האם מצוה/מותר/אסור לחשוף ממזרים?

שירה"י,

דובר לא מזמן על העוול שבפסיקה כללית מעשית [להבדיל מעקרונית] והמקרה שלך הוא אופייני לכך.

לא ניתן בשום אופן לתת פסיקה כללית לשאלה כה גורלית. נכון שמה שזה "על ימין ועל שמאל" ושאין להם ילדים, אלה הם נתונים שיש בהם כדי להטות לכאן ולכאן, אבל עדיין בלי להכיר את האישיויות ואת הנסיבות מקרוב, עוול הוא להכריע.

מה שכן ניתן לומר זה עיקרון כללי שלא לפתוח את הפה עד שלא יודעים בבירור שהתועלת שוה את הנזק!

סיפורה של חבצלת הזכיר לי ספר לבנות הנעורים (איני זוכר שמו), חרדי, המתחיל באופן דומה, אלא ששם הבחורה מחליטה שלא להנשא, הופכת לעו"ד, ודואגת שזוגות יהודיים המתגרשים בערכאות יעשו זאת גם בפני בי"ד כשר. יתכן שהמחבר הכיר את הסיפור של חבצלת, אבל שינה, מטעמים מובנים, את סופו.


אוי לשכן ואוי לשכנו

לשירת הים.

מיימוני יעץ לך:

"נראה לי שהטוב ביותר הוא לפנות לרב גדול".
כשקראתי את דבריו, נזכרתי בשאלה שראיתי באחד מספרי השו"ת, אודות אשה שסיפרה שלפני שהלכה לישון היא נעלה את חדרה, בבוקר היא מצאה את חדרה נעול, אבל היא זוכרת שבלילה היא קיימה יחסים עם גבר זר, שאינו בעלה.

בתשובתו נכנס הרב המשיב, לפלונטר:

האם שד יכול להיכנס דרך חור המנעול?

האם שדים יכולים לקיים יחסי מין עם נשים?

האם אשה נשואה המקיימת יחסים עם שד נאסרת לבעלה?

ועוד שאלות "טכניות הלכתיות" דומות, אך הוא כלל לא התייחס לאפשרות שהיא הוזה הזיות מיניות.

לדעתי: לשאלות כאלו לא די ברב גדול, עדיף ללכת לרב חכם, היודע מתי הוא אינו יודע והיודע מתי להפסיק.

כתבת: <"האישה שסיפרה שהיא בוגדת על ימין ועל שמאל בבעלה, חיככתי בדעתי, האם כדאי לספר לו למסכן, (לזוג המדובר אין ולא יהיו ילדים) שאשתו נואפת">.

החלטת שבעלה מסכן.

החלטת שהיא בוגדת.

השאלה היחידה העומדת בפנייך זה האם לספר לבעלה.

אך אצלי הכל הפוך מאצלך.

החלטי שאין לספר לבעלה, על סמך סיפורה של אשתו.

אין להאמין לאשה שהיא בוגדת.

השאלות הן אם בעלה מסכן, ואם היא בוגדת בבעלה.

לא סיפרת מהו הקשר שבינך לבין האשה, ומדוע סיפרה לך על בגידותיה.

כתבת: "חיככתי בדעתך, האם כדאי לספר לו למסכן".
אשאל אותך, למה חיככת בדעתך? האם רק משום שהיא סיפרה?

האם עלה בדעתך שהיא רוצה שתספרי?

האם עלה בדעתך, שייתכן והיא אשה "מוזנחת", הרוצה שבעלה יתחיל לשים אליה. (אם היא טובה בשביל כולם, היא גם טובה בשבילי).
האם עלה בדעתך, שהיא רוצה לעורר את קנאתך?
האם עלה בדעתך שהיא בוחנת אותך, לראות אם היא יכולה לסמוך עלייך?

האם עלה שייתכן שיש לה "בעיות", והיא פוטרת אותם בפנטזיות?

האם?

האם?

כדי לחייב ולהרשיע אדם, לא די בהודאתו, הדבר תלוי גם בנסיבות ההודאה, האם היו אלה "פטפוטים", האם היתה בפני עדים, או בפני בית דין? (דאם כשתבעו, הודה בפני ב"ד או בפני עדים וייחדום לעדים וכו' שוב אינו יכול לומר "משטה הייתי בך", (מושג תלמודי לאדם שהודה על חוב וכדומה, ואח"כ טוען "צחקתי עליך"),(טוש"ע חו"מ סימן פא), האם התנהגותה יכולה להעיד שאכן יש רגלים לדבר?
אף שהזכרתי לעיל, שאין אדם יכול לטעון "משטה הייתי בך אם הודה בב"ד, כ"ז רק אם לא נתן "סיבה", למדוע הודה, אך אם נתן סיבה "מוצדקת", הוא נאמן, ולא אחת אנו מוצאים שנשים טענו בבית הדין "בגדתי", כדי ל"הכריח" את בית הדין לחייב את הבעל בנתינת גט, וכשמתברר להן, שטענה כזו לא היתה לטובתן, הן ממציאות הסברים, למה הן טענו טענה שקרית.
לפנייך ציטוט מפסק דין, אודות אשה שטענה "בגדתי בבעלי",אך כשכשרצתה לחזור לבעלה, לאחר שנתגרשה ממנו, טענה: "עבדתי עליכם".
"סוף דבר: מאחר שהעלינו שעצם האמתלא יש בה ממש, עם כל ההסתייגות שיש לנו מהתנהגותם המגלה קלות ראש מדהימה בערכי חיי המשפחה הישראליים שאומתנו הצטיינה בהם מאז ומעולם, וזלזול מכאיב בבית הדין העושה כל אשר בידו להשכין שלום בין איש לאשתו, או לכל הפחות - להפרד בצורה מכובדת, אין לנו אלא לקבל האמתלא, ולפסוק בהתאם לזה".

ראיתי הודעה מאוחרת שלך, שהחלטת לא להודיע, אך לא כתבת למה. ייתכן שהחלטת שאין מספיק הוכחות, ייתכן שהחלטת לא להתערב.

לפנייך תשובת הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ס.

"שאלה: המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?.

תשובה: נאמר בתורה לא תלך רכיל בעמך, וכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות עדות הלכה א'), איזהו רכיל, זה שטוען דברים והולך מזה לזה, ואומר, כך אמר פלוני, או כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת, הרי זה מחריב את העולם וגדול עונו מנשוא, שגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו בכתוב: לא תעמוד על דם רעך, צא ולמד ממה שאירע לדואג האדומי. ע"כ. ומבואר עוד ברמב"ם (שם הלכה ב' וג'), שהמספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, הוא בכלל עון לשון הרע, שעליו נאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ושקול הוא כנגד שלש העבירות החמורות שבתורה, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, ואין לו חלק לעולם הבא. למדנו מכאן שעון רכילות ולשון הרע הוא אפילו כשאומר אמת. וכן מבואר בגמרא (בפסחים דף קי"ג ע"ב). וכן כתב רבינו המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ד' עמוד צ"ג). וראה עוד בשאילתות דרב אחאי גאון (פרשת וישב סימן ס"ח), ובהעמק שאלה שם, ובשו"ת רבינו יוסף קולון (שורש קפ"ז). ומכל מקום נראה שכל זה הוא באופן שמתכוין רק להשמיץ את חבירו ולבזותו, אבל אם מתכוין לתועלת מסויימת או להרחיק נזק מותר. וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם (בפרק א' מהלכות רוצח הלכה יד) וזו לשונו: כל היכול להציל את חבירו ואינו מצילו, עובר על לא תעמוד על דם רעך, לפיכך הרואה את חבירו טובע בים או שלסטים באים עליו, ויכול להצילו, או ששמע שאנשים חושבים עליו רעה וטומנים לו פח, ולא גילה אוזן חבירו להודיעו, הרי זה עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך. ע"כ. וכן פסקו הטור והשלחן ערוך בחושן משפט (סימן תכ"ו סעיף א'). ולכן בנידון שלנו שהחולה במחלה סמויה, כמו מחלת הנפילה וכיוצא בה, מעלים ממשרד הרישוי את דבר מחלתו, כדי להשיג רשיון נהיגה, ויכול להיות שיקבל התקפת - המחלה בשעה שהוא נוהג, ועלול הדבר לגרום אסונות בנפש ח"ו, בודאי שחובה ומצוה להודיע למשרד הרישוי על מחלתו של זה, כדי שלא יגרום נזק או סכנה לציבור. ואף הרופא שמוזהר על חוק הסודיות הרפואית, באופן שכזה מצוה עליו להודיע למשרד הרישוי, ואין בזה שום חשש איסור כלל וכלל. ובזה יש לפרש גם כן כוונת הפסוק, לא תלך רכיל בעמך, לא תעמוד על דם רעך, שאף על פי שאסור לך להיות רכיל, ולגלות סוד חבירך, וכמו שנאמר: הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר, מכל מקום לא תעמוד על דם רעך, ועליך להודיע לחבירך כדי שישמר מנזק וסכנה, וכמו שאמרו במסכת נדה (סא ע"א), שאף על פי שאסור לקבל לשון הרע, למיחש מיהא בעי. והרמב"ם בספר המצות (מצות לא תעשה רצ"ז) כתב, שבכלל אזהרת לא תעמוד על דם רעך, הרואה ממון חבירו אובד, והוא יכול למנוע זאת כשיגלה אוזן חבירו על כך. וכמו שאמרו בתורת כהנים, מנין שאם אתה יודע עדות לחבירך שאין אתה רשאי לשתוק, תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. וכן כתב בספר החינוך (מצוה רמ"ד). וראה עוד בברכי יוסף חושן משפט (סימן כ"ח), ובספר שער משפט שם, ובהעמק שאלה פרשת ויקרא (סימן סח סוף סק"ב), ובשו"ת משכנות יעקב (חלק חושן משפט סימן י"ב). ולפי זה יוצא שגם כשיש הפסד ממון בלבד רשאי לגלות אוזן חבירו, כדי להשמר מהחושבים עליו רעה. וכל שכן כאן שיש חשש סכנה ליחיד ולרבים. (וראה בחידושי הרשב"א שבת מ"ד ע"א).

וכן בקודש חזיתיה להגאון רבי ישראל איסר, מגדולי הרבנים בוילנא, בספרו פתחי תשובה על אורח חיים (וילנא תרל"ה, סימן קנ"ו), שכתב, הנה המגן אברהם וכן בספרי המוסר האריכו בחומר איסור לשון הרע, וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע, כגון הרואה מי שאורב לחבירו להרגו בערמה, או שחותר מחתרת באישון לילה ואפלה בביתו או בחנותו של חבירו, ומונע את עצמו מלהודיע לחבירו ולהזהירו בעוד מועד, מפני שחושב שהוא בכלל איסור לשון הרע, ובאמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על לא תעמוד על דם רעך. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא לוה רשע ולא ישלם. וכבר אמרו חז"ל (בבא קמא קי"ט ע"א) כל הגוזל פרוטה מחבירו כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, ואומר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם. וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות גזלה ואבדה הלכה י"ג). וכן בעניני שידוכין שהבחור איש רע ובליעל ונוכל, או שהוא חולני, ומבקש להתחתן וכו', כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו, וכמו שאמרו בסנהדרין (עג ע"א). והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה. ע"ש. וכן פסק כיוצא בזה הגאון בעל חפץ חיים (בהלכות איסורי רכילות כלל ט'), שהרואה את חבירו שרוצה להשתתף באיזה מסחר עם חבירו, ויודע בודאי שעל ידי כך יגרם לו הפסד, חייב להודיע, וכן כשיודע על איזה בחור שיש לו מחלה פנימית, שרוצה להשתדך עם בחורה מסויימת, יש לו לגלות להוריה על מחלתו של זה, ובלבד שלא יגזים בסיפורו יותר ממה שידוע לו, ושיכוין רק לתועלת הענין ולסילוק הנזק מחבירו בלבד, ולא יתכוין להשמיץ את חבירו מתוך קנאה ושנאה שבלבו עליו. עכת"ד. וראה בפסקי בתי הדין הרבניים האיזוריים (כרך ה' עמוד קנ"ג), שפסקו, שכשיש צורך בדבר, על שלטונות הצבא להמציא כל המסמכים הרפואיים שברשותם שהם חסויים, לבית הדין, בדבר מצב בריאותו של הבעל, כדי לדון ולפסוק בתביעת הגירושין של האשה נגד בעלה. ע"ש. והגרא"י אונטרמן בהתורה והמדינה (כרך ט' עמוד כ"ג), הביא בשם שו"ת נתיבות שמואל (נתיב ט'), שכתב, רואה חשבון בשכר שהרגיש שהמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל יוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל, רשאי ומותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשאי אפשר להציל רכוש החברה בענין אחר, שהרי הוא מחוייב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך. וע"ש. וראה עוד בספר זה השלחן חלק א' (עמוד ס"ב). ע"ש. ולפע"ד נראה שאפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום לא תעמוד על דם רעך. וכנ"ל. וראה עוד בשו"ת חמדת שלמה (חלק אורח חיים סימן ט"ז והלאה).

לפיכך בנידון שלנו היודע שהאיש המבקש את רשיון הנהיגה, הוא חולה במחלה סמויה, שאינה ניתנת להבחנה בבדיקה שגרתית, כגון מחלת הנפילה וכיוצא בה, עליו להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש. ושומר ישראל ישמור שארית ישראל".

שירת הים,

אני ממליץ מאד על תשובתו המפורטת של נישטאיך, וכיוונתי בדברי הקצרים לביאורו הברור.
גם כשהצעתי לפנות לרב גדול התכוונתי לרב חכם. והנחתי כי במקום מגוריך מן הסתם הרב של העיר או השכונה עומד בקריטריון זה.

ועוד הערה אחרונה:
גם אם ההסבר של נישטאיך הוא סביר, עדיין צריך לבדוק שהוא הנכון.
לכן, גם עכשו אין מה לרוץ אל הבעל לפני שמבררים הכל ביסודיות. אך צריך חכמה ושמא ייעוץ כדי לדעת איך לעשות זאת.

על כל פנים, כפי שהעיר נישטאיך, אם החברה מספרת לך על מעשיה, אפשר שהיא באמת זקוקה לעזרתך, ואז זה פתח להיכנס בנושא. אך כדי לדעת מה לעשות דרוש, כאמור, ייעוץ עם מומחה בפסיכולוגיה ובהלכה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כל הפלפולים הללו מיותרים לחלוטין מכיוון שאם אישה מודה בפירוש שהיא בוגדת אז היא בוגדת. לא מדובר כאן בשדים או דמיונות לא מדובר באישה חולנית מדובר על אישה שבוגדת ולא מעניין אותה מבתי דין או רבנים היא אשה שרחוקה מתורה ומצוות . בלי קשר לתשובותיכם, החלטתי לא להתערב בנושא הזה אינני מכניסה את ראשי למיטה חולה כמו שאומרים, מציעה לסגור את הנושא. אבל אם בא לכם להתפלפל
בי מיי גסט
(תחשבו מה אתם הייתם עושים אם הייתם נתקלים באישה כזו)

שירת הים

אין אלו פלפולי סרק.
אלו בירורים חשובים שצריך לעשות בכל מקרה כמו זה שנתקלת בו.
גם אם ההצעות אינן רלוונטיות במקרה שסיפרת עליו -
הן רלוונטיות מאד במקרים אחרים.
את נתקלת במקרה בודד.
אבל יש עוד מקרים , וצריך לדעת כיצד לנהוג בהם.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
הבירור היחידי שצריך לעשות הוא לשכור בלש פרטי כדי שיצלם ויביא עדות לבית הדין הרבני...
אולי, זה לא יספיק עבור הת"ח מר נישטאיך ולכן, יש לשכור בנוסף לבלש הפרטי גם שני עדים כשרים למהדרין כדי שיעמדו מן הצד ויווכחו במעשיה של האישה הסוטה......
ולא ענית לי על השאלה: מה אתה היית עושה אם היית נתקל באישה/גבר שהם מכת המנאפים ל"ע?

למיימוני

התכוונתי לדבריך כדבריך.

בס"ה הכל העליתי אפשרויות, ולא את האמת.

**********************

לשירת הים.

אין אלו פלפולים מיותרים לחלוטין, ואם אישה מודה בפירוש שהיא בוגדת, אז היא לא בהכרח בוגדת. ואף שלא מדובר כאן בשדים או דמיונות, מניין לך שלא מדובר כאן באישה חולנית, ולא באישה בוגדת, שלא מעניין אותה מבתי דין או רבנים.

גם לא כל אשה שרחוקה מתורה ומצוות בוגדת בכיף.

החלטתך לא להתערב בנושא הזה, היא החלטה "חכמה", אף אם אין לה קשר לתשובותינו,

לרוצים פלפולים מיותרים לפניכם משו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ז סימן נו:

"בטענות בגידה ופריצות ועדות בלשים".

לפנינו שני ערעורים מצד האשה המערערת על שתי החלטות של בית הדין האזורי בחיפה. האחד על ההחלטה מתאריך ל' כסלו תשמ"ג שבה הוחלט: "ביה"ד מחייב את האשה לקבל ג"פ מבעלה וזאת בגין שהבעל הוכיח כי האשה בגדה בבעלה, ביה"ד דוחה טיעון ב"כ האשה שלדבריו כי הבעל חי עם א"א כיון שהאשה אסורה עליו אין מקום לטענות".

הערעור השני הוא על החלטתם הנוספת בתאריך ט' תמוז מ"ג שבאה לאחר שהתיק הוחזר על ידינו לביה"ד האזורי לשמיעת עדי הכחשה אשר האשה דרשה זאת בפנינו, וביה"ד החליט. "אחרי עיון בעדות עדי ההזמה שהעידו בפני ביה"ד וכן בסיכומי ב"כ הצדדים ובחומר שבתיקים ביה"ד הגיע לידי מסקנא כי דברי העדים הללו אינם נאמנים עלינו משום שיש סתירה בדבריהם ובהתאם לכך הרי לא חל כל שינוי, ואי לכן החלטתנו לפיה האשה חויבה לקבל ג"פ מבעלה הינה בתוקפה. לאור האמור הרי האשה אסורה לבעל ולבועל מדין פריצות".

אחרי העיון בכל החומר שבתיקים והמסמכים השונים שהוגשו בפנינו ובצדדי ההלכה נלענ"ד כי יש לקבל את שני הערעורים. וזאת מהנימוקים דלקמן.

כל חומר הראיות מתבסס רק על עדות בלשים שכירים בלבד שכשרותם ונאמנותם מוטלת בספק גדול מכמה בחינות, והאשה מכחישתם, ופסולי עדות אפילו אם מעידים שראו אותה מנאפת ממש אין ממש בדבריהם (עיין פ"ת אה"ע סימן י"א ס"ק י"א י"ב)

אין מן הצורך לפרט בכאן צדדין ההלכה שבגללם יש לפוסלם, כי בכלל אין בעדותם של הבלשים שבנידוננו יותר מעדות על יחוד, שראו אותה עולים לביתה ומתייחדים, והרי הלכה פסוקה דאין אוסרים על היחוד (עיין אה"ע סי' קע"ח סעי' ו', ובבאר היטב בסי' י"א ס"ק י"ב המתבסס על דברי התוס' בכתובות ד' ט ע"א ומהמובא בזה באוצה"פ שם אות ו' יעו"ש). ויתירה מזו כד דייקינן אין בעדות הבלשים לפי ההלכה גם לא עדות על יחוד כי כל מה שראו היה זה מבחוץ, ולא ידעו ממש מהנעשה בפנים, ואם אמנם היו שם רק השנים בלבד ולא עוד מישהו אתם, וכן אם הילדים שלה לא היו ג"כ שם.

לכן התימה על ביה"ד האזורי שמיהר וקבע בהחלטתו מתאריך ל' כסלו תשמ"ג נשוא הערעור, כי האשה חייבת לקבל ג"פ מבעלה "בגין שהבעל הוכיח כי האשה בגדה בבעלה", מאין ההוכחה לכך? כאמור, אין למצוא בכל החומר שבתיקים שום שמץ הוכחה על כך, וגם לא היתה כל עדות שהיא על מעשה - כיעור ממשי. פרט להתייחדות שהעידו הבלשים בלבד. ואפילו זה שנפסק בשו"ע אה"ע סימן י"א סעי' א' דכשראו אותם יוצאים ממקום אפל וכו' או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות, דאם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה הרי זו לא תנשא לנטען, מבאר על כך יפה הגאון החזו"א ז"ל בה' אישות סי' י"ז אות ז', דהוא זה מפני דשינו מדרך העולם ונכנסו לחורבה ולבית גלמוד שאין בני אדם נכנסים וגם נעלו במנעול וכיו"ב שלפי ראות עיני הדיינים היתה ודאי כוונתם לכיעור, אבל בנכנס לביתה אין היחוד ככיעור וכו' וא"צ כלל לשאול אמתלא וכו', ואי משום דעע"ד הא בעי התראה יעו"ש (ויעוין מהמובא בזה גם באוצה"פ סי' י"א סעי' א' אות ט"ז עיי"ש). ובנידוננו הא המדובר הוא בנכנס לביתה.

ואמנם כפי הנראה, ביה"ד האזורי משוה כאילו הדרנא בנפשיה מהקביעה האמורה שהוכח שהאשה בגדה בבעלה, ובהחלטתו הנוספת בתאריך ט' תמוז תשמ"ג, ג"כ נשוא הערעור קובע בסגנון יותר מתון "דהאשה אסורה לבעל ולבועל מדין פירצות", והיינו דגם אם לא הוכח על בגידה שפירושה זנות ממש, אבל אסורה מיהת מכח "דין פריצות".

אולם לדעתי אינני מוצא מקום לאסור גם מכח דין פריצות, אמנם הוכח, והיתה גם הודאה על כך כי הנחשד פלוני היה מבקר בביתה, [אם כי לא על השארות אצלה ללינת לילה כפי היוצא זאת רק מפי הבלשים], וכשהוציא בימ"ש נגדו צו האוסר עליו הכניסה לביתה ניסה לבקש רשות לחוג בביתה ליל חג הפסח לכמה שעות [אחר שבעלה עזב אותה לאנחות], אבל מכאן ועד כדי קביעה על "מעשה - פריצות" שיש בכחה לאסור אותה על בעלה עוד רב המרחק.

ועוד זאת, למרבה התימה, הרי ביה"ד האזורי בעצמו בהחלטה קודמת, והיא לא כל כך רחוקה מההחלטה של ל' כסלו תשמ"ג הנ"ל, הלא היא בתאריך ו' תשרי תשמ"ג, לא התייחס כ"כ בחומרא לביקורו של הנחשד פלוני בביתה של האשה, וקבע רק זאת "דלפי האמור באה"ע סי' ע"ד יכול הבעל לומר איני רוצה שיבואו אלי בביתי משום שהבית שלי, לכן ביה"ד נעתר לבקשה ואוסר על האשה מלהכניס את מאהבה, וכן לפי הדין אשה כשירה עושה רצון בעלה ולאור זאת עליה לשמוע בקולו", זאת אומרת, שגם הוא בעצמו היה אז בדיעה שמחומר הראיות שהובאה בפניו אין בהם בכדי לאוסרה על בעלה, ואפילו זה שאסרו עליה להכניס את הנחשד בביתה לא נובע זה מכח איסור עצמי אלא מכח - ממוני, בהיות והבית של בעלה. וכן מכח דין של אשה כשרה עושה רצון בעלה ומשום כך עליה לשמוע בקולו. והחלטה הנ"ז נתנה על אף, ולאחר, עדות הבלשים בפני ביה"ד, דעדות הבלשים נגבתה בביה"ד האזורי בתאריך 9/9/82. ואילו ההחלטה האמורה נתנה כאמור בו' תשרי תשמ"ג שהתאריך הלועזי הוא 29/9/82, ואיך איפוא ומדוע שינה ביה"ד את דעתו בזה כעבור שלשה חדשים בלבד וקבע אחרת מהחלטתו מתאריך ל' כסלו מ"ג, נשוא הערעור, הרי מאז החלטתו הקודמת בו' תשרי לא התרחש ולא התחדש שום דבר נוסף? ועוד הגדיל עשות לחזור על כך בהחלטה נוספת בתאריך ט' תמוז מ"ג, ג"כ נשוא הערעור, ולקבוע בה גם מפורשות שהאשה אסורה לבעל ולבועל [ועוד למהר להחליט בכזאת בטרם שההוצאה משום כך יצתה בפועל?] למה ומדוע? והא חסרים כל התנאים הדרושים לשם כך לפי ההלכה.

לשם השלמת התמונה, כדאי לציין שאין לייחס חשיבות מיוחדת לזה שהבעל מחזר לגרשה ונאחז בחשדותיו, ועל אחת כמה שאין לתת כל אימון לדבריו. כי לא "המצוה לגרשה" נגד עיניו [אם ישנה מצוה?] אלא אצלו נובע כל זה מפני שנתן עיניו באחרת, כפי הודאת עצמו בע"פ ובכתב (במסמכים המצורפים לתיק), ועוד הרבה זמן לפני ההתרחשויות והחשדות שנתעוררו בלבו לטעון נגד אשתו, נטש אותה ועבר לגור ולהתחבר עם אשה אחרת שזרה לו. ויש איפוא להחיל עליו דין של גברא שמתהפך בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו שלא מהימן תו לאוסרה עליו (יעוין שו"ת חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' ק"ו, ופ"ת אה"ע סי' קע"ח ס"ק כ"א כ"ב עיי"ש).

לכן דעתי היא כי יש להחליט כדלקמן. א. מקבלים את ערעורי האשה ומבטלים את ההחלטות של ביה"ד האזורי מתאריכים ל' כסלו וט' תמוז תשמ"ג, וקובעים כי אין לאסור מדינא את האשה על בעלה, ואין לחייב את האשה מדינא לקבל ג"פ מבעלה. ב. מייעצים לצדדים לנהל ביניהם מו"מ להגיע לידי הסכמה להפרד זמ"ז בג"פ כדמו"י דבר הרצוי מכל הבחינות. אליעזר יהודה וולדינברג

למה אתה מסלף את דבריי נישטאייך? לא יפה!
איפה כתבתי שכל אישה שרחוקה מתורה ומצוות נואפת?
איך הגעת למסקנה השגוייה הזאת?
תתבייש לך.

אני מציעה גם, לשם ההגינות, שתביא מקרים שבהם אישה כן נאסרה על בעלה בגלל נושא של בגידה.

שירת ים, את זה את מזהה?

"היא אישה שבוגדת ולא מעניין אותה מבתי דין או רבנים היא אשה שרחוקה מתורה ומצוות "

לזה התייחס נישטאיך על דרך ההכללה כשאמר מה שאמר.

ואחרי שאת "מצווה" עליו להתבייש את ממשיכה לבקש ממנו הסברים? למה כדי לומר לו שהפילפולים שלו מיותרים? או כדי לומר לו שוב שיתבייש?

"היא אישה שרחוקה מתורה ומצוות" היא ספציפית.
מכאן ועד להגיד שאני אמרתי שכל אלה שאינן מקיימות תורה ומצוות הן נואפות זה בפירוש סילוף.

*** הודעה ניהולית ***

כל ההודעות האחרונות סביב השאלה אם מישהו טען שכל אשה חילונית היא נואפת - מיותרות.
אין מי שחושב כך, ואין צורך להוציא מדעת הטועים בזה. אין אצלנו השמצות פרועות סתם מסוג זה.

כמו כן, ברור שנישטאיך לא התכוון לכך.

אם היה מקום בדבריו להבין כך, נא להצביע על כך והוא יתקן, או שאתקן עבורו בהסכמתו.

לפיכך, אני מתכוון למחוק את כל ההודעות האחרונות בנושא זה.
וזו הודעת הסבר לכותבי ההודעות האלו, כדי שלא ייפגעו. גם הודעה זו תימחק עם שלהם.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

לעצם האשכול: רמ"א אהע"ז ה' ב' ובלבוש