• אריאל סרי-לוי
• 13.01.2

להאיר את הפתחים: דרשות ומאמרים לימי החנוכה
הרב שג"ר. עורך: ישי מבורך. הוצאת מכון כתבי הרב שג"ר, 250 עמ', 88 שקלים

מי שזכה ללמוד בישיבת "שיח" בימי חייו של הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג) זוכר בוודאי את דפי המקורות שהתבקשנו ללמוד לקראת שיעוריו: הם היו מלאים באותיות זעירות וצפופות, ללא שוליים וללא רווח. השיעורים עצמם לא משכו קהל רב, וגם הטקסטים המועטים שכתב לא הצטיינו בבהירות יתרה. משום כך נדרש מאמץ רב כדי להפוך את הכתבים העמומים ואת השיעורים האזוטריים לספרים לקהל הרחב.

קובץ המאמרים החדש לימי החנוכה מעיזבונו של הרב שג"ר, "להאיר את הפתחים", הוא חלק מהמאמץ הזה. הספר ראה אור במסגרת המכון להוצאת כתבי הרב שג"ר, שהוקם בברכתו זמן קצר לפני מותו לפני כשש שנים. עורך הספר, ישי מבורך, נמנע כמובן מלחוות דעה על כושר הביטוי של רבו, אך אינו מסתיר את העובדה שפעולתו לא היתה "עריכה" במובן הצר; הוא יצר טקסטים חדשים, שהרב שג"ר מעולם לא חיבר ולא השמיע בצורתם הנוכחית. חותמו של מבורך ניכר בספר, והוא מודה בכנות כי אפילו הוא עצמו מתקשה "לערוך את ההבדל בין קולו לקולי".

התוצאה מרשימה. הטקסט נכתב "מבחוץ", ועם זאת "מבפנים", שכן העורך־המחבר הוא תלמיד קרוב של הרב שג"ר. הטשטוש הזה בין פנים לחוץ הוליד חיבור בהיר הרבה מאי פעם, והוא נעשה נגיש עוד יותר בזכות המבואות, ההפניות ואחרית הדבר. דומה שהמתח בין דמותו המסתורית של הרב שג"ר לבין החזות הבהירה של כתביו ה"מאוחרים" הוא מאפיין מהותי של הספר "להאיר את הפתחים".

מהי הארת הפתחים המתרחשת בספר? נתמקד בשער האחרון והמעניין ביותר בספר, "אורות חדשים". הרב שג"ר מנסה להבהיר את חוויית האמונה בעת הזאת, אף שהוא עצמו טוען שהאמונה אינה ניתנת לניסוח מלא: "מי ששואל על המסורת, מי שצריך להצדיקה או להגן עליה או לשמר אותה – כבר איננו שייך אליה". ניסיון ההנהרה של החיים הדתיים נעשה בעייתי עוד יותר לנוכח ההסתייגות המפורשת של המחבר מתנועות ההחזרה בתשובה למיניהן. על הקורא החילוני הוא אומר: "ירצה – יבוא, לא ירצה – לא יבוא".

כאן מתגלה ביקורת חריפה של הרב שג"ר על עמיתיו הרבנים ועל הציבור הדתי. הוא מתנגד "למאמץ של החברה הדתית 'לשמור על' - הכיפה, התפילה, הציצית, התפילין... מאמץ ההופך את הדתיות לעניין מאולץ וחסר עמוד שדרה ועצמיות". הוא מלין על הקיפאון האורתודוקסי ומאמץ את תזת "האורתודוקסיה כתגובה", הרואה באורתודוקסיה עצמה תופעה מודרנית. אפילו את משנת הרב קוק הוא מסרב לאמץ משום ש"הפתרונות שהוא מציע אינם עולים בקנה אחד עם רוח הפלורליזם והרב־תרבותיות של ימינו".

ביקורת נוספת נוגעת למערכת החינוך הדתית: בקריאה מרחיבה של דברי ר' נחמן מברסלב על ה"צדיק", המסוגל להיחשף לתרבות הזרה ו"לתרגם" את תוכן המסורת לכלים המודרניים, קובע הרב שג"ר שבדורנו כל אדם הוא בבחינת "צדיק". לפיכך החינוך הדתי חייב לדבר בשפה המודרנית ואף להשתמש במתודה האקדמית של מדעי היהדות: "לרוב הנערים והנערות שאני מכיר התרגום הוא האופציה הדתית היחידה שבאמצעותה הם יכולים לחיות חיים דתיים כנים וממשיים". הרב שג"ר מצטייר בספר כהוגה נועז וכמחנך פתוח, העוקף באלגנטיות את הפולמוסים הפנימיים של הציבור הדתי־לאומי. לא נמצא אצלו את הטהרנות של אסכולת "הר המור", אך גם לא את האפולוגטיקה של אסכולת "הר עציון".

הרב שג"ר מסרב לנסח את האמונה באופן פוזיטיבי. בהמשך לניתוח של ויטגנשטיין (ובדמיון מסוים לדברים שכתב משה הלברטל), הוא טוען כי האמונה אינה החזקה בטענות מסוימות על המציאות, אלא רכיב בזהות: לא "אמונה בעובדה" אלא "אמונה כעובדה". האדם אינו סובייקט העומד מול המציאות האובייקטיבית, מאמץ לעצמו טענות נכונות ודוחה טענות כוזבות; אמונתו היא חלק בלתי נפרד מתפישתו העצמית, והיעלמותה "לא שייכת בדיוק כשם שאינני יכול לדמיין לעצמי את חוסר קיומי".צפו בראיון עם הרב בתוכנית "חוצה ישראל":

אם האמונה אינה סדרת טענות אלא רכיב מהותי בזהותו של האדם, כיצד היא נוצרת ומתקיימת? התשובה לשאלה זו חושפת עמדה שמרנית ונוקשה, העשויה להפתיע לנוכח הפתיחות הרבה שגילה. הרב שג"ר הוא בין המעטים המצליחים לדגול בפלורליזם אמיתי, ובד בבד להחזיק בעמדה אחת נוקשה וברורה בתוך מגוון הדעות שהוא מכיר בהן ומושפע מהן. לדעתו, האפשרות הממשית היחידה לחיים יהודיים של אמונה וקדושה היא שמירת ההלכה בצורתה האורתודוקסית: רק קיום קפדני ומחויב של ההלכה יכול להביא לנוכחות אלוהית בחיים, משום ששמירת ההלכה יוצרת חוויה של "מוחלטות", של טוטאליות, שהזרמים האחרים אינם מסוגלים ליצור.

אמנם הוא מבהיר שאינו שולל זהויות יהודיות אלטרנטיביות: "אין לנו מונופול על ההגדרה של 'מיהו ומהו יהודי', ולוואי שיתרבו המשתמשים בארון הספרים היהודי; גם לא אכפת לי שיוסיפו לו מדפים נוספים". הרב שג"ר מכנה את גישתו "חרדיות אותנטית" - עמדה דתית יציבה ובלתי מתפשרת, שבניגוד לחרדיות הרגילה מכירה בקיומן של גישות אחרות. הואיל ש"האמונה היא חיינו", חלק בלתי נפרד מהזהות, היא נרכשת בעיקר באמצעות חינוך נוקשה וסגור, במיוחד בגיל הילדות: "העיצוב הראשוני צריך להיות יהודי".

אלא שלדעת הרב שג"ר, דווקא הנוקשות היא המאפשרת את הפתיחות: אדם שהאמונה טבועה בו באופן כה עמוק אינו חושש מרוחות זרות. אדרבה, המפגש עם הביקורת והכפירה רק מחזק את אמונתו, שכן הוא מצליח למצוא בהן את האלוהים אפילו יותר ממה שהוא מוצא בשפה הדתית.

הספר "להאיר את הפתחים" הוא פרויקט כפול של הארת פתחים. העריכה המצוינת מאירה את הפתח להגותו המורכבת של הרב שג"ר; ודבריו מאירים את הפתח לחוויית האמונה, שאינה ניתנת לניסוח מלא מעצם הגדרתה. בכך מוסיף הרב שג"ר, גם אחרי מותו, להשמיע קול חשוב בהגות היהודית ובחינוך היהודי ולהאיר דרך למבקשי אלוהים בעת הזאת.

אריאל סרי־לוי הוא דוקטורנט למחשבת ישראל ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים ומורה בתיכון לאמנויות בירושלים