לחלמיש צור.
כתבת: <יפה שטרחת לקרא את דברי>
מנהגי להגיב רק לאחר קריאת והבנת הנאמר, אינו מנהג ותיקין.
מה אעשה, והגלות מטמטמת, אני בוש ונכלם על שלא ידעתי מיהו בסלנג הליטאי, "ר' חיים", האם עלי להתנצל אליך, או לבקש מחילה סליחה וכפרה מר' חיים, על שלא ידעתי מיהו ר"ח.
מדבריך: <לענין רבי עקיבא, הרי במפורש הגמרא אומרת שעת סכנה היתה. והסכנה בכך שאסרו לדון בדברי תורה, ולדון בד"ת בתוך בית האסורין של הרומאים על אחת כמה וכמה שהוא סכנה ומהיכי תיתי שהוא סתם בקשיש>
אני הבנתי ש:
א. מפורש בגמרא שהעת שבה שאלו את ר"ע בבית האסורין, היתה שעת הסכנה.
ב. הסכנה בכך שאסרו לדון בדברי תורה. ( מבלי לציין למקור דבריך).
ג. לדון בד"ת בתוך בית האסורין של הרומאים על אחת כמה וכמה שהוא סכנה.
ד. הנך שואל: ומהיכי תיתי שהוא סתם בקשיש.
תגובתי לא'. הגמרא המפורשת, לא נעלמה ממני.
תגובתי לב': התוספת שלך היא מדברי רש"י שם: "בשעת הסכנה - שנגזר שלא יעסקו בתורה".
תגובתי לג': מסקנה הגיונית, אדם דן ק"ו מעצמו, (נדה, דף יט עמוד ב').
תגובתי לד: מהו הקשר בין הגמ', למסקנתך ולתגובתי?
איני טוען שבאותה העת, לא היתה גזרה על תלמוד תורה, אך אני טוען שה-400 זוז, היו בקשיש.
(הערת ביניים: האם "ארבע מאות זוז", פירושו "סכום מכובד", אך אינו סכום מדוייק, או שכל האומר שהיה 400 חסר
פרוטה אחת, הרי הוא אפיקורוס וכופר בתורה?).
לדבריך: "וכי אין רבנים בא"י, שמסתכנין לשאול דווקא את רבי עקיבא"?
מנין לך שלא שאלו? אולי שאלו אותם, ושאלו גם את רבי עקיבא, לא משום שלא ידעו, אלא משום שרצו
לשמור אתו על קשר.
לדברך: "ולדון בד"ת בתוך בית האסורין של הרומאים על אחת כמה וכמה שהוא סכנה".
היכן מצאת שדנו בבית האסורין, או שהיה עליהם לדון בדברי תורה?
ואף שכתבתי לעיל: "מסקנה הגיונית, ואדם דן ק"ו מעצמו, (נדה, דף יט עמוד ב')", ברצוני לשאול: האם מצאת כן גם במקור שהוא, במפורש?
אף אם אסכים לדבריך, שהיתה זו שאלה "מורכבת",ואסכים לתיאוריה שלך, שהיו צריכין את גדול הדור לתשובה,
ואסכים אתך שר"ע היה גדול הדור, (ראה ברכות דף סג עמוד א: "אמרו לו: הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ
ישראל") ו... ו... ו... עדיין אשאל: מהיכן למדת שרצו "לדון", אולי רצו "רק" לקבל ממנו תשובה להלכה, ממי שיש לו "דעת תורה", ובלשונו של מיימוני: "ואפשר שסמכו גם על כך שיש לו סייעתא דשמיא מהסוג המכונה במקומותינו
"רוח הקודש", ולשם כך היה די, אם השומר ילך לדרכו, לזמן קצר, תמורת בקשיש של 400 זוז.
עליך להוכיח שהארבע מאות זוז שנתנו ל"אדם אחד", לא היו "סתם בקשיש", ולא עלי.
אם תעיין בגמרא המספרת את הסיפור, לא תמצא בה כל דיבורים על סכנה וסירות נפש, אלא "שעת הסכנה".
אך אני מתנדב לגלגל את חובת הההוכחה על עצמי.
כשתעיין בגמרא, לא תמצא אותה מספרת, עד כמה החכמים סיכנו את עצמם כדי לדון בנושא, כל שתמצא שם: "מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו? בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו... שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז", מאחר והסיפור בא להסביר את הפסוק "מימנו בכסף שתינו", והצרה: שנאלצו לשלם, עבור מה שהיה צריך להיות בחינם!!!
"אפיקורסות"?
בכלל לא!
דברי, הם דברי רש"י: "בכסף שתינו - על ידי שכירות למדנו".
למדנו, אך ה"צרה" היתה, שנאלצנו לשלם "רעבע געלט", "בקשיש", ולא היתה סכנה!
שים לב:
לשון הגמרא: "שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז", בסיפור "השכירות", לשון יחיד ורבים:
"אדם אחד" =יחיד, "שכרו" *ושאלו* =רבים, ולא נאמר מי היה אותו אדם ש"שכרו", ולאיזה שרות "שכרו" אותו, גם לא ברור מי היה השואל, האם "הם" (מי שהיו "הם") שאלו ישירות, או שאלו ע"י שליחו, אך דבר אחד ברור: הם *שאלו* את רבי עקיבא, *ולא דנו* עמו.
שאלו את רבי עקיבא שאלה: "מותר או אסור", והוא השיב "אסור", וזהו.
ה"בקשיש" עבד.
מנין לי ש"רק" שאלו, ולא דנו?
מפני שמצאתי בתלמוד הירושלמי (יבמות פי"ב ה"ח), את ההלכה הבאה:
"מעשה שחלצה בינו לבינה ולבית האסורין ובא מעשה לפני ר' עקיבה והכשיר (ראה בבלי יבמות דף קד ע"ב במשנה).
גמ': בבית האסורים היה מעשה. ולבית האסורים בא המעשה. רבי יוחנן הסנדלר עבד גרמיה רוכל יומא עבר קומי בית חבישה דר' עקיבה והוה מכריז ואמר מאן בעי מחטין מאן בעי צינורין. חלצה בינו לבינה מהו. אודיק ליה ר"ע מן כוותא. אמר ליה אית לך כושין אית לך כשר".
בסיפור: כשנאלץ רבי יוחנן הסנדלר לשאול שאלה מרבי עקיבא, שהיה בבית האסורין, הוא היה "מתחפש" למוכר מחטים, והיה עובר ליד הכלא, ומכריז על סחורתו, כשהוא מבליע בקריאתו את שאלתו, ורבי עקיבא היה עונה לו ב"הבלעה", וא"כ, למה אינך יכול לומר ששילמו ל"אותו אדם" ארבע מאות זוז, כדי שיארגן, שבעת ביקורי האסירים, יעשה השומר "נגלה" לנוחיות, ויוכלו לשאול יותר בחופשיות, מבלי לדון?
כנראה שהתבלבלת מלשון הגמרא "שעת הסכנה", ופירשתיה: "והסכנה בכך שאסרו לדון בדברי תורה", הדגשתה את ה"סכנה", במקום להדגיש את ה"בשעת".
בטח הנך לומד את הלכות החג בחג, ובחנוכה למדת את הברייתא, העוסקת במקום הדלקת נר חנוכה, ומצאת גם בה את הביטוי, "בשעת הסכנה".
והרי הברייתא לפניך, משבת דף כא עמוד ב:
"תנו רבנן נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ו*בשעת הסכנה* מניחה על שלחנו ודיו". וברש"י שם, "הסכנה - שהיה להם לפרסיים חוק...", וראה גם בתוס' שם, ובשבת דף כא עמוד ב, "נראה לר"י דהיינו מכי אתו חברי לבבל כדאמר בפ' כירה".
אך בתוספות, שבת דף מה עמוד א, מצינו אתפירושו של ר"י: "א"נ אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה, שגזרו שלא להדליק נר חנוכה", (וראה את דברי הר"ר מרגליות, יסוד המשנה ועריכתה, עמוד כב, הערה ה), וכבר ציינתי באשכול סמוך, שהחברים הגיעו לבבל, לאחר הזמן שבו נכתבה הברייתא.
מ"שעת סכנה", המופיעה במקומות נוספים, ובענינים שונים, ניתן להבין שהיא מתייחסת ל"זמן מסוים", שבו היו גזרות, (ההדגשה היא על ה"שעת"=זמן, ולא על ה"סכנה"= סיבה, ראה: (משנה מעשר שני פרק ד משנה יא, יבמות דף קטו עמוד ב), "בשעת סכנה היו כותבין ת' תחת תרומה", (עירובין דף צא עמוד א, תוספתא עירובין פרק ה הלכה כד), "אמ' ר' יהודה מעשה בשעת סכנה שהיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג ומגג לגג אחר והיינו קורין בו אמר לו אין שעת סכנה ראיה", (סוכה דף יד עמוד ב), "אמר רבי יהודה: מעשה בשעת הסכנה שהביאנו נסרים שהיו בהן ארבעה וסיככנו על גבי מרפסת, וישבנו תחתיהן. אמרו לו: משם ראיה? אין שעת הסכנה ראיה". (תוספתא סוכה פרק א הלכה ז), "אמ' ר' יהודה מעשה בשעת סכנה שהיינו זוקפין סולמות ומסככין על גביהן נסרים וישנים תחתיהן אמרו לו אין שעת סכנה ראיה", (שבת דף קל עמוד א), "רבי יהודה אומר משום רבי אליעזר: נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה על פי עדים". (תוספתא מגילה פרק ב הלכה ד, "אמ' ר' יוסי מעשה בר' יוחנן בן נורי שקראה בצפורי בלילה אמ' לו אין שעת סכנה ראיה", (יבמות קכב עמוד א וגיטין סו), "בשעת הסכבה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין".
תוך כדי זמן ישיבתו של רבי עקיבא בבית האסורין, היו, כנראה, שינויים בהגבלות על תלמוד התורה, ובתנאי מאסרו של רבי עקיבא:
בסנהדרין (דף יב עמוד א) אנו מוצאים: "מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האיסורין ועיבר שלש שנים זו אחר זו אמרו לו משם ראיה מפני שבית דין יושבין ומחשבין אחת אחת בזמנה", ופירש"י שם: "אלא מפני שר' עקיבא חכם גדול היה, ובקי בעיבור השנה, והוא עומד ליהרג, באו בית דין וישבו עמו, ועיינו בעיבור".
שים לב למה שהיה שם: "באו בית דין וישבו עמו ועיינו בעיבור", ולדברי רש"י היה זה לפני הוצאתו להורג.
בגמרא שהזכרת, יכלו תמורת "בקשיש" של 400 זוז, לארגן .... (לא ברור לי מה).
לעומת זאת, בפסחים דף קיב עמ' א', כשביקר רבי שמעון בן יוחי אצל רבי עקיבא בבית האסורין, הוא אמר לו: למדני תורה, וכשסירב, הוא איים עליו, ואמר: "אם אין אתה מלמדני, אני אומר ליוחי אבא ומוסרך למלכות".
בתלמוד הירושלמי, (יבמות פי"ב ה"ח) מסופר, על רבי יוחנן הסנדלר, שהיה "מתחפש" לסוחר סדקית, כדי ל"רמוז" לו.
השינויים הם מן הקצה.אל הקצה. ממושב בית דין ועד לפחד "לדבר".
כשם שהיו שינוים בתנאי מאסרו של רבי עקיבא, כך היו שינויים בגזירות על היהודים, ודייקתי בלשוני: "היהודים", מאחר וגזירות אנטיוכוס היו על ה"יהדות", ואילו גזירת אדיינוס היו על הלאומיות היהודית, (ראה ר"ר מרגליות, ב"יסוד המשנה ועריכתה", עמ' כג.).
איני טוען שהיה טוב. אין ספק שהיו תקופות רעות והיו רעות יותר, ראה מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דבחדש יתרו פרשה ו, ד"ה לאוהבי ולשומרי: "רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו ישראל שהם יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג, על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף, על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב, על שאכלתי המצה, מה לך לוקה מאפרגל, על שנטלתי את הלולב".
כמו"כ הבאתי לך, את דברי הגמ' בעירובין דף כא דף ב, שכשהיה בבית האסורין, היה לו משרת צמוד: "תנו רבנן מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו, בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה".
משרת זה היה שם עד שר"ע הוצא להורג, והוא שקברו, ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקמד, ומדרש משלי (בובר) פרשה ט ד"ה ד"א אף ערכה, "מעשה היה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ור' יהושע הגרסי היה תלמידו ומשמשו, ערב יום הכפורים נפטר ממנו (במדרש משלי "ערב יו"ט נפטר ממנו") והלך לביתו, בא אליהו ז"ל ועמד על פתח ביתו אמר ליה שלום עליך רבי אמר ליה שלום עליך רבי ומרי, אמר ליה כלום אתה צריך אמר לו ומי אתה, אמר ליה כהן אני ובאתי להגיד לך שרבי עקיבא מת בבית האסורים, מיד הלכו שניהם לבית האסורין ומצאו פתח שער בית האסורין פתוח ושר בית הסוהר היה ישן וכל האסורים היו ישנים והשכיבו את ר' עקיבא על המטה ויצאו, מיד נטפל אליהו ז"ל ונטלו על כתפיו, וכשראה רבי יהושע כך א"ל לאליהו ז"ל רבי והלא אמש אמרת לי שכהן היית וכהן אסור לטמא במת, אמר לו דייך ר' יהושע בני חס ושלום שאין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם, (במדרש משלי, שאין טומאה בצדיקים ואף לא בתלמידיהם), והיו מוליכים אותו כל הלילה עד שהגיעו ל...".
(הערה בדרך אגב. סיפר זה מובא לראיה, על היתר ההליכה לכוהנים על קברי צדיקים, מאחר "שאין טומאה בתלמידי חכמים ואף בתלמידיהם", ואכמ"ל).
מסיפורי כלא אלו הבנתי, שהתשלום היה "סתם בקשיש".
אילו הייתי אתה (אני איני אני, איך בין נישט איך), הייתי מביא לראיה, את סיפורו של רבי יוחנן הסנדלר שבירושלמי, ולא את הסיפור שהבאת,
אך כפי שכבר כתבתי: דבריך במסקנתך, "אלא מכאן ראיה בשאלות מורכבות ועקרוניות לשאול את גדול הדור דווקא ובכל מצב", הם דברי חלומות.
מספר הערות קצרות:
לא שאלתי באיזה "דרג" היתה השאלה, ברור לי שהיה בין "גדוילים", שאלתי באיזה דרג היה חילול השבת, האם היה חילול שבת דאורייתא או דרבנן, אתה לא חשבת שיש הבדל אך כנראה מיימוני חשב שיש כן הבדל, ולכן כתב, "עד כמה שידוע לי, השליח שיצא לבני ברק נסע מן הסתם עם גוי, כך שלא נעשתה מלאכה דאורייתא (אלא למ"ד תחומין דאורייתא, שיצא מחוץ לתחום, וגם זה לא על ידי עצמו, ויש לעיין בזה).
<העובדות מדברות בעד עצמם>
הן מדברות לא רק בעד עצמן, אלא גם לעצמן, הבעיה היא, שאיני שומע את דבריהן, וכשאני שומע אותן, איני מבין את שפתן.
<החולה גדול בישראל, המישיב גדול בישראל >
בהלכות הנוגעות לחילול שבת עבור חולה בשו"ע, לא מצאתי הלכות מיוחדות, ל"גדולים" או לקרוביהם, אלא לנשים ולקטנים.
הבאת ענין זה כסניף לענין אחר, וכדרך האשכולות עשו אותו עיקר.
הצעתי: או שלא יפתחו סניפים, או שתתייחס אליהם כמשרד הראשי.
אם כדבריך שכבר דשו בו רבים וטובים ממך, מדוע אינך לוקח את התשובות משם.
אני רחוק מבני ברק כרחוק מיזרח ימערב. הן פיזית והן מנטאלית, סבי וסבתי גרו בבני ברק בחייהם, ונקברו בה במותם.
______________________________________________________________________
למיימוני.
תודה.
שאלותיך הן שאלותי.
לא זכורה לי הלכה האומרת, שהשבת נדחית כדי לברר הלכה, נסיתי לברר מחלמיש מה היתה מטרת וצורת הנסיעה, וקיבלתי ממנו תרגילים, שנאדיה נאקמיצ'י לא היתה מסוגלת לבצען.
שאלת: <אם הלכו כדי להפיס דעתו של חולה?>
אצטט לפניך את דברי הנשמת אברהם, שציינתי אליו בהודעתי הקודמת: "וכן אוסר הציץ אליעזר לחלל את השבת לא רק באיסורי תורה, אלא אפילו באיסורי דרבנן, כדי שיתפלל בעד חולה שיש בו סכנה, *ואם החולה דורש זאת אז צריכים לעשות כל טצדקי כדי שיאמין שהודיעו , ולא יודיעו*, ואם אי אפשר, יש לצוות לשלוח המכתב או המברק, ע"י עכו"ם".
איני חושב שאילו הנידון לא היה הרב אלישיב, אלא יהודי פלמוני מירושלים, היו עושים זאת.
והראיה?
תמיד היו חולים, ולא עשו זאת עד עכשיו, אך אולי יתחילו עכשיו. היה לפניהם מעשה רב.
הערה סופית.
היה אשכול שדן בהשפעות מנהגי החסידים על מנהגי הליטאים, ייתכן שלפנינו עוד מנהג מושפע מהחסידים,
אין לשכוח שמוצאו של הסטייפעלער, היה ממשפחה חסידית, ובילדותו למד בישיבה שב"בעלות" חסיד חב"ד מובהק.
בספר "תולדות הקהלות יעקב", כשהוא מספר על ילדותו של הסטייפעלער, הוא כותב, שבילדותו למד בישיבה בבעלותו של *מר* גוראריה מבלי להזכיר שהיה חסיד חבד"י מובהק. בספר Great 5 Lives'' שחובר שחובר ע"י הרב שמעון פינקלשטיין, ויצא לאור ע"י הוצאת מסורה-ארטסקרול בשנת ,1999 מתיארים חייהם של 5 "גדולים", שאחחד מההם הוא הסטייפעלער תקופת לימודו אצל "מר" גוראריה מתוארת בעמ' 24 כך (מתורגם מאנגלית): "יעקב ישראל, היה ישן בלילות על ספסל, בבית המדרש של הישיבה, יהודי עשיר שהחזיק את הישיבה לבדו, היה "דורש" שהתלמיד המצטיין יאכל על שולחנו" את סעודות השבת,
שמו של התלמיד המצטיין היה יעקב ישראל, אך היהודי העשיר שהחזיק את הישיבה מכספו-לבדו, היה בן בלי שם.
יש מישהו שיודע למה?
______________________
לצמח יוסיפון.
אולי תספר מי היה אותו מר גוראריה.
יום טוב.
תוקן על ידי - נישטאיך - 08/01/2004 9:20:44
 |
|
|
