|
|
| נשלח ב-8/12/2008 00:34 |
 |
| |
הודעה של avlif
ספר חדש של הרב שג"ר זצ"ל על למוד גמרא
בשעה טובה יצא לאור כעת הספר 'בתורתו יהגה - למוד גמרא כבקשת אלוקים' מעזבונו של הרב שג"ר.
בספר מתוארות אחת אחת (מי בארוכה ומי בקצרה) שיטותיהם - ויחסם ללמוד תורה בכלל וללמוד גמרא בפרט - של הגר"א, ר"ח מוולוז'ין, הנצי"ב, ר"ח מבריסק, ר"ש שקופ, הרב סולוביצ'יק, הרב קוק, מחקר תלמודי, כל זאת על רקע ניתוחו של המחבר את המצב השורר כיום, דהיינו הקשיים שיש לצבור הדתי לאומי בפרט ולצבור בכלל ביחס ללמוד גמרא.
לאחר כל זאת מופיעה הצעתו של הרב שג"ר לשיטה חדשה.
הדברים כתובים (לצורך הדיוק ערוכים כיוון שהרב שג"ר השאיר רק טיוטות) מתוך אהבה עזה ללמוד גמרא ותשוקה גדולה להשאיר תחום זה חי ורלבנטי גם בדורות הבאים וגם לצבור הדתי לאומי.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 08:11 |
|
| |
כמתעסק כתב לעיל:
<אחד הדברים שייחדוהו היו המחוייבות ההלכתית העמוקה שלו מחד, לבין הנועזות ההגותית מאידך.
(עד כדי כך שיש שהתפלאו על הפער בין הנועזות והחדשנות ההגותית לבין
היצמדות לחשיבה ההלכתית הקלאסית
ההלכתית עד כדי מה שנראה בעיניהם שמרנות.)>
מדוע אנחנו אמורים להתפעל ממי שלא הסיק מסקנות משום קרן שאחז בה? בתור
מודרניסט מיושן אני לא מסוגל להתפעל מדרישה לחיות את הספק בשעה שתובעים
ממני בחיי יום יום דרישות שנובעות מצד אחד של הספק. האם אני אמור להשתמש
בהימור של פסקל?
ביקורתו של נדב שנרב
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 11:15 |
|
| |
והנה התגובה של עורך הספר (אודיה צוריאלי) על ביקורותו של נדב שנרב :
http://www.kipa.co.il/upload/users_files/1064.PDF
בעל בעמיו,
מה שאתה אומר לא מדויק. מחויבות (גדולה) להלכה לא אומרת שהוא לא הסיק שום מסקנה מהקרן שאחז בה. ההפך הוא נכון, הוא הסיק רבות. בשיטת הלימוד, בחומר הנלמד ובכלל בשיטתו הרוחנית/הגותית. לא צריך יותר מלקרוא את ספריו כדי להבין זאת.
האם שיטה חדשה צריכה לבוא בהכרח עם שינוי בהלכה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 11:42 |
|
| |
עובר
אני לא מאמין שתתכן חשיבה מחודשת, בנושאים שהרב שג"ר דבר עליהם, כפי שמובא למעלה בלי מסקנות הלכתיות.
אחרת החשיבה לא היתה עד הסוף או שלחילופין היא היתה מיותרת.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 08/12/2008 11:38:26
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 12:38 |
|
| |
בעלבעמיו,
אני חייב לציין שלא ברור לי כ"כ למה. לעיתים קרובות אפשר להכניס בתוך המסגרת הקיימת שינוים מרחיקי לכת מבלי לערוך שינויים מקבילים בעולם ההלכתי.
לא תמצא (לפחות נראה לי, אבל אני מודה שהדבר זקוק למחקר יותר מעמיק) שינוים מרחיקי לכת בעולם ההלכתי החסידי אל מול זה המתנגדי, האם זה אומר שכל המחשבה החסידית או לא הלכה עד הסוף או הייתה מיותרת?
השינוי שכולם אוהבים להזכיר לגבי זמן התפילה לא הייתה תקפה בכל העולם החסידי, וגם אם כן, האם בזה מתמצה כל השינוי בעולם החסידי?
אני מכיר רבנים שבצד ההלכתי קרובים מאוד, אך בצד 'הלא הלכתי' מאוד רחוקים, ותמצא את תלמידיהם וישיבותיהם רחוקים ושונים זה מזה.
האם העולם הדתי נוסח 'שיח' דומה לזה נוסח הר המור?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 13:18 |
|
| |
כידוע שי"ל, שאיני מחסידיו, הסיק מטיעון דומה לשלך שכל היהדות היא רק הלכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2008 13:43 |
|
| |
נתתם
לי הזדמנות לפרסם את תגובתי שכתבתי בזמנו למאמרו של צוריאלי (שלחתי כנראה את
התגובה לכתובת דואר אלקטרוני שגויה ועד שנזכרתי חלה כבר התיישנות ...(
הנה:
מאמר התגובה של אודיה צוריאלי ("ונרגן מפריד אלוף", צהר, גליון
י"ח) רק מחזק, לעניות דעתי, את טענותי הבסיסיות כנגד ספרו של הרב
שג"ר. אנסה לציין, בקצירת האומר, את הנקודות הבסיסיות
בהן יש כשלים בטענותיו של צוריאלי.
1) לאורך כל המאמר מערבב המחבר בין שתי תכונות: יכיחות,
כלומר היותה של טענה ניתנת להוכחה, ואמיתיות, כלומר היותה של טענה אמיתית. לא תמיד
אנו יכולים להוכיח את טענותינו: להיפך, בדרך כלל אין בשום חכמה
ראיות חלוטות של "חכמת התשבורת" (כפי שכותב הרמב"ן בהקדמתו למלחמות
השם), וגם ב"חכמת התשבורת" הראיות בנויות על הנחות יסוד עליהן ניתן
לחלוק. זה לא אומר שאין אמת בעולם: יש אמת, אלא שקשה להגיע אליה. התהליך בו אנו
מתקרבים לאמת (ראה הערות 3 ו 4 במאמרי הנ"ל) הוא אכן אינסופי, אך מכאן ועד
לביטול הכוח השכלי והביקורת הרציונלית לטובת אנרכיה של דמיונות והזיות
הדרך ארוכה.
הנה
דוגמה: לתומי טענתי במאמרי כי "אמת" פירושה התאמה בין תוכן משפט למצב
עניינים כלשהו, ועל כך שקלתי למטרפסי בקושיה עצומה: כיצד אסביר את
הפסוק "וה' אלוקים אמת" ואת דברי הרמב"ם לפיהם פירוש הפסוק הוא כי
"הוא לבדו יהיה מצוי... הוא לבדו האמת .. אין שם מצוי
אמת מלבדו כמותו"
בעניי
לא הבנתי מה הבעיה: הנה, הרמב"ם מסביר כי "אמיתת" הקב"ה היא
היא מציאותו! הרי זו דוגמה נאה מאין כמוה להגדרה שנתתי: אמת היא מציאות!
את
שאלתו מלוה צוריאלי בשני משפטי הסבר:
"האם
אמיתת מציאות הבורא דומה היא לאיזו שהיא מציאות שאנו מכירים? האם אמיתותו של המשפט
"אלוקים ישנו" יכול להסתמך על משהו מלבד על האמונה עצמה?"
ובכן,
הטענה השניה בנויה, כפי שהסברתי, על ערבוב בין יכיחות לאמיתיות. בטענה הראשונה
"מגלה" צוריאלי מחדש את הבעיתיות בתורת התארים האלוקיים. בעיה זו נדושה
עד דק בידי כל בעלי מחשבת ישראל מימי הביניים ועד ימינו, הנה בספרתם.
2) בהמשך מערבב צוריאלי גם בין אמיתיות לתועלת.
לטענתו, אם יתברר במשך הזמן כי ההתנהגות לפי תיאוריה מסוימת מוליכה
לאסון הרי שהיא איננה אמיתית. תמהני איך ידרשו בישיבת "שיח יצחק" את
התורה לפי העקרון של זהות המועיל והנכון: זה יהיה ודאי מעניין ביותר.
3) אינני מקובל ולא בן מקובל, אין בכוחי לשפוט את
הטענה לפיה "הפרצוף הנקרא 'זעיר אנפין' שהינו פרצוף האמת עובר תהליכים...
האמת איננה סטטית ... אלא עוברת שינויים מהותיים כל הזמן" הקורא מוזמן להציג
לעצמו שאלה פשוטה: האם טענה זו של צוריאלי, תהא משמעותה אשר תהא, היא אמיתית?
ובהנחה שכן – האם גם אמת זו עשויה להשתנות?
4) יש יותר משמץ לעז על הראשונים בטענה לפיה "הגישה
הקלאסית" של היהדות גורסת יצירת הלכה "באמצעות תהליך יצירה חפשי, חסר
רקע מטפיסי וחסר מודעות אידאולוגית...". גם אם נסכים עם טענתו (הסבירה) של
צוריאלי בדבר השוני בין הפרקטיקה המקובלת של פסיקת ההלכה לבין הטרנסצנדנטיות הבריסקאית.
כל מעיין ביושר יודה כי רוב פוסקי ההלכה ברוב הדורות פסקו את אשר פסקו פשוט משום
שחשבו כי זוהי הפרשנות האמיתית בגמרא, ברמב"ם או בשולחן ערוך. אילו גילה מי
את אזנו של ה"חפץ חיים" או של רבי עקיבא איגר כי
פסיקותיהם "חסרות רקע מטפיסי ומודעות אידאולוגית" היו מן הסתם נעלבים
מאד. ה"רקע המטפיסי" שלהם היה הרצון לקיים את דבר הקב"ה והמודעות
האידאולוגית היתה נסיון להבין נכון את הרשב"א. איש מהם לא ראה עצמו
כ"יוצר חפשי".
בהקדמתו לשיר השירים
מתאר הרב קוק את אותם "גמדים, אשר הם גם טרוטי עיניים" ואינם יורדים
לעומק המשל הגנוז בשיר השירים. אולי גם אני גמד שכזה, שלא זכה להבין את
"הרדיקליות הקבלית", "הסוד הנפלא", "האמת הנוראית שיש
ביהדות המיסטית", אליבא דהרב שג"ר ותלמידו. לעומת זאת עלי
לציין במלוא החומרה כי רמת הטיעון הפילוסופי והלוגי, הן בספר והן בתגובה, היא מתחת
לכל ביקורת. צוריאלי משתמש, לדוגמה, בביטוי "לוגיקה מדעית-אמפירית" אותה
אין להחיל (לדעתו) בתחום מדעי הרוח. רק כשבאתי להשיב שמתי לב כי מדובר
בביטוי חסר מובן: לוגיקה היא צורת החשיבה (ואינה
תלוית דיסציפלינה), מדע הוא סוג של רעיונות ואמפריציזם הוא אופן של
חקירה מדעית, שבאמת אינו נוהג במדעי הרוח. עצם השימוש בביטויים חסרי משמעות כאלו
ואחרים מעיד על קליטה משובשת ברמה ירודה של איזה שהן הרצאות שטחיות. כאשר הדברים
נעשים כך אין פלא שהיחס לפרופסורים ולשיטותיהם מתבטא באופן של אמונת חכמים:
"אינך יכול" טוען צוריאלי "לפסול במחי יד זרם פילוסופי כה מרכזי
וכה נרחב" – למה לא? מה אומרים הפילוסופים האלו שאתה מעריץ על קודמיהם ? מה
דעתך על קומוניזם סטליניסטי, פוטוריזם, איוגניקה (השבחת הגזע האנושי) ושאר תורות
פילוסופיות שהיו פופולריות לפני זמן לא רב?
הרב שג"ר, אליבא
דצוריאלי "ממשיך את הפרויקט האדיר של גדולי החסידות ושל הרב קוק"
ומתרגמו ללשון ימינו. סתם המחבר ולא פרש מהו אותו "פרוייקט", אך מן
ההקשר נראה כי מדובר בפתיחות לרעיונות "חיצוניים" ועיכולם הרוחני אל
הקודש פנימה. זהו אכן פרוייקט חשוב וגדול, אך כבר התריע הרב קוק כנגד העוסקים בו
ללא חוש המידה. בנאומו הידוע בטכס פתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי הראיה ע' 307)
הזהיר מפני אלו שאצלם תהליך ההטמעה הוא "בחדוה אופטימית בנלית
ורוחב לב לבדו... החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים". דומני כי
"חדוה אופטימית בנלית" הוא תיאור מדויק של האופן בו צוריאלי והרב
שג"ר מקבלים עליהם עולו של פוסט מודרניזם: ללא דיון ממשי, ללא רקע וללא
הסברים.
ולסיום, צוריאלי
"מאשים" אותי בתמיכה בשיח הרציונלי אשר מוביל ל"אפיקורסות הרגילה
של קאנט ושפינוזה", בעוד הפוסט מודרניזם נראה בעיניו כמשרה אוירה רוחנית נוחה
יותר. שוב משועבדת האמת לתועלת: האם עלינו לברור מבין הפילוסופיות את זו שתביא
יותר חוזרים בתשובה? לניסוח עמדתי בשאלות כאלו אין טוב מן
המשפט הנפלא הבא:
"לטוב ולמוטב
אנחנו אזרחי כמה תרבויות וחיים ביותר מאשר עולם ערכים אחד... איננו יכולים וגם איננו
רוצים להתכחש אליהם, משום שההתכחשות אליהם הינה הכחשת עצמנו ופגיעה באמת
הפנימית שלנו, שהינה פגיעה באמונתנו הדתית עצמה" (כלים שבורים, ע' 75-76)
תוקן הפונט לנוחות הקריאה
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 17/08/2011 21:28:44
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2011 19:02 |
|
| |
לפני זמן ראיתי סרט מחודשי חייו האחרונים של הרב שג"ר,עתה אני מחפש אותו ולא מוצא אותו,אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי בענין.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2011 19:34 |
|
| |
תודה ספרן על הלינק.
רק כמדומני שזה קטע מסרטון ארוך יותר,וכמדומני שראיתי סרטון ארוך יותר.
זה נוגע ללב לראות את ההסרטה שלו מדרשת הו"ר תשס"ז ,במלוא עוזו ותפארתו,היתה לו הופעה מיוחדת ,הן בחיצוניותו,בצורת הגשת הדברים שלו,ואיך כמה חודשים בודדים אחרי זה נהיה כחוש כ"כ,זקנו מדובלל ונהיה לבן,אבל רוחו עדין איתנה.
כשאני מעיין בדבריו,אני לא חושב שאני מסכים עם כולם,אבל ללא ספק הוא היה אדם מיוחד מאוד,עם נשמה גבוהה.
בהקשר לפרשת השבוע פרשת עקב,ראיתי קטע ממנו,שמאוד נהנתי,הוא מביא את הפירוש הידוע על הפסוק "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם,שהכונה שהלחם מזין את הגוף,ודבר ה' שבו מזין את הנשמה.
אז הוא מבאר שהחלק הרוחני שבאוכל זה הטעם שבו.
ובאמת הטעם זה דבר רוחני ,אין לו ממשות.
וחשבתי שלפי זה מובן שהמן היה נחשב דבר מאוד רוחני,שאף שמבחינת החומר היה בו חומר אחד,בכל זאת היה בו טעמים בלי גבול.
ובעצם המן מלמד אותנו לראות שכמו שבמן זה שהאדם חש טעם מסוים,זה היה לפי מה שרצה,ורצונו של האדם זה במידה מסוימת בקשה מהשם,ואולי באמת זה היה גם האופן במן שבקשו מהשם לחוש טעם מסוים,אבל גם אם לא,ענין רצונו של האדם ויחולו,זה כבקשה.אז בעצם במן מה שנתן את הטעם זה לא תכונה במן,אלא בקשה מה ורצונו של ה למלא בקשת האדם,אז בעצם גם בלחם ובכל מאכל,אף שאנו סבורים שבחומר עצמו יש את הטעם,זה לא כך,אלא הטעם מגיע מרצון ה שיהיה באוכל הזה טעם מסוים.
תוקן על ידי קסת ב- 17/08/2011 19:33:20
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2011 19:44 |
|
| |
תודה למקפיץ האשכול:
עוד איזה ענק שנעלם ממני ומכולנו (החרדים) ביודעין כנראה,
אני רואה את זה לראשונה והוא ממש מעניין,
אהבתי במיוחד את זה
הרמב"ם שייך לעידן התבוני (שבמידה רבה רלבנטי גם כיום), שבו האמונה הושגה באמצעי החכמה, והשכל היה הכלי להשגת המוחלט. החירות, כאמור, נתפסה אז גם היא במונחי התבונה. אך לאדם העכשווי ניתן כנראה צלם גבוה יותר, מעולם ה'אין', צלם החופש הפוסטמודרני והאינסופיות האלוקית, "והייתם כאלוקים". (עמ' 55).
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2011 20:42 |
|
| |
מה רוחני בטעם? הרי הוא תהליך כימי שפרטיו ידועים ואינו שונה בהרבה מהמישוש שכידוע הוא חרפה לנו.
כנ"ל בריח, ואדרבא אצל זוחלים חוש הריח יותר מפותח מאשר באדם.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/8/2011 23:41 |
|
| |
| בעלבעמיו כתב: |  | מה רוחני בטעם? הרי הוא תהליך כימי שפרטיו ידועים ואינו שונה בהרבה מהמישוש שכידוע הוא חרפה לנו.
כנ"ל בריח, ואדרבא אצל זוחלים חוש הריח יותר מפותח מאשר באדם. |
|
כדבריך.. אם כבר לריח יש התייחסות רוחנית מיוחדת בתורה: "ריח ניחוח לה'"
ומאחר שאין משיבים את הארי לאחר מיתה, אומר להגנתו שהטעם (כמו המישוש) הוא אכן תהליך כימי אך ההרגשה הסובייקטיבית היא הרגשה שקיימת אך ורק בתודעתו של האדם ובמובן הזה היא סוג של חוויה רוחנית (והנה שילבתי גם את הפרופסור בדברים)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/8/2011 08:49 |
|
| |
|
|
|
|
|
