אדמיאל קוסמן, הארץ
זאת בריתי: גרות, חילון, נישואין אזרחיים, מאת שמעון גרשון רוזנברג (שג"ר), עריכה אמנון ש' דוקוב, זוהר מאור, משה ש' פאלוך, הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, 2012, 258 עמודים הרב שג"ר, שבחייו היה איש מופנם ומכונס - והיה מוכר רק לקבוצה קטנה של תלמידים - קיבל באופן מוזר אחרי מותו ב-2007 פרסום רב בבמות התקשורתיות בישראל, עד שנוצר הרושם כי הוא היה נושא הדגל של חסידות פוסט-מודרנית חדשה. כמו בכל הגזמה תקשורתית יש גרעין של אמת גם בהגדרות המעורפלות הללו, אם כי הן אינן מדויקות. אם אפשר לומר משהו ברור על הרב שג"ר, הרי זה ששום דבר אצלו לא היה ברור. העובדה שהאיש היה בחייו איש הלכה קפדן, אף שבעמקי נפשו חבוי היה בו משהו ניהיליסטי - היא עובדה מעט מוזרה. אך אולי דווקא במוזרות הזאת נעוצה התשובה. אפשר שההיאחזות שלו באורתודוקסיה הכמעט-חרדית היתה דרכו לשמור על איזון בכאוס הניטשיאני שבתוכו הוא חי, כאוס שיצר בו את החלל הריק של "האבסורד הקיומי" שעליו הירבה לדבר כממד ה"קושיא" - במינוחי התורה הברסלבית.
את הרב שג"ר יצא לי להכיר בימי עלומי בכמה וכמה שיחות אישיות, אם כי לא נמניתי עם תלמידיו ולא הכרתי אותו לעומק. יחד עם זאת, הרושם שהותיר בי היה כביר, מפני שהיה הרב היחיד שהכרתי שסירב ללבוש את מסכת הרב. הוא טען שבעייתו הגדולה בחייו היא שעליו לתפקד בחברה כ"רב". שג"ר דיבר אמת, ללא ספק. מי ששמע אותו חש אכן באופן בלתי אמצעי שדבריו יוצאים מן הלב. מטעם זה אני רואה באופן מסויג מעט את הכתבים הגנוזים שמפיצים תלמידיו, שכן אלה אינם מסוגלים מעצם טבעם להעביר את האותנטיות שהיתה באיש החי.
ומשג"ר האיש - אל ספרו הרואה עתה אור. הספר נערך כאמור לאחר מותו, והדבר ניכר לא רק בניסוחים המשוכללים ובעריכה המצוינת של הספר - יתרונות שאינם מתאימים באמת לאופי הפרוע של שג"ר (כתיבתו המקורית היתה קצרה ואניגמטית). עריכה זו עושה אותו נגיש לכל - אפילו לקהל שאינו מתמצא בתלמוד ובמשפט העברי. זה מעין "שג"ר-לכל" במהדורה עממית - ואינני אומר זאת לגנאי, אלא כעובדה חיובית, החשובה לקהל הקוראים.
שלושה דיונים בספר, והם עוסקים בשאלות המפגש שבין ההלכה לחוק האזרחי. לעוסקים בקידום יצירת מסד משפטי של חוקה לישראל ספר זה חשוב מאין כמותו. הפרק הראשון עוסק בשאלת הגיור, כלומר בבעיה הקלאסית של "מיהו יהודי". כדרכו, הרב שג"ר מקשר את השאלות ההלכתיות לדיונים מהותיים יותר, ובניסוחו תקבל השאלה ממד עומק שאינו מוכר בדיוני הפוסקים, בנוסח הבא: מי נכלל בברית האינטימית היהודית?
הפרק השני עוסק בסוגיית "תינוק שנשבה", כלומר בהבהרת נקודת המבט של האיש הדתי בהשקיפו על שכנו החילוני במדינת ישראל של היום. הפרק השלישי עוסק במעמד הנישואין האזרחיים מנקודת ראות ההלכה היהודית, אך תחילה יש לסכם בקצרה את מהלך הדברים של הפרק השני. נקודת המוצא של שג"ר היא בדברי הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ג): "מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה... מיתתו בכל אדם (כלומר מי שיכול להורגו מחויב לעשות כן, ובכך הוא אף מקיים מצווה, ואין כל צורך להביא כופר זה למשפט בפני בית דין)". בהמשך אומר הרמב"ם: "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין ולא מעלין (פוגעים בו ככל שאפשר) כשאר המינים והאפיקורסין... (=שבעניינם נאמר כי) כל הורג אחד מהן עשה מצווה גדולה והסיר מכשול".
משמעות הקביעה ההלכתית השערורייתית הזאת של הרמב"ם לאדם הדתי בן ימינו היא פשוטה ביותר: לכאורה, לפי דבריו, על כל יהודי דתי להרוג את שכנו החילוני - כמובן, אם ידוע לו בוודאות ששכן זה מצהיר בפומבי כי אינו מאמין בתורה שבעל פה (אף אם הוא מאמין בקדושת התנ"ך!). הרמב"ם אף טורח ומשיא עצות מעשיות כיצד אפשר בדרכי עקיפין לחסל את הכופר. וכך הוא כותב בהלכות רוצח (פ"ד, ה"י): "אם יש בידו (של המאמין) כח להורגן בסייף בפרהסיא - הורג, ואם לאו יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד שנפל לבאר, והסולם בבאר, קודם ומסלק (ימהר לקחת את) הסולם, ואומר לו: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך (וכמובן שאיננו חוזר, ובינתיים יטבע הכופר)".
מה עושה הרב שג"ר בדברים המביכים הללו? ראשית, הוא מיסב אותם, כסנגור מחוכם, להגנת הרמב"ם. לטענתו, דבריו מוכיחים כי ההיסטוריונים שאינם מכירים את הרמב"ם כאיש הלכה קנאי ואוהבים להציגו כמעין פרופסור לפילוסופיה וכהומניסטן נאור מחטיאים את דמותו. שג"ר מדגיש שאת הרמב"ם הניעה בחייו אהבה אחת גדולה, אהבת האל, והיא קדמה לכל שיקול מוסרי, לוגיקה רציונלית או פילוסופיה אריסטוטלית, וגררה בעקבותיה את הקנאות. אך הרמב"ם ידע היטב לאזן אהבה קנאית עם צורכי החיים. המבחן המיידי בהקשר זה בימי הרמב"ם היה ביחסו לקראים, שכידוע כופרים באמיתות התורה שבעל פה. הנה כאן, טוען שג"ר, מצא הרמב"ם מוצא מהסבך על ידי הכנסת גורם מאזן לדיון: שימוש מחודש במושג "תינוק שנשבה" - מושג שאמנם נזכר בתלמוד, אך באופן שונה. לטענת הרמב"ם, החובה להרוג את שכנך הכופר אינה חלה הלכה למעשה בדורו כלפי הקראים, משום שהללו הם תוצר של חינוך קלוקל שהעניקו להם אבותיהם, אך הם עצמם אינם אלא "תינוקות שנשבו", ואינם חייבים מיתה.
אך מה נעשה במקרה ששכננו החילוני הוא חרדי לשעבר, שעזב בעצמו את קהילתו והתחלן? קשה לעשות צדק עם הדיון המורכב שמנהל שג"ר עם הפן ההלכתי והפן המחשבתי שהלכה זו מעוררת, לכן אתרכז רק במסקנת הדיון. בסיכומו של דבר, טוען שג"ר, הלכה זו אינה עוסקת כלל בעונש המגיע לחילוני על כפירתו, כי אם בהגנה על עדת המאמינים. שיטת ההפחדה ברצח היא אמצעי יעיל שמטרתו למנוע את עזיבת החלשים שבקהילה. שג"ר יודע היטב שמשמעות הדברים הללו היא הודאה בפה מלא כי העדה היהודית כקהילת מאמינים אינה אלא אוסף רדוד של פרטים. העדה בנויה מקהל זייפנים, חקיינים ופחדנים, שאך ורק מחשש שמא יחוסלו הם מצהירים על אמונתם. שג"ר מציין זאת במפורש, מן הסתם בשל הפסימיות הכללית שרחש לאופן שבו בני האדם מסגלים לעצמם אמונות באופן אופורטוניסטי.
מכל מקום, הפתרון ששג"ר אימץ לבעיית הדו-קיום עם החילונים - בעקבות המשחק המורכב בין מידת הקנאות למידת החסד של הרמב"ם - הוא הסתגרות של עדת המאמינים מפני המרחב הציבורי החילוני. בחזרה אל שכונות מסתגרות רואה שג"ר את הפתרון לבעיה. רק כך יכול החילוני לזכות בכבוד הראוי לו כאדם מצד המאמין הדתי, שכן בהיותו "זר" חדל הוא להיות גורם מאיים. שג"ר חושב שככל שהדתי יראה את החילוני כ"אחר" - כמעין "גוי" המתגורר בסביבה - הדתי יוכל גם לכבדו. באופן מורכב זה הוא מפרש את המושג "תינוק שנשבה" בפירוש מחודש, המתאים לדעתו לישראל של היום: ככל שיעמיק נתק הדתיים מהתרבות החילונית יזכו החילונים בהגדרה הנכספת של "תינוקות שנשבו", ויוענק להם גם יחס של כבוד הנובע מריחוק זה.
בסופו של דבר, עם כל ההערכה שיש לי לדמותו המיוחדת של הרב שג"ר, עלי להודות כי אחרי הקריאה בדבריו נותרו בי שאלות פשוטות, שלא מצאתי להן מענה בדיון המורכב.
קשה לי להבין כיצד שג"ר מניח מצד אחד שעדת שומרי ההלכה מורכבת מצייתנים חסרי פנים, שמוחם נשטף בדוקטרינה שהם אינם באמת מאמינים בה, ומהצד האחר הוא אינו מערער על האלימות שעליה מורה הרמב"ם כדי להגן על עדה זו מפני הכופרים. משהו כאן אינו מובן: הרי אם אין תוכן רליגיוזי אמיתי בלבם של נושאי העגלה - על העגלה להיות ריקה! על מה בעצם מגינים הדתיים אם הם עצמם זקוקים לאמצעי הפחדה כדי "להאמין" ביהדותם?
ובכלל, האם אין שג"ר מבחין בכך שאותם אמצעים שימשו בעבר ומשמשים כיום את האינקוויזיציות האפלות ביותר כדי לשמור את עדת ה"מאמינים" שלהם בתוך "המסגרות הנכונות"? אחד הדברים שהדהימו אותי באופן אישי מאז ומעולם בדוקטרינות הדתיות השונות שהכרתי בימי חיי, היה הנטייה המיידית של המשוכנע לפנות מיד להצצה סקרנית אל "צלחת שכנו" - בלא להניח לו לעשות את חשבונו שלו לבדו לפני המקום. הרב שג"ר עצמו מדווח לקורא, דרך אגב, בכנות מרשימה על נטייה זו (בעמ' 159, כשהוא מתאר את חוסר יכולתו להכיל מצב שבו אחד מילדיו לא ישמור את השבת כהלכה בביתו).
כדי לסבר את אוזן הקורא אני מבקש להפוך לרגע את הדברים ולהציגם בתמונת ראי: מה היה שג"ר אומר לו היו בתי הספר החילוניים מלמדים את ילדיהם על קיומו של חוק חדש שנחקק בכנסת, המצווה להרוג את שכניהם שומרי המצוות הואיל והם טועים ומטעים - אף שבאופן מעשי גוברת בבית המשפט הישראלי מידת החסד, והרוב החילוני היה אוחז הלכה למעשה ב"דרכי שלום" כלפי הדתיים - משום שהם מעין "תינוקת שנשבו" בדתם הפרימיטיבית והחשוכה?
אינני מבין לאשורה את הקביעה של שג"ר כי המניע לקריאה לרצח של הרמב"ם הוא אהבת האל. איזה מין אל צייר בלבו הרמב"ם שגרם לו לקרוא בשמו לרצח הכופרים? לדברי שג"ר, מה שמטריד את הרמב"ם הוא שהכופרים הללו יגרמו להתפרקותה של העדה. אך גם את הטענה הזאת אינני מבין. האם הרמב"ם מניח משום מה שאת האל הגדול מטרידה שאלת הקיום של קבוצה קטנטנה, שנדמה כי היא סובלת משיגעון גדלות בטוענה ללא הרף כי היא - ורק היא - האומה האהובה עליו?
האם אין כאן בסופו של דבר מגלומניה מטורפת, המתגוררת במגדלים מוזרים של דמיון על אהבת אלוהים המיוחדת לעם הזה ועל אהבתו המוחזרת של העם אליו - דמיונות שווא ילדותיים שאין להם כל אחיזה במציאות? במה שונים דמיונות אלו מהדמיונות של הפגאניים שציירו להם בדעתם את האלים בדמות עץ ואבן המרעיפים עליהם את מתנות אהבתם?
להבנתי, אהבת אלוהים אמיתית (שאינה פנטסיה דמיונית) ומסירות נפש לעניין הדתי - כולל הערך הגדול שאני מוצא בקנאות לדבר האל - אינה יכולה להוביל שום אדם לקריאה לרצח של מי שאיננו חושב כמותו.
אהבת אלוהים, כפי שהבהיר כה יפה מרטין בובר, אין לה בעצם כל משמעות באמת אם היא אינה עוברת דרך אהבת האדם, וכוונתי היא לאדם באשר הוא אדם. קנאות לדבר האל משמעה בעיני אך ורק דבקות אמיתית והתמסרות ללא תנאי לעבודת ההזדככות הפנימית מהנטייה האגוצנטריות הטבועה בי (כלומר זיכוך החלק ה"חילוני" שבי, ולא "ניקוי" בכוח של שכני ה"חילוני"). כי רק בהיפתחותנו אל האחר עוסקים אנחנו במציאות הריאלית הדתית, כפי שלימדנו עמנואל לוינס.
לוינס גם הדגיש בשם מורו, שושני, שהמונח "ישראל" אינו מכוון למי שחי בשכונה הדתית המוקפת בחומות הדת ומתבונן משם על החילוני כ"אחר" (ועל אחת כמה וכמה על הפלסטיני, או על העובד הזר) אלא על כל מי שחי עם האחר חיים דיאלוגיים - חיים של קבלת אחריות - ודווקא על גורלו של אותו "זר", שאליו הוא פותח את דלתו, את אוזניו ואת לבו.
