יש להבחין בחדות בין התפיסה הפוסטמודרנית המצוייה, הטוענת שאין אמת כלל, לבין תפיסתו של הרב שג"ר המשתמשת במטאפורת "שבירת הכלים" ומסבירה שהאמת גנוזה בעולמנו בהחבא, שבורה ומנותצת, ממתינה לנו שניצור אותה בכוח חרותנו הבלתי מוגבלת


http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=19721&Word=&gilayon=1760&mador=


הכל יודעים לצטט את אמרתו של ניטשה בדבר מות הא-לוהים אבל לדבריו יש המשך: אנחנו הרגנו אותו, הוא מצהיר, ומייד שואל את השאלה הקשה מכל: האם נוכל להיות ראויים למעשה הכביר שעשינו? האם נוכל להעמיד רעיון אנושי כלשהו, שיוכל להלהיב ולשכנע כמו הדת הישנה? היום נראה שאנחנו יכולים כבר להשיב לשאלה: ניסינו, באמת ניסינו. כנראה שאי אפשר
הסותר את דרכי חייב להסכים עם האפשרות שאולי יתגלה שצדקתי, והאמת איתי. לא כן הטוען שאין אמת כלל. הוא לא מתווכח עמי, אלא מקבל את דברי שנינו כשני אופנים של שיח שאין ביניהם סתירה משום שבכל מקרה, אינם אומרים דבר. את מי שעולמו בנוי על "משה אמת, ותורתו אמת". זה יכול להעליב פי כמה
אין ספק שהרב שג"ר הוא אחד מחשובי ההוגים הדתיים הדנים בשאלת היחס לפוסטמודרניזם. למרבה הצער, התחרות אינה קשה, הרב שג"ר הוא אחד ההוגים הבודדים במחנה זה הטורחים בכלל להתיחס לנושא. קדמו לו שני קולות חשובים שדחו את הפוסטמודרניזם מכל וכל: הרב יוסף קלנר עשה זאת מזוית הראיה של תלמיד הראי"ה, והרב מיכאל אברהם מתוך יצירה פילוסופית מעמיקה ומקורית (הראויה לדיון מקיף, שטרם זכתה לה). מן העבר השני ניצבים הוגים הקשורים בדרך כלל לעולם האקדמיה. ד"ר משה מאיר, למשל, נראה כמי שמאמץ את התפיסה הפוסטמודרנית בשלמותה, ומפרש את היהדות מחדש, לפיה.
הרב שג"ר רחוק משני הקטבים הללו. ודאי שאיננו דוחה את הזר החדש, אבל גם קבלתו אותו הינה ביקורתית ומסוייגת. יותר מכל ניכר בספרו מאמץ של התמודדות כנה. נסיון ללמוד את העולם החדש כתופעה מרתקת בפני עצמה, אולם מתוך רצון שלא להישאר בו, אלא להפכו לבסיס ממנו ניתן להפליג למקומות אחרים, נעלים יותר.
מהו הפוסטמודרניזם?
ביסודו הריהו הויתור על היומרנות הגדולה שאפיינה את העידן המודרני. מאז הסתיים שלטונה המוחלט של הנצרות בתרבות המערב הפך עולם הרוח המערבי לשדה קרב. אידאות קמות ונופלות, וכל אחת מהן טוענת להיות אמיתית, אחת ויחידה. סוציאליזם! ליברליזם! לאומיות! כל אחד מאלו, ודומיהם מייצג משפחה שלמה של תפיסות עולם המתיימרות להחזיק בכיסן את המפתח הבלעדי לגאולה. הכל יודעים לצטט את אמרתו של ניטשה בדבר מות הא-לוהים אבל לדבריו יש המשך: אנחנו הרגנו אותו, הוא מצהיר, ומייד שואל את השאלה הקשה מכל: האם נוכל להיות ראויים למעשה הכביר שעשינו? האם נוכל להעמיד רעיון אנושי כלשהו, שיוכל להלהיב ולשכנע כמו הדת הישנה? היום נראה שאנחנו יכולים כבר להשיב לשאלה: ניסינו, באמת ניסינו. כנראה שאי אפשר.
וכאן, בנקודת הייאוש, מופיע הפוסטמודרניזם ואומר: באמת אי אפשר, אבל גם לא צריך. מה לו לאותו יצור מגוחך, האדם, ולחיפוש אחר אמיתות מוחלטות? מה לו ולגאולה? הבה נכיר בכך שאין אמת, אין תקווה לגאולה, וגם אין משמעות לקיום, אם משמעותם של כל אלו אמורה להיות כללית, נצחית ומוחלטת. איש איש ואמיתו, תקוותיו, והמשמעות האישית מאד שהוא נותן לקיומו.
מבחינתו של אדם דתי מדובר בדברים קשים מאד לעיכול. עם המודרניזם הישן היה לו ויכוח, לעיתים ויכוח מר, בוטה ואפילו מעליב, אבל ויכוח מכיל בהכרח אלמנט של כבוד הדדי. הסותר את דרכי ולו בתקיפות רבה חייב להסכים עם האפשרות שאולי, שמא, סיכוי אחד למיליון, ובכל זאת יתגלה שצדקתי, והאמת איתי. לא כן הטוען שאין אמת כלל. הוא לא מתווכח עמי, אלא מקבל את דברי שנינו כשני אופנים של שיח שאין ביניהם סתירה משום שבכל מקרה, אינם אומרים דבר. את מי שעולמו בנוי על "משה אמת, ותורתו אמת". זה יכול להעליב פי כמה.
אין פלא, שרוב התגובות מהמחנה הדתי הן נזעמות, בלשון המעטה. קל מאד להתווכח עם הפוסטמודרניזם. קל מדי, אפילו, משום שזרם זה אינו מצניע את הפרדוכסים העומדים בבסיסו – הוא מתהדר בהם. קל לשאול את הפוסטמודרניסט משהו כמו: "אתה בטוח בספקנותך? אתה משוכנע שהיא האמת לאמיתה?" ולהרגיש שהצלחנו למחוץ את טיעוניו כליל. (הרב קלנר מרבה להשתמש בטיעונים מהסוג הזה). אלא שיש כאן החמצה של כל העסק. הפוסטמודרניזם אינו עוד תיאוריה מודרניסטית השואפת להוכיח את טיעוניה, ולכן גם אי אפשר לסתור אותו במישרין. חסיד הסגנון החדש יכול לענות משהו כמו: "אתה צודק, אני מגוחך. גם אתה, דרך אגב. כולנו מלאי פרדוכסים. אז דווקא לכן בוא נפסיק את הויכוח, ונשתעשע לנו קצת?" איך מתמודדים עם סגנון כזה?
נראה שהרב שג"ר לפחות, סבור שמול הסגנון החדש, צריך גם סגנון חדש של התמודדות. הוא אינו נכנס למאבק מול ה"פוסט" אלא מקבל אותו. ברובד הבולט ביותר של ספרו הוא נשמע כמעט מאושר מהאופציות שנפתחות לפניו:
"בעולם פוסטמודרני ליהודי חרדי קל יותר לחיות, הוא אינו מאויים על ידי אידאולוגיה טוטאלית, "בנגוריוניסטית".. בעולם של מוזרים ישנן כל מיני מוזרויות: אפשר לחבוש כובע עם צ'ופצ'יק אדום, ואפשר לחבוש שטריימל... זהו חלק ממשחק הגוונים שהפלורליזם הפוסטמודרני מאפשר ומבקש" (עמ' 98)
אבל ברובד אחר, דומה שאותה הצטרפות לחגיגה אינה אלא הסוואה, כמעט אמרתי: זוהי המסכה שעוטה הרב בהיכנסו לנשף המסכות הפוסטמודרני. לאורך כל הספר פזורים ביטויים המעידים על מודעות למחירו הכבד של העידן החדש:
"חירות פוסטמודרנית זו בהיותה לא כלום, הופכלת לגורל, והאדם "נדון לחרות"... חרות זו מתהפכת מברכה לקללה... אין מי שיאמר לי מה לעשות, זאת אומרת, שלאף אחד לא איכפת ממני.. עולם צף, אוורירי וחסר משמעות, עולם של זיקוקים צבעוניים וריגושים זולים הדועכים עד מהרה" (עמ' 51)
וביתר חריפות:
"האידאל הנשגב שרבים כל כך מסרו את נפשם למענו במשך ההסטוריה, הפך לכלאו של הנידון לחירות שאיבד את ישותו. פירותיו של עץ הדעת הבשילו בלא כלום הפוסטמודרני" (עמ' 53)
דווקא על הרקע הזה יש להבין את התלהבותו של הרב שג"ר מן ההגות החדשה, שמבחינתו "פותחת אופציה דתית מלהיבה בהרבה מהמקובלת" (עמ' 17). חשוב להבין שהתלהבות זו אינה באה מעוורון, אלא מעיניים הרואות היטב את עוצמתו ההרסנית של הפוסטמודרניזם, אולם רואות (או מאמינות שרואות) גם נתיבים מופלאים של העפלה שהוא פותח. שהרי כל אותם בניינים רוחניים מפוארים שבנתה התקופה המודרנית לא נהרסו לחינם. משהו כנראה היה לקוי כבר ביסודותיהם. ראינו גם היכן היתה "שגיאת התכנות" שלהם כולן ניסו להעמיד פנים שהאמת כולה נמצאת בכיסן. כביכול. עכשיו, כשהתבררה ריקנותה של היומרה, נותרו לפנינו שתי אפשרויות: או להניח שאין שום אמת והכל הבל, או להבין שהאמת איננה נמצאת במישור אנושי כלשהו, ויש לחפשה במקום אחר. נגזר עלינו, מסתבר, לחיות בעולם יחסי ומוגבל שבו כל ה"אמיתות" הן פרי יצירה אנושית, מצומצמת עד גיחוך. ובכל זאת אנו יכולים להאמין כי אותו משחק אנושי מוגבל מגלה בדרך כלשהיא, את האמת האלוקית האינסופית.
ובלשונו של הרב שג"ר:
"ההבדל בין פלורליזם מאמין לזה הפוסמודרני הוא לדעתי ההבדל בין רלטיביזם חסר השראה לבין רלטיביזם פתוח להשראה. בין הטענה שהמשחק הפוסטמודרני הוא משחק ריק, לבין עמדה המיחסת לו משמעות. הפלורליזם המאמין איננו מהסס מלהשתמש במטאפורת הגילוי, וגם אם הוא יודע שישנן התגלויות שונות וסותרות, הוא אפילו יהיה מוכן להודות בכך שה"אמת" היא הנה קונסטרקט אנושי, אך עדיין היא בריאה ממשית, ולא משחק צבעוני ריק(עמ' 21). שלל האמיתות האנושיות המוגבלות הן בכל זאת גילוי של אמת אלוקית נשגבה".
מן העמדה הזאת, קובע הרב, ניתן ליצור יצירות חדשות שאולי באמת ילהיבו פי כמה ממה שאנו מסוגלים לדמיין כרגע. תחושותיו אלו מתגלות במקומות בהם הוא זונח את העמדה ההגותית המהוססת, ומציע את חזונו באופן הרבה יותר נרגש:
"השבר הפוסטמודרני, כמו הפוסט-ציוני, הוא שיפתח לדעתי את הדרך לחידוש המיסטיקה. כאן מתחברת החסידות החדשה לחזונותיו של הראי"ה על חידוש הנבואה בארץ ישראל... אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות עצמה בתקופת הבעש"ט ותלמידיו" (122)
אכן, דברים מלהיבים ומרגשים, הקורא את הספר בתשומת לב שומע אותם מבצבצים בין השורות, גם של החלקים היותר דיסקורסיביים ומאופקים. הפער הזה, שבין הטון ההגותי, המהוסס, הרגיל של הספר, לבין אותה היקסמות נלהבת מן "העולם החדש והנועז" הנפתח לעיננו, מעניק לספר כוח רטורי לא רגיל. יחד עם זאת, אותה הקסמות אחראית גם לכמה וכמה מכשלות שנכשל בהן המחבר, לעניות דעתי.
הבעיה הראשונה היא, שהרב לא העמיד קו ברור של הבחנה בין תפיסתו לבין התפיסה הפוסטמודרנית ה"רגילה". לדעתי, צריך לומר בברור: התפיסה המוצעת לנו בספר אינה באמת פוסטמודרנית. זוהי תפיסה חדשה, המשתמשת בכלי החשיבה הפוסטמודרניים כדי להפליג מהם למחוזות שלא עלו על דעתם של יוצרי אותם כלים. אולי ניתן לכנותה "פוסט-פוסטמודרנית", ואולי להשתמש בביטוי המוצלח של דניאל שליט ולכנותה גישה "פוסט-אתאיסטית", או להמציא שם חדש לגמרי. מכל מקום, יש להבחין בחדות בין התפיסה הטוענת שאין אמת כלל, לבי זו המשתמשת במטאפורת "שבירת הכלים" ומסבירה שהאמת גנוזה בעולמנו בהחבא, שבורה ומנותצת, ממתינה לנו שניצור אותה בכוח חרותנו הבלתי מוגבלת. לא מדובר בשני גוונים של אותה מחשבה, אלא במחשבה אחרת לגמרי.
אותה אי הבחנה יוצרת לא פעם תחושה של פסיחה על שני הסעיפים. כאילו אמונתו של האדם המאמין אינה אלא אופציה לקיום האנושי, אחת מני רבות. (עמ' 22 למשל, ובעוד הרבה מקומות). לעיתים נוצרת התחושה שלא הפלגנו כלל מעבר לתפיסה המקובלת, אלא קיבלנו את עולה, באמת, והגבלנו את עצמנו לטיעונים המותרים במסגרתה. האם אין אנו עומדים, במקרה כזה, בסכנת נפילה לאותה תהום של חוסר משמעות, ממנה ניסינו להמלט?
ההשוואה לרב קוק ממש מתבקשת בנקודה זו: אין ספק שהרב קוק היה מוקסם מן המודרניזם לא פחות משמוקסם הרב שג"ר מן הפוסטמודרניזם. יחד עם זאת ידע לבקר את המודרניזם לגווניו, בחריפות רבה, כולל את אידאת הלאומיות שכל כך הרבה לדרוש בזכותה. למרות זאת נותרה דמותו לדורות כסנגורה הגדול של הלאומיות. וביקורתו, חריפה ככל שתהיה, נשכחה למעשה. כמה נזק נגרם בכך למשנתו של הרב בעצמה! אני מוכן להתערב שחלק גדול מקוראי הספר ילמדו ממנו כמה נפלא הוא הפוסטמודרניזם, שהרי ניתן לשמור על הכיפה ובכל זאת להשתתף בנשף המסכות האינסופי שהוא מציע. אמת, המחבר מזהיר כי "המאמץ לשמור (על הכיפה, קיום המצוות, התפילה וכו',) הוא אחת הסיבות לרדידותו של הציבור הדתי.. דת התופסת את עצמה כמנהלת מלחמת השרדות היא דת חסרת שורשים, עומק, נפח ובודאי חסרת הדר ויופי. ליהדות יש הרבה מה להציע, היא אינה מלחכת פינכה של הדור הצעיר או של התרבות המודרנית".. (עמ' 83). למרות הדברים הכל כך אמיתיים הללו, אני חושש שהרוח הכללית של הספר תשרת דווקא את מטרות "הישרדות הכיפה", ובניגוד לכוונת המחבר.
בעיה קשה יותר בעיני, היא היסחפות לא ביקורתית אחרי טיעונים פוסטמודרניים, כאילו היו טיעוניו של העולם החדש בבחינת פוסק אחרון שאין אחריו כלום. דוגמא חריפה במיוחד לדעתי, היא שאלת המוסר וביסוסו. הרב שג"ר מביא דילמה מוסרית אופיינית: באיזו זכות אנו שופטים, בעולם שאין בו קודים מוסריים מוחלטים, אדם הפועל לפי ערכים הנראים מפלצתיים בעינינו? איך נשפוט, למשל, דרוזי הרוצח את אחותו על רקע "כבוד המשפחה"? הרב שג"ר טוען שזו אחת הקושיות עליהן אומר ר' נחמן ש"אין עליהן תשובה", משום שהן באות מן "החלל הפנוי".
מה זה אומר בפועל? "גדולתו של ר' נחמן", אומר הרב שג"ר, "היא יכולתו להפוך את הקושיה לדבקות. כך, לדוגמא, במקרה העוול שהזכרנו, כל אחד מאיתנו לו היה נקלע למצב כזה לא היה יושב בצד ונותן לאותו דרוזי לרצוח את אחותו. הוא היה שוקל את כל האמצעים, כולל הרג, כדי למנוע את רציחתה של אותה נערה. אך למה? .. יש שאלות שאי אפשר להשיב עליהן, אך גם אין צורך בכך. זוהי האמונה, פרדוכסלית ככל שתהיה.. דווקא בכך טמונה עוצמתה הרבה" (עמ' 19, ההדגשות במקור)
זה נפלא כהצהרת אמונה, אלא שכנגד עוצמת אמונתו הכנה שלה רב, עומדת עוצמת אמונתו הכנה לא פחות של הדרוזי., ובאין שיח דיסקורסיבי כלשהו היכול להכיל את שניהם (והפוסטמודרניזם באמת לא מרשה שיח כולל כזה, "סיפור גדול" בלשונו) אנו נידונים להכרעות באמצעות כוח, רק שאחרי כל המילים היפות חזרנו לנקודת המוצא שלפני הופעת השיח הרציונלי בכלל. כוח מול כוח.
האם חייבים בכלל לאמץ את נקודת המוצא הפוסטמודרנית במקרה כזה? ההגות המודרנית ידעה כמה וכמה ניסיונות לביסוס רציונלי של המוסר, מקנט ומיל ועד רולס העדכני. אולי מישהו מהם צדק? אולי מישהו מהם מציע רעיונות שניתן לפתח גם לאור תובנות חדשות? אין שום דיון על כך בספר, כאילו לאחר שהפוסטמודרניזם פסק את פסיקתו שוב אין להרהר אחריו, וברור למחבר שהשאלה היחידה שנותרה היא – איך לשמור על צלמו האנושי בתוך המסגרת הנתונה. דוגמאות כאלה יש רבות בספר, והן מעידות על המתודה כולה: אין לעמוד מול הזרם, כאופוזיציה. יש לקבלו ולהמשיך הלאה. ואולי לעיתים הזרם טועה?
למרות הביקורת, זהו ספר חובה לכל הרוצה להתמודד בכנות עם עולם הרוח של זמננו. ניתן לחלוק על המתודה וגם על רבות מן המסקנות, אי אפשר – ואסור – להתעלם מהתשתית הרעיונית שהונחה כאן להתמודדות רוחנית ברמה שונה מזו שהורגלנו בה. אני מאמין שעבודתו של הרב שג"ר, מחשובי ההוגים הדתיים של דורנו, עתידה לחלחל למחשבותינו ולמושגינו, ולהפרותם. ראוי לכל אדם חושב לקרוא בה ולהתמודד עמה.

סיינפלד ,

סתם רעיון שעומד בראשי בהקשר למודרניזם ופוסט שלו .

דומני שאפשר לראות הקבלה פסיכולוגית מענינת , בין דור הפלגה למודרניזם , שאיפה לאיזו אמת מהפכנית ש"תשנה את העולם" העגום שהזמן הישן יצר . (ימי הבינים , או בסיפור המקורי , המבול...)
כל זאת תוך שאיפה מוצהרת להעלים את מימד הגובה מהמציאות , "כוחי ועוצם ידי" הוא הבשורה החדשה , ובשביל זה אדים מדע-טכנולוגיה כמה שיותר מתוחכם , אגור בערים , שמהם קשה לראות את השמים , אקים ממלכות שבהם עולמו הרוחני של הפרט לא מאד רלונטי שלא לאמר אויב של ממש (בקומוניזם , ובנאציזם אויב , ולחילופין באמריקניזם סתם מציאות לא רלונטית ל"חיים האמיתים") ועוד כהנה וכהנה .

התוצאה מזה מקבילה מאד להתפוררות שבאה בעקבות
הקמת המגדל באותם ימים קדומים .
"אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח" האדם ממשיך לחפש את עצמו גם באפיקים רוחנים .(הניו אייג' [בלי לדון בגוף התופעה וטיבה] הוא תופעה בולטת בתחום הזה , וגם שאיפות לחזרה בתשובה בכל מיני אופנים) וכיון שכך כל אדם חווה את המציאות "שלו" , מה שלא מאפשר שפה אחידה . ("לי יש את האמת שלי , ולך את שלך" , ולא שייך בכלל לעמת בינהן . [זו כוונתי במושג , "שפה לא אחידה" , א"א ליצור תקשורת של ממש גם אם המילים ודרך בניית המשפטים דומים מאד ...])
מה שמביא את העולם למבוי סתום , כמעט בכל מובן ...

אפשר לנסות לפרשן מה יהיה השלב הבא . (אולי , איזה "אברהם אבינו" באופק ???) אבל זה כבר חורג מגבולות השיח שלנו ...
שבוע טוב . (: