|
|
| נשלח ב-7/1/2004 13:10 |
 |
| |
ממללא,
ב מו"נ חלק ב פל"ו (במחצית השניה
"וזאת היא הסיבה העצמית הקרובה, בהיפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק, כלומר עצלות או עצבות שיהיה לאדם בעניין מן העניינים, ויותר רע מזה היותו עבד נקנה נעבד לסכלים הזונים, אשר קבצו העדר הדיבר האמיתי, ותגבורת כל התאוות הבהמיות, ואין לאל ידו, ובזה יעדנו רע, והוא אשר רצה באומרו : ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח/יב)
ואמר "מלכה ושריה בגויים אין תורה, גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (איכה,א/ט) וזה אמת כבר מבואר העלה כי הכלי כבר נתבטל..."
ממללא, יתכן שגם בימינו אלה יש נביאים, אלא שאין אנו יודעים על קיומם  הרבמ"ם עושה "הפרדה" בין הנביא לעצמו, לבין הנביא השליח.
מבחינתו של הרמב"ם ממהותו של האדם שיגיע לנבואה, אך בכוונת דבריו על שפסקה הנבואה "בימינו" הוא מתייחס לכך שהמציאות החברתית או התרבותית וכו' היא כזאת שאיננה מאפשרת נבואה.
אגב, בציטוט שהבאתי מהמו"נ 'ואין לאל ידו' הוא מכוון לפסוק "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום ואין לאל ידך" (דברים, כח/לב)
שבתנאים בהם שרוי האדם, כיצד יעלה בידו להתעלות ולהגיע לנבואה. במצב הזה הריהו חסר אונים, ואינו יכול לפעול מאומה, וזה פירוש המליצה.
תוקן על ידי - איקה - 07/01/2004 13:13:59
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 19:34 |
|
| |
מיימוני ,
בהחלט יש סיבה לחשוב שכן , הרי הוא הצליח (לפי הסיפור...) להשקיט את מי הים באמצעות שיירי כוס יין קידוש ...
יש לך ראיה טובה מזה ?
(מובן שאפשר גם לאמר , שמדובר בכישוף , אבל אז השאלה על שיטתך קשה עוד יותר . וכי אפשר לשנות ממנהגי העולם באמצעות כישופים ??? קשיא .)
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 20:38 |
|
| |
איקה, תודה רבה
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 20:55 |
|
| |
האין ההבדל היחיד בין "כישוף" (או "מאגיה") לבין "נס" הוא מי המבצע?
אם הוא "משלנו" (הגדרה משתנה מחברה לחברה ומקהילה לקהילה) או "מבחוץ"?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 21:01 |
|
| |
ממללא,
אף לך תודה, לפחות באותה המידה.
יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק.
תוקן על ידי - איקה - 07/01/2004 21:05:12
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 21:09 |
|
| |
אמשלום ,
על דא קבכינא ...
שגם במקומות "חושבים" כשלנו , הפוליטיקה שלטת , ולא ההלכה/מחשבה .
ערב טוב .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/1/2004 23:08 |
|
| |
אמשלום
כן, זהותו של העושה היא בהחלט הבדל משמעותי. כאשר בלעם מבקש לחולל משהו, זה מעשה מגי ומזיק. כאשר רשב"י עושה זאת, זה אחרת לגמרי. ולזוהר יש תאוריה שלימה מדוע זה כך.
אם יסלחו לי על ההפניה, יש עבודת דוקטור של חוקרת מהאוניברסיטה העברית שכתבה על "המגיה בספר הזוהר" שבה קראתי על הנושא. (שכחתי את שמה).
איש ציפור
איני סבור שזה באמת עבד. איני מאמין לסיפור הזה. הסיבה שהוא מגונה בעיני אינה בגלל שהוא אמיתי, אלא בגלל שנותנים לשומע התמים להבין שמותר לזלזל במצוות כדי לעשות מעשים מגיים, וזו תפארתו של הבאבא.
זו הפרשנות שלי. אם יש אחרות, בבקשה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2004 08:39 |
|
| |
מיימוני,
מפתיעה אותי קביעתך החד-משמעית, לא בשל ההכרה בהבדל, אלא בשל הקבלה המוחלטת שלך את הדברים.
איני בקיאה בזוהר, ואשמח לדוגמאות של שיטתך. מספרות המשנה והתלמודים אני מכירה מספר סיפורים שדווקא בוחנים את ההבדל בין "מאגיה" ו"נס", תוך התמודדות עם הגבולות בין "משלנו" ל"מבחוץ", באופן מפתיע, לעיתים. הדוגמאות שעולות במחשבתי כרגע הן אלה של חוני (ההשוואה בין הסיפורים השונים, ובמיוחד בין א"י לבבל, מגלה פנים מעניינות בסוגיה זו), ושל נשים העושות מעשים המוגדרים "כישוף" (עניין שמעלה שאלות חשובות לגבי תפיסתן של נשים, כמי שנמצאות הרבה פעמים "מבחוץ").
תוקן על ידי - אמשלום - 08/01/2004 8:47:09
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2004 17:10 |
|
| |
מיימוני, עדיין לא ברור מדוע נסיעה בשבת אינה זלזול במצוות ואילו מעשה כוס היין כן, וכן לא ברור מדוע ייחוס רוה"ק לאנשים מסויימים וההשלכה שיש בכך ליחסנו למעשיהם (לרבות ברכותיהם, סגולותיהם ואף פסיקותיהם שמיחוסות להם סגולות שאינן גדלות בתורה גרידא אלא התערבות שמימית) - אינו מאגיה.
הגבול ההגיוני והתואם לדעתי את המסורת היהודית עובר בין מעשה שלא מיוחסת לו כל משמעות דתית כלשהי (למשל אמונה טפלה של חתול שחור) לבין כל מעשה אחר שיש לו משמעות דתית ושהמעשה הוא הקליפה שבה מתגלם התוך. כמו מה למשל?
כמו ברכת כהנים, שאינם המברכים אלא רק אלו שמעבירים את הברכה, כביכול.
כמו הצדיק שבכוח תורתו/צדקותו יכול להביא להתערבות נסית.
כמו כל יהודי שתפילתו 'מתקבלת'.
או כמו פוסק מסויים שיש לו רוה"ק שמכוונת את פסיקתו לאמת.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2004 18:00 |
|
| |
Cheskel Kaufamn in his monumental book ''Toldot HaEmunah HaYisraelit'' has a lengthy feature, explaining the differences between magic and miracles in the Bible. Basically, according to Kaufman, what's important to our current discussion is that magic uses certain objects, incantations, or time-periods, to produce certain results. The actions and results are divorced from any momentary divine intervention. The powers reside in the act or the object itself. In addition, the act is said to ''force'' the hand of the gods to comply with the demands of the magical practitioner, sometimes against their own will. It is as if the magic puts even the gods under its spell.
Miracles, however, are done in accordance with God's will and direct involvement. For instance, God has Moshe talk to the rock; another time He directs him to use his staff. Or like the story with R. Chanina Ben Dosa, where the vinegar takes on the properties of oil for a short period of time, not as result of some magical powers residing in the vinegar itself (perhaps, the same miracle could have been conducted with water, wine, or apple juice). The main point is that biblical miracle workers (and likewise, modern Rebbes) may use objects and incantations, but the powers always derive from above, and are never meant to convey any superiority over the divine powers themselves.
It is advisable to study the entire subject inside the book itself. It is quite interesting.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 00:26 |
|
| |
טוב מיימוני ,
בנוגע לביקורת על כותב/מפרסם הסיפור , זה ענין אחר , ואני מקבל את דבריך .(אם כי גם כאן אפשר להפך בדבר ...)
כל הדיון מבחינתי היה על בסיס ההנחה שהסיפור הזה אמנם אמת . (ונראה לי שתאורטית ודאי יש אפשרות כזו.)
אם אינו אמת , אין טעם לחפש לבבא "עברות" וגם לא לזכות אותו מהם ... 
שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 01:33 |
|
| |
אמשלום ,
הסיפור על חוני מחזק את הטענה שכן מתחשבים בזהות האיש ("אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי") ולדבר יש גם משמעות בנוגע להוראת שעה של נביא , שמנוגדת להלכה .
אבל , כאן זה לא רלונטי כי אף אחד , לא אמר לנו לעשות איזהשהוא מעשה אסור . (אולי לשמש , אבל יתכן שביחס לשמש הבאבא מוחזק כ"בעל רוחה"ק" וכד' , ולכן אין בזה בעיה של ממש [אם הסיפור נכון ] אבל כן יש בעיה חינוכית מסוימת בלספר סיפורים שכאלו בלי הסתייגויות מתאימות , לענ"ד)
שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 07:11 |
|
| |
א"צ,
מה לך כי תלין עלי, הרי אני זו שטענתי מלכתחילה שההגדרה של "נס" או "כישוף" תלויה בזהות המבצע. מעשיו של חוני יכולים היו להיות מוגדרים ככישוף (בוודאי לפי ההגדרות שפירט אריה למעלה...), אך היותו "משלנו" (או "אימוצו" לתוך "שלנו") גוררת יחס אחר.
לגבי הדיון על אמיתות הסיפור -
שמעתי מפי פרופ' חכמה וחשובה לספרות חז"ל, שכשהיא נשאלת לגבי סיפור מסוים "האם זה סיפור אמיתי?", היא עונה - "זה באמת סיפור!" וד"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2004 11:21 |
|
| |
((: ,
אני לא חושב שמה שהראיות שהבאתי נוגעות ל"משלנו" במובן הפוליטי של המילה , אלא בעיקר לחזקת כשרות , ויותר מכך , הנדרשת למצבים כגון אלו ...
כל טוב , שבת שלום .
|
|
|
|
| נשלח ב-10/1/2004 18:32 |
|
| |
זלזול במצוות 'לטובת' תפארתו של אדם או רעיון גדול, אינו המצאת הבאבא ו/או חסידיו.
ספר בראשית אותו סיימנו לקרוא הבוקר, רווי בעבירות ומעשים שליליים שתוכלתן טובה, בבחינת 'א-להים חשבה לטובה': יהודה עושה מעשה שסופו הולדת דוד ומלך המשיח, יעקב נושא שתי אחיות והדבר מהווה את בסיס עם ישראל, אחי יוסף מתעמרים בו ואולי מוכרים אותו והדבר מביא טובה ועוד. יש דוגמאות להלך הרוח הזה אף בספרים אחרים במקרא.
גם בתקופות מאוחרות יותר הדבר אינו נעלם מההגות היהודית. כך למשל, מפורסם המעשה במגיד מקוז'ניץ' שאמר לחסיד עני שביכה לפניו את עניו שהוא רואה ברוחו כי יהיה לו מזל גדול דווקא בגניבה. החסיד, לאחר לבטים קשים החליט לנסות 'מזלו' בגניבה מינימאלית וסופו שראה בכך טובה גדולה (הסיפור המלא מובא אגב אורחא ע"י ש"י עגנון בסיפורו 'והיה העקוב למישור', ע"ש). רעיונות נוספים של 'עבירה לשמה' קיימים בהגות החסידית ואכמ"ל.
|
|
|
|
|
