יענטע: היחס לגוף ולעצמיות- בגמרא ובמוסר

האשכול הזה אינו מקורי, אלא פתיחה מחדש של אשכולה של יענטע, היחס לגוף מבחוץ, ראליה או פרנויה.
הוא נפתח מחדש, כיון שהאשכול הקודם התמלא בדיונים וגם ויכוחים על דעת הפילוסופיה האריסטוטלית ויורשיה בשאלה זו.
זאת בשעה שנושא האשכול היה אמור להיות אחר לגמרי.
ואבהיר:

יענטע העלתה שאלה עצומה. האם אני זהה לגופי? כיצד עלי לראות את גופי, ולמעשה, כיצד עלי להתייחס לעצמי?

בין אני לעצמי קיים יחס מועדף, כפי שמכנים זאת הפילוסופים (הפעם - האנליטיים). אכפת לי מעצמי יותר ממה שאכפת לי מאחרים, גם אם אני אדם מוסרי ביותר.

לדוגמא, אם יוודע לי שמישהו עומד לחכות לי ליד הבית ולהרביץ לי (אולי בגלל שאני כותב כאן בע"ח... ), אחשוש לעצמי יותר מכפי שהייתי חושש, למשל, אילו הייתי יודע שמישהו מחכה להרביץ באותו אופן לחבר פורום אחר, גם אם הוא יקר מאד לליבי. מן הסתם הייתי עושה כל השתדלות כדי להצילו, אך בכל זאת היחס שלי לעצמי, החשש שלי מפני המכות, הוא שונה מהיחס שלי לכל "זולת" אחר בעולם.

אך האם זו ההסתכלות הראויה על עצמי?

אולי עלי ללמוד לצאת מעצמי, להשקיף על עצמי מבחוץ. גם אם עלי לדאוג לעצמי, הרי זה מפני שזו החובה שלי. כך יכולים להתבאר דברי הלל שהלך לרחוץ את גופו כדי לעשות חסד עם "עלובה זו". לא בגלל שהגוף הוא מזולזל, אלא בגלל שאדם אינו צריך להיות מחובר כל כך לעצמו, יהיה טיבו של "עצמו" זה מה שיהיה.

מבחינה מסויימת, ניתן למתוח את הגישה הזו עד שמגיעים, לדעתי, לשפינוזה. כאשר אדם זוכה לאהבת האלהים השכלית של שפינוזה, האין זה מפני שהוא רואה את עצמו כאופן מן האופנים במציאות (אופן - פרט בעולם השפינוזיאני)? ואם כן, הרי שמבחינה שיקול המעשים ובחירתם אין לו עדיפות על אחרים?

ניטרול היחס המיוחד לעצמי יכול להביא לתוצאות מרחיקות לכת. לדוגמא, אנו יודעים שבני בתירא ויתרו על מעמדם בראשות הסנהדרין לטובת הלל. במשך הדורות היו כאלו שויתרו על מעמד תורני לטובת מישהו שנראה להם טוב מהם.

האם זה בגלל אותה יכולת להתרחק מה"עצמי"?

ועד היכן הדברים מגיעים? האם, למשל, אדם יוותר גם על שידוך עם כלה נאה בגלל שהיא טובה יותר עבור חברו? והאם הוא ידון בעצמו שעליו לגרש את אשתו מפני שהיא ראויה יותר לאחר (דוגמא נוראה שעלתה בדיון בתיבה האישית בשכבר הימים).

מיימוני
וטו ביקש בשמך באישי ועד שהספקתי, הנה זה כבר עשוי על ידך בצורה טובה מאשר אילו פתחתי אני.


בדברי עם חברות בנושא הזה, התפלאתי שרבות מהן אינן מסוגלות לחשוב על מצב שאין להן גוף אבל יד להן דעת שלימה עם כל החושים וכו' ובחירתן מתקיימת כמו מי ש'אמר ויהי' בלי שיהיה להן גוף.

אני חושבת שדרושה יכולת דמיונית זו כדי להבין שהגוף אינו אלא כלי!

למיימוני


http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=533082





בברכה.

לינק זעצער


ובכן, כבר נפוץ מעשה נורא זה בבית מדרשנו...

ואנוכי שכחתי.
וכבר ראיתי שעניתי שם טוב...


על כל פנים, גם אם הדוגמא הזו מופרזת, הרעיון עצמו טעון בירור רב. לדעתי, אפשר שהוא מצוי ביסודן של - סליחה על ההשוואה - מיסטיקות מסויימות, ויתכן שהוא בא לידי ביטוי ברעיון ש"אדם צריך לצאת מעצמו", כלומר להסתכל על עצמו מבחוץ, עד כדי התנתקות (שאמנם איני יודע מה יכול להיות תוכנה של זו, כי לא הייתי *שם*).



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

התייחסות לגוף כגוף שלישי, כדבר זר, או "להסתכל על עצמך מבחוץ" מצוי בפסיכלוגיה. אנני יכול לדמיין אדם עם הסתכלות זו ללא בעיות פסיכולוגיות.
לבד מכך שהגוף והנשמה הם שני דברים שונים, בעולמינו הם תלויים זה בזה לקיומם, לכן ההתנתקות לא אמורה לעשות טוב לא לגוף ולא לנשמה.
גם אם אדם ברמה הכרה גבוהה שיוכל להבחין הבחנה טוטאלית בין הגוף לאישיותו (או/ו נשמתו) לא יוכל להפרידו מרגשותיו וזהותו ללא התנתקות שמקורה בבעיה פסיכולוגית.

ציתות מאתר טבע לייף:
התיאוריה הפסיכואנליטית מדברת על מנגנוני הגנה, ומשתמשת במושגים כמו הדחקה, הכחשה, דחייה והשלכה, על מנת לתאר את הדרכים הרבות בהן "נעלמות" מתוך התודעה שלנו מחשבות, רגשות, זיכרונות ופנטזיות מן העבר.סוף ציתות.




תוקן על ידי - ציקלה - 31/12/2004 11:33:21

מקובל כיום לחלק את מבנה המוח האנושי לשלשה חלקים:

1. שלדה וגזע - החלק הפנימי של המוח, הקיים גם אצל צורות חיים פרמיטיביות יותר כדגים (שלדה) וזוחלים (גזע) - וזהו 'המבנה הזוחלי' של מוח האדם. לחלק זה של המוח מקובל לייחס תכונות 'חייתיות' שניתן לאתרם בבני אנוש, כגון: הטריטוריאליות (ברמת הפרט והכלל), השגרה (שינה, קימה, אכילה, הזדווגות וחוזר חלילה) וכיו"ב.

2. 'המערכת הלימבית' - שכבה זו נוספה בתהליך האבולוציוני תחילה במוחם של היונקים, מעל השלדה והגזע ובמגע עמה. כיום מקובל לראות בשכבה זו כמקור הריגוש האמוציונלי של היונקים ובראשם האדם. הדוגמה הקלאסית לכך היא האמהות המגוננת שהיא תולדת רגש שמצוי בצורות החיים הללו בלבד (ומוכר לכולנו ה'דם החם' של היונקים). שכבה זו קשורה כאמור לגזע המוח מה שיוצר קשר בל ייתנק בין האמוציות לקיום הפיזי הבסיסי הפרמטיבי.

3. ' הקורטקס החדש' - גולת הכותרת של המוח האנושי ושיא השתכללותו בתהליך האבולוציוני, שאחריתו מי ישורנה. בחלק זה שוכן 'מותר האדם': היכולת המילולית, היכולת לחשיבה לוגית, היכולת ללימוד חוקים וכיו"ב.


הקיום האנושי הוא מאבק בין שלשת חלקי המוח. שכלול מוחלט של הקורטקס החדש תוך ביטול השכבות שקדמו לו, נראה במבט ראשון כנצחון הרוח על החומר, ואולם לדידי הוא מהווה קבורת מרכיבים אנושיים בסיסיים שסופה להתגבר על על הקורטקס בדרכים אחרות (כך למשל, יש מסבירים את פריחת הפורנוגרפיה בימינו בהדחקת האלמנטים הקמאיים במערכות יחסים זוגיות והדגשת יתר של המרכיבים הנאצלים שלה, מה שמביא להכנסת המרכיבים המודחקים בדרך האחורית).

האמנם לכך עלינו לשאוף? האם לא ראוי מלכתחילה לשאוף לנקודת איזון שאינה מבטלת את הצדדים האפלים של האשיות?

__________________

למבקשים תוספת עיון ובצורה ידידותית למשתמש, יעויין בספרה של ד"ר עדה למפרט, "האבולוציה של המניות", הוצ' האונ' המשודרת - משהב"ט.

הנסיון לצאת מהגוף אל מחוזות הנשמה המנותקים נראה כעומד נגד כל הכוונה בבריאה. הרי כל מהותה של הבריאה היא הכנסת נשמות בגופים.

כל רבותינו הראשונים שהתנגדו לרמב"ם באמירתו שרק לנשמה יהיה שכר בעולם הבא, כנראה הבינו שהגוף מהווה חלק אינטגרלי מהאדם.

אם כן איך להתיחס לגוף?

ישנן עוצמות שקיימות בדבר בפיסי הממשי שאינן קיימות בעולם הרוחני. הנשמה יש בה משהו וירטואלי (במחילה מכל היצורים הוירטואלים שבק"ק עצכ"ח). הממשות היותר גדולה קיימת בדבר הפיסי כי הוא מוחלט הרבה יותר. בקיום מצוות ממשיות (כמו תפילין) יש עוצמה גדולה דווקא בגלל שהם מתיחסות לחומר עצמו, ויוצרות דבר ברור ומוחלט.

הנסיון להתחמק מהגוף נראה לי נואל, ועדיף הרבה יותר להגיע למצב שהעולם הגופני יהפוך גם הוא לדבר נרצה שאינו מתנהל לבד על פי תאוותיו, אלא משקף בצורה הרבה יותר עוצמתית ואמיתית דברים שנשגשים עמם בעולם הרוחני.

ושוב ברוך הבא


_______________________________

כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם