המדיה היא המסר!

.


אתה טועה, והטעות מתחילה בהבנת המלים והמושגים.

במקור, המלה מדיה היא ריבוי של המלה מדיום. מדיום הוא תווך, או מתווך. למשל, כדי להכיל מידע מסויים אתה יכול לשומרו בתווך עשוי נייר - ספר - או בתווך מגנטי - דיסקט או קלטת - או אף בתווך אופטי - תקליטור.

המלה "מדיה" ככינוי לאמצעי התקשורת החלה לצוץ בשנות החמישים, כאשר גם אז, המקור לכך היה כדי להבדיל את אמצעי התקשורת החדשים (רדיו וטלויזיה) מהישנים (עיתונות כתובה).

השימוש לא אבד לגמרי ממקורו, ואף בעברית תוכל לשמוע כיום משפטים בנוסח "המדיום הטלויזיוני".



והטעות שלך:

המדיה, מטרתה להעביר מידע ממקורו לצרכניו. המידע מועבר מהמקור - למשל, התרחשות כלשהי - לצרכני המידע (אני, לצורך הדוגמא), באמצעות "תווך" , באמצעות המדיה, היכולה להיות עיתון מודפס, עיתון מקוון או מהדורה משודרת מעל גלי הרדיו.

כעת, צא וחשוב שוב:
האם התורה היא מדיום להעברת מסרים, או שמא יש בה ערך בפני עצמה?

יה"מ,


מואדיב,

ערך התורה להעביר מסר של רצון השם. ברגע שהשם [לו יצוייר] יצוה לעבור על דברי התורה אין לעשותה עבו"ז נגד רצונו ית'.

.


ווטו, יפה אמרת:

וכעת, ילמדני רבי, כיצד אדע את רצונו של ה'?

מואדיב וכולם

כמדומה שיש משהו עמוק מאד בדברי יהודי מרחוק.

סיפור חסידי (הבעש"ט? ר' נחמן?) מספר על בן מלך גולה אי שם בעיירות, המתגעגע לאביו המלך, והנה - יום אחד קיבל מכתב מאביו.
הוא היה כה מאושר. וכדי לחגוג את השמחה, נאלץ לערוך מסיבה לאיכרים הגסים כדי שהם ירקדו והוא ירקוד. הם ירקדו משמחת האוכל והמשקה, והתזמורת, והוא ירקוד משמחת הבשורה שאביו כתב לו.

שמעתי פירוש מעניין של מי שעמד על כך שבן המלך אפילו לא פתח את המכתב. לפחות, זה לא נזכר בסיפור. מה שהיה חשוב לו הוא עצם הקשר עם המלך.

יתכן, לפי זה, שהמסר הראשוני ביותר של התורה הוא בכך שיש קשר בין הבורא לנברא, שהקב"ה מתעניין בנו, אוהב אותנו, חפץ בטובתנו. שהוא אינו אל טרנצנדנטי המרוכז בעצמו כאחד היוגים כשיטת אריסטו.

ואוסיף עוד דבר, ששמעתי משם הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).

כולנו מכירים את סיפורו של איוב ולא אחזור עליו. לאיוב היו שאלות על הנהגת ה'. ה' התגלה אליו (פעמיים), אבל עד כמה שניסיתי לקרוא את התשובה, לא היתה תשובה. רק המסר שאיוב קטן מכדי להבין. ובכל זאת, בפעם השניה מודה איוב שעכשו, לאחר שראה את ה', הוא חוזר בו.

הרב שטיינזלץ ביאר: הקושי האמיתי של איוב לא היה בחוסר ההבנה של ההנהגה האלוקית, אלא בפחד שלא רצה לומר לעצמו שמא חלילה אין אלקים, שהעולם הפקר.
ברגע שנוכח לדעת שאכן יש, הכל כבר היה בסדר.
גם כאן, המסר הוא העיקר. לדעת שיש מי ששולח אותו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.





לסיפור איוב לא אכנס, לדעתי הוא מצדיק יותר מאשר אשכול מיוחד, וקצרה ידו של החוזר משרות מילואים וצריך להספיק גם להשביע את רעבונו של האריה המעסיק...


אך לגבי ענייננו:


המשל שהביא מימוני, מזכיר לי את המשפט שהפך נדוש, מראשית ימי אוסלו העליזים: "חשיבות המפגש היא בעצם קיומו".

ברור שבדור שרחק, ובעצם בכל דור ולכל אדם רגיל, יש משום בשורה עמוקה בכך שכאשר יש מסר, מקבל הוא חיזוק לאמונתו בדבר קיומו של מוסר המסר, אלא שבכך יש חיזוק לטענתי – ומייד אנסחה שוב.


לתווך רגיל, אין חשיבות מהותית, חשיבותו נובעת מכך שהוא מאפשר את העברת המידע או המסרים. אין הוא אלא צינור העברה.

אבל התורה, עם כל הזהירות שאנו נזהרים לא להופכה לישות בפני עצמה ולהגיע עד שיתוף, איננה ככל מדיום להעברת מסר, אפילו אם זה המסר הנעלה שמסרו יתעלה. המסר, נצחי הוא, ולא בכדי שאלתי כיצד אדע מהו רצון ה'.
והרי לו יבוא אלי נביא או חולם חלום, וימסור לי – ולא כהוראת שעה – על אחת ממצוות התורה, בכך הוכחה הטענה כי נביא שקר הוא. אם כן, מדובר במדיום מיוחד במינו, לא בתווך רגיל להעברת מסרים.

וזו טענתי: התורה איננה מדיום בלבד, משום שהמסר אותו היא מעבירה הוא אותו המסר תמיד, ומדובר במסר נצחי. במידע שאיננו משתנה.


והשמחה על כך שעצם קיום המסר מחזק את ההכרה בקיום מוסר המסר – בכך יש מן הבונוס למאמין, שהרי בדרא הדין, אף האמונה כי קיום המסר הוא עובדה, איננה ברורה ומובנת מאליה.

מואדיב

אהבתי כל מילה

מואדיב,

עובדה היא שכותב התורה זיהה את רצון השם כ "נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן יד תחת יד רגל תחת רגל", ואילו חז"ל זיהו את רצון השם כחיוב בפיצויים כספיים על פגיעה בגופו של אדם.

ואיך תאמר שרצון השם כפי שהוא משתקף בתורה הוא נצחי ולא משתנה.

.


רוח, אני מאד מודה לך על השאלה, אם כי אני מודה שהכנתי תשובה לשאלה אודות הפרוזבול, לא אודות עין תחת עין.


בתוך המסר נמצא כבר מנגנון העדכונים. התורה איננה תוכנה של מק'אפי, ולא משחררים גרסאות עדכון פעם בכמה זמן.
התורה כוללת בתוכה כבר את מנגנון פתרון הבעיות, ובכך חלק מיחודה.
למנגנון זה אני קורא, בשל קוצר לשוני ודעתי, מנגנון ועשית ככל אשר יורוך".

אם תרצה, נוכל לקרוא לו מנגנון "לא בשמים היא" , או בכל שם אחר בו נכנה את המנגנון שנתן סמכות בידי בני אדם, והגביל סמכות זו.

מואדיב

אין לי אלא לצטט את איקה:



כל מילה - זהב.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני לא רוצה לחרוג ממטרת האשכול, אבל נראה שהדברים כן קשורים.


כתבת: 'התורה כוללת בתוכה כבר את מנגנון פתרון הבעיות, ובכך חלק מיחודה.'.

אני אינני מבין מה הבעיה בענישת גוף ממש, שדורשת מנגנון שיפתור אותה. יכולנו להמשיך בענישת גוף כפשוטה עד לימינו אלה.

.


התורה שבכתב ניתנה עם התורה שבעל פה.

איך כתב אבן עזרא אודות אלו המסבים לסדר הפסח מותניהם חגורים ומקלותיהם בידיהם? ילכו נא מביתם מהלך שלושת ימים...

מכיוון שאנו, איננו מן הצדוקין ואיננו מן הקראין, סהדנא כי זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, וכי התורה שבכתב והתורה שבע"פ ניתנו בהר סיני.

איננו מהצדוקים או הקראים, אבל אנחנו כן מהחושבים.

מדבריך יוצא שכותב התורה ניסה "לעבוד עלינו". הוא התכוון שנקנוס את החובל בכסף, אבל כתב שנפגע בגופו ממש.
למה? ככה סתם.

לדעתי גישה כזאת פוגעת בכבוד התורה לאין שיעור יותר משנניח שהתורה עברה שינויים מהותיים במהלך הדורות.
אני אינני מוצא בעיה עם שינויים, כשהם מותאמים למציאות המשתנת.

תוקן על ידי - רוח_דרומית - 25/12/2003 14:19:40