מה בין פ רוזנצוייג ואורי זוהר

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=132350

בברכה.

וטו,
עדיין נכון לטעון כי היהודים אינם פונים החוצה. חב"ד ואחרים עוסקים בקירוב בתוך היהדות, ואינם מבקשים לגייר את העולם (אם כי לחב"ד ספציפית יש אמביציה לתקן את העולם ע"י הבאתו לשמירת מצוות בני נח). למיטב ידיעתי, לא קיימים כיום ארגונים יהודיים הפועלים לגיור המוני, להוציא אולי כאלה העוסקים בגילוי שבטים נידחים ממוצא יהודי (?)

ממללא,

הזכרת לעיל את פרופ' אפרים מאיר.
ובכן, הוא שכתב את הביוגרפיה של רוזנצוויג, בספר 'כוכב מיעקב', תשנ"ד. מומלץ לכל המתעניינים בעבר ובהווה, לאור הקריאה באשכול זה.

אקדמאי,

אהוד בנאי. עוד בעל תשובה מזן מיוחד. כדאי במיוחד לקרוא את הקטע על אצ"ג.
_____________________________

השביל הזה מתחיל כאן


מבית הכנסת המשפחתי בירושלים עד בית הכנסת האשכנזי ברמת-גן; מיוסי בנאי עד יוסי אלפנט; מאורי צבי גרינברג עד לאונרד כהן. עם צאת תקליטו החדש "ענה לי", אהוד בנאי מגיש את עשר תחנות התרבות שלו




1 תחנת האוטובוס קו 63, מגבעתיים לתל-אביב ובחזרה

מכאן היינו נוסעים, חברי ואני, בסוף שנות השישים לעיר הגדולה: לקולנוע תכלת ביום שישי בצהריים לראות סרטים של פליני ואנטוניוני. לפעמים נחמן פרקש היה הסדרן שתלש ביקורות בכניסה, מעלה עשן במקטרתו, ובאולם אווירת מהפכה. מכאן היינו נוסעים כל ראשון בלילה למועדון ברברים לשמוע ג'ז חי עם ארהל' ה קמינסקי ושמוליק ארוך וממלו, מכאן היינו נוסעים למופעים שונים בצוותא הישנה, ברחוב בן יהודה. המשורר יבי, בסנדלים, היה חותם על ספריו בכניסה. היינו עומדים ברחבה האחורית של האוטובוס ליד קופת הכרטיסן, משוחחים בקול, בהתלהבות נעורים. נוסעים לכיכר דיזנגוף לראות ביטניקים, לראות את "וודסטוק" בקולנוע אסתר, לקנות תקליטים בבזאר התקליט בבן יהודה, או במשביר לצרכן באלנבי, לראות בפעם השלישית את "זה מסתובב" של יוסף מונדי. .

2 יוסי בנאי, "אין אהבות שמחות", קולנוע שביט בגבעתיים

דוד יוסי עומד על הבמה ושר ג' ורג' בראסנס, ואני בקהל, נער מתבגר, דומע וצוחק, מתרגש, כל כך מתרגש כשהוא עומד על הבמה, עוקב בהשתאות אחרי היכולת המופלאה שלו לשיר ולספר, וזה ממשיך כך עד היום. ואחרי ההופעה שלו התרוממות רוח,ומן שמחה גדולה,בנאית שכזו. הוא הכיר לי את השנסון, וגילה לי שאפשר לכתוב ולשיר את שיריך, גם אם אתה לא זמר מדופלם, עוד לפני שהכרתי את דילן וכהן. והוא הביא לי במתנה את התקליט הראשון שהיה לי, ושילם עבורי את מס הנסיעות כשטסתי לראשונה לאירופה, וכששאלתי אותו איפה כדאי לבקר בפריז הוא אמר: "צא לרחוב ותתחיל ללכת.

3 בית הכנסת המשפחתי בסמטת שילה בירושלים.

כאן שמעתי לראשונה את הפיוטים הנשגבים, צובטי הנשמה, "לך אלי תשוקתי", " עוקד והנעקד והמזבח", " אחות קטנה", " יגדל אלוהים חי" ועוד, שהיו מושרים בלחן פרסי וחזרו אלי כשהתחלתי לפרוט בגיטרה חשמלית. לכאן אני עדיין מגיע מדי פעם, כשאני עושה שבת בירושלים, פוגש את האחים כהן שעדיין מחזיקים ומחיים את המקום, מביט על הספסל המשפחתי הריק, הנה כאן היה יושב סבא מאיר עם חברו מאיר ברפי, מריחים טבק, מדיפים ריח עתיק חריף ומתוק. כאן היה יושב אבא עם דוד אברם ודוד יצחק וכאן עשינו את כל בר המצוות ושבתות החתן, ושם היתה סבתא, עם כל הנשים, מעורבת, נוכחת, לא למעלה ביציע, ולא מאחורי וילון אטום, אלא ממש ליד, בגובה העיניים, כמו אצל האורתודוכסים המודרנים בבית הכנסת בניו-יורק. . .
ואחרי התפילה בשבת בבוקר, קצת ערק עם מלפפון וביצה קשה, שהכל נהיה בדברו. .

4 הופעה של לאונרד כהן, 1971, בנייני האומה, ירושלים.

הייתי חייל ועשיתי נפקדות, לכבוד המופע. אחרי שלושה שירים הוא אמר: "כתוב בספר הקבלה שלמי שאין את היכולת לעוף, עדיף שיישאר על הקרקע. אני לא ממריא. כספכם יוחזר". אמר , הניח את הגיטרה, והלך לו. אבל הקהל לא הלך, ושר במשך כחצי שעה בקול גדול משיריו, והוא חזר, ונתן, בלי לומר מילה, הופעה נפלאה, בלתי נשכחת, של שעתיים וחצי. בהדרן האחרון, "סוזאן", שתי זמרות הליווי שלו בכו, ואחריהן כמעט כל הקהל, והוא, לאונרד, עמד שם בפנים מתוחות כמו אחד שעומד מול בית דין של מעלה, ואחר כך ירד בלי לומר מילה.
נשארתי שם בחוץ עד הבוקר, עם שוויצרי אחד עם גיטרה ששר, ואמריקנית אחת גנובה שלא הפסיקה לרקוד.
עם עלות השחר חזרתי לצבא. .

5 ראש פינה, סוף שנות השבעים.

הכרתי את אלי (עמנואל) מגן, נגן גיטרה מחונן, מוסיקאי בחסד עליון, שפתח לי את הראש ואת הצוואר של הגיטרה. היינו יושבים שעות ומנגנים אל תוך הלילה מוזיקה זורמת שאין לה התחלה ולא סוף. מוזיקה ללא מילים, שכמו יצאה מתוך השקט הכביר שמסביב, כמו המים שזורמים בוואדי בחורף. מבחינתי, השביל הזה של הגיטרה התחיל שם, ולשם אני חוזר מדי פעם, להתחיל מהתחלה, בכל פעם מחדש. .

6 ספר ההקדמות של הרב יהודה הלוי אשלג, "בעל הסולם".

את הספר הזה רכשתי בשנת 1980 והוא אצלי עד היום הזה. זה היה ספר הקודש הראשון שקניתי. ועד היום, 23 שנה אחרי, אני עדיין בהקדמות, במבוא, בפתיחה, עדיין מרגיש שזה רק ה"בקרוב" ושלא הגעתי אל פנים העניין, עוד לא עברתי בשער. ומדי פעם אני שומע תורה מפי תלמידי תלמידיו, הרב מרדכי שיינברגר, או הרב גוטליב, ומדי פעם אני פוקד בשעות הערב את ישיבת האר"י אשלג ברחוב חזון איש בבני-ברק, ועדיין זה רק מהבהב, ורב הנסתר על הגלוי. .

7 הסשן הראשון עם יוסי אלפנט, כרכור, 1980

אברום פוליבה, חבר נעורים משותף של שנינו, עשה את השידוך, ואני, שחיפשתי אז להקה, לקחתי את הגיטרה ונסעתי בהמלצתו לכרכור, להתארח אצל יוסי ועופר הררי. עוד לפני רטורית, עוד בשקט של לפני ניו-יורק, בשלוות הפרדסים של עמק חפר, בבית מבודד, שלושה ימים של סשן בלתי פוסק, מרתק ומצחיק, מלא הפתעות והומור ובלגן, שופע אלתורים, שירים של פוליס, מוסיקה מזרחית, רגאיי, בלוז כנעני . . .
מי מאיתנו ידע אז שניפגש בעוד שבע שנים לעשות את הפליטים ואת "מאמי". מי מאיתנו ידע אז איך שהזמן נוסע.

8 הסשן הראשון עם גורג סמעאן וסאלם דרוויש, 1987

נועם הלוי ואני הגענו לפנות ערב אל הבית הישן של דרורה חבקין על שפת הוואדי, וחזרנו לתל-אביב עם עלות השחר אחרי לילה בלתי נשכח. ג' ורג' וסאלם הביאו איתם את העוד והדרבוקה, לבנה, שמן זית, פיתות וזיתים, לב גדול ורחב, שמחת חיים מדבקת ומבחר שירים בלתי נדלה של האחים רחבאני, של סאעד דרוויש, שירי-עם גליליים, שירי-עם מדרום לבנון.
ושם, באותו לילה, הכרתי גם את עבדו ורנדורה.
ג' ורג' אומר: חתונה קתולית, זה לכל החיים. .

9 " רחובות הנהר" של אורי צבי גרינברג.

שירים מפלחי לב וקורעי נשמה של אחד מגדולי משוררי ישראל. שירים נשגבים. שירי תהום רבה. אורי צבי מתחשבן עם עצמו, עם עמו ועם אלוהיו בעולם שאחרי השואה האיומה. בשיר "אל גבעת הגוויות בשלג", שיר מצמרר ונורא, הוא מתאר איך הגרמני מכריח את אביו להתפשט עירום בלילה בשלג ומכה אותו עד מוות, את אבא קודש, שמעולם לא פשט בגדיו בפני זרים, אלא רק במקווה. והוא, הבן, שהצליח לברוח מהתופת לארץ ישראל, מתריס כלפי שמיים: "ושלג לילי ירד, ירד בשפע אכזר רך. . . כך רצה אלוהים. היה מורגש ליש אלוהים-והוא של גויים. יש אלוהים בעולם אבל אין אלוהים לישראל".
אבל כמה עמודים אחר כך, ב"שיר ההמשך ב ה? לו", הוא מודיע שתמיד תמיד, בכל יום, בעודו בחיים, הוא יניח תפילין, ויקשור את קשר רצועת תפילין של יד, כדי להמשיך את הקשר עם אביו, את הקשר שהצורר הנאצי רצה להכרית מהעולם.
ואני עונה לו אמן. .

10 בית הכנסת האשכנזי ברחוב המלך יוסף בתל יהודה, רמת גן.

לכאן אני מגיע בכל ליל שבת ושבת בבוקר, וכל מי שגר בסביבה מוזמן, כי עולם היהדות במשבר ולא תמיד יש עשירי למניין. יש קצת ותיקים, שזוכרים את ימיו היפים של בית הכנסת, ויש גרעין של צעירים, עדיין מאוד קטן אבל נאמן, שרואה את העתיד של בית הכנסת. השקענו בצבע ועכשיו אנחנו עובדים על הריצוף, בעזרת השם לקראת פסח גם נביא וילונות חדשים. חדש ימינו כקדם. כאן אני מרגיש לגמרי בבית, למרות שאבות אבותיי לא גרו בפולניה. כאן התוודעתי אל הפיוט האשכנזי, שמדבר אלי ישר אל השורשים החסידיים: "ידיד נפש אב הרחמן", " אל אדון על כל המעשים", " אנעים זמירות ושירים אארוג", " מזמור שיר ליום השבת".
וכאן יש ריח של שטיבל עתיק יומין, ומדי פעם כשנחה הרוח הטובה על אברם, הגבאי התימני, יש בשבת בבוקר, אחרי התפילה, קידוש עם דג מלוח על הכיף-כיפאק, עם צוויב' ל ועם קיגל. טעם גן עדן.

___________________________

מתוך מוסף 'תרבות מעריב'.

http://www.maariv.co.il/cache/ART633906.html

נדמה לי שכבר נכתב כאן, שהנצרות - גם לפי היהדות - היא התקדמות של שלב בקרב אומות העולם, להגיע למצב של "יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון".

ולכן, אין סתירה בין הכרת ערכה של הנצרות בכיוון תיקון העוןלם, לבין חובתנו לעבוד את ה' מתוך ובתוך היהדות.

רוזנצוויג, קבל

תן לי יבנה וחכמיה

אצה - צמח חסר פרחים ופירות

ממלא
הקטע על אצ"ג מזכיר את מה ששאלו פעם את רוזנצווייג "האם הוא הניח תפילין היום?" והשיב "עוד לא!"
כלומר שכל ימי חייו שאף לרמה רוחנית כזה שיהא מוכשר נפשית בקיום תו"מ במלואה!

תוקן על ידי - מקשן - 29/01/2004 22:50:36

ממללא,

מעולם לא שמעתי על אהוד בנאי אבל לפי היומן שלו הוא נראה כבעל תשובה שנמשך אחר המסורת האסטטית והנוסטלגית שביהדות יותר מהמשמעות והמסר.
האמנם?

תוקן על ידי - מקשן - 29/01/2004 23:02:13

מקשן,
דומני שהציטוט הנכון לשאלה שנשאל רוזנצוויג הוא - "האם אתה נוהג להניח תפילין?"
מכאן, שתשובתו - "עוד לא", מעט יותר מורכבת ממה שניסית להציג: הוא לא נהג להניח תפילין כלל, אך חש שזוהי (אולי כסמל לקיום מצוות באופן כללי) מטרה אליה הוא שואף להגיע, אך בוחר שלא להשיג אותה ממש.

אמשלום

אף אני שמעתי את הגרסה לשאלה כפי שהבאת כאן. אך פרשנותי שונה משלך, אם הבנתי את דבריך. אני סבור כמו מקשן, שרוזנצוויג פשוט הרגיש שאין הוא מוכן נפשית להנחת תפילין, וקיווה להגיע למצב זה.
הלשון שמשמעותו היא שהוא בחר לא להניח מלמדת על הרתעות או זילזול, או על כל פנים חוסר התחברות של רוזנצוויג לתפילין. ועד כמה שידוע לי אודותיו, אין זה כך. מבחינה זו, נמנה רוזנצוויג עם האורטודוקסיה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
לא התכוונתי לזלזול במצוות בכלל, ובמצוות תפילין בפרט, אלא למורכבות מסויימת ביחס אליהן.
כששואלים אותי אם אני צמחונית, אני עונה - "עוד לא", ומכוונת לכך שיש לי רגשות אשם מסויימים לגבי העובדה שעדיין מאוכלי הבשר אנוכי, אולם, למרות זאת, איני צמחונית כעת...

במובן זה - שאיפה לקיים דבר מה, או הצבת מטרה "מצוותית" - אני מסכימה איתך בהחלט לגבי האורתודוכסיות של רוזנצוויג.

בעניין רוזנצוייג וה'עדין לא מניח תפילין' -

כנראה שבתקופת הגאונים ואף בתקופת הראשונים היו שגרסו שלא כל אחד יכול להניח תפילין (וזאת, כהרחבת ההלכה שתפילין בעי גוף נקי). ויעויין למל בהלכות גדולות, א, וכן בספר 'שימושא רבא', ע' 494/5) לגבי דרישות מינימום נוספות להנחת תפילין. דומני שגם המאירי כותב בכיון זה, אך איני זוכר את המקור.

בעניין אהוד בנאי -

אינני בוחן כליות ולב. אני חושב שבדיסק החדש אפשר למצוא ביטוי רחב לאמונה אמיתית ואיתנה.

שבוע טוב.

הייתי רוצה להוסיף מעט על הביוגרפיה של רוזנצוויג ועל דרכו אל היהדות. ראשית, את הסיפור היפה על תפילת יוה"כ וכ"ו יש לקבל עם קורטוב (גדוש) של מלח. מקורו בסיפור שסיפרה אמו של פרנץ רוזנצוויג, אדלה, לביוגרף הראשון (ולמעשה עד היום - האחרון) שלו שנים לאחר מותו של רוזנצוויג. בכתביו של רוזנצוויג מאותה תקופה ואף מזמנים מאוחרים יותר (בעיקר מכתבים לאנשים שונים) לא נזכר הדבר כל עיקר ועולים מישורים אחרים לגמרי: "הרהורים ממושכים ומעמיקים" "דרך תשובה שבה התלבטתי לשווא שלושה חודשים" וכיו"ב.
חשוב יותר הוא הרקע. התחבטויותיו של רוזנצוויג בשאלת יחסו לדת בכלל וליהדות בפרט היו ארוכות שנים. משפחתו הייתה מתבוללת למדי וקשר של מש ליהדות - ולכן לעולם דתי ממשי כלשהו - היה לו רק דרך דודו-זקנו (אחי סבו) אברהם-אדם רוזנצוויג. מהתבטאויותיו בשנים אלה עולה בבירור עד כמה חיפש עיגון דתי ועד כמה היסס האם ניתן לו "לרכוש" חזרה את היהדות שהוא נתלש ממנה על ידי חינוכו. בשלב מסויים הוא אף מעודד את בן דודו האנס אהרנברג להתנצר, כדי שייקנה לו אחיזה בדת של ממש, במקום אותה שייכות חסרת משמעות ליהדות שאינה יותר מרישום במרשם התושבים.

הכרעתו בשנת 1913 הייתה בעלת שני שלבים, שהיחס ביניהם הוא מרתק. ביולי 1913 התכנסו רוזנצוויג, בן דודו רודולף אהרנברג (בן דוד של האנס שכבר ניולד נוצרי) וידיד משפחה ממוצא יהודי, איוגן רוזנשטוק. רוזנשטוק היה תיאולוג נוצרי בעל עומק אמונה ואישיות כובשת. בשיחה לילית, שנמשכה אל תוך השחר, השתכנע רונצוויג שגם אדם מודרני ומשכיל כמותו יכול לדבוק באמונה ובחיים דתיים. אין ספק, שבמהלך זה היה לדוגמא האישית של רוזנשטוק (ואולי גם של אהרנברג) תפקיד מכריע. הכרעה זו שינתה את חייו של רוזנצוויג, העניקה להם כיוון ברור ומשמעות מעמיקה והייתה התשתית להפיכתו לפילוסוף.
על רקע זה עלתה השאלה, במסגרתה של איזה דת יכול הדבר להתרחש. כאמור, בשביל רוזנצוויג הייתה שאלת האפשרות להיקשר מחדש אל יהדות - שאותה לא חווה באורח אמיתי כילד וכנער - שאלה פתוחה וכואבת. בשביל שני שותפיו האחרים לא הייתה זו שאלה. הם ראו לנגד עיניהם את המשימה לנצר את רוזנצוויג ושללו את הלגיטימיות של העמדה היהודית. תחת הלחץ הכבד של שני אלה ולאחר שעות ארוכות של שיחה - הוא הבטיח להתנצר.
מהתבטאות מאורחת של רוזנצוויג, שראתה אור רק לאחרונה, עולה עד כמה היה מהלך זה טראומטי בשבילו. במכתב לרוזנשטוק - שנים לאחר האירוע - הוא מספר כיצד יצא מהחדר בו התנהלה השיחה, נכנס לחדרו ונטל את אקדחו בידו במטרה לשים קץ לחייו. "עד היום", הואאומר במכתב זה, אינו יודע האם נמנע מכך מכוחה של התקווה או של הפחדנות.
התקווה, עניינה הברור אצל רוזנצוויג - הדרך אל היהדות. ואמנם, ברור לגמרי, שלאורך כל התקופה שלאחר אותה הבטחה הוא התלבט קשות. מהו, בדיוק הרגע שבו הכריע לשוב בו מהבטחתו - קשה לומר. הסיפור היפה על תפילת יום הכיפורים בברלין נראה מתקתק ו"מיתולוגי" מדי, וכאמור, אינו נסמך אלא על עדותה של האם, שגם לפי סיפורה לא נכחה בו. מכל מקום, סמוך מאוד להכרעתו שלא להתנצר, רוזנצוויג מנסח בפעם הראשונה את עמדתו היהודית כלפי יהדותו מזה וכלפי הנצרות מזה. אחד הדברים היפים ביותר בעמדה זו הוא, שרוזנצוויג אינו נוהג מנהג "בעלי תשובה" ואינו מנאץ את הדת שאליה כמעט עבר. אדרבא, הוא מציג - בפעם הראשונה בתולדות ישראל - תורה המכירה בשוויון הערך ובשיתוף הפעולה הנדרש בין היהדות לנצרות. הוא אינו צריך (ולכן אינו יכול) להתנצר; הנוצרי צריך למצוא את דרכו אל "האב" דרך "הבן".

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה

לדיון המעניין בין אמשלום לאחרים בעניין ה"עדיין לא", כדאי להוסיף את קנה המידה שרוזנצוויג עצמו טבע בנושא זה. במאמר בשם "הבונים, שבו הוא מנסח בבהירות את עמדתו בנידון (מצוי בתרגום עברי בספר מאמריו "נהריים"), הוא מדבר על ה"יכולת" כבוררת בין מה שאדם יעשה למה שאל לו לעשות מתוך עולם המצוות. היכולת, עניינה, מה שהפנמתי מתוך השפה של המצוות וההלכה עד שאינני יכול שלא לעשות. במלים אחרות, רק מרגע שאני יכול לשלב אותנטיות עם נאמנות למסורת - יכול פריט הלכה כזה או אחר להיות לי למצווה ולבטא את מה שבעיני רוזנצוויג הוא יסוד היסודות של עולם המצוות - מצוות "ואהבת את ה' אלהיך". בתפיסה זו - השונה עקרונית הן מהתפיסה האורתודוכסית המקובלת הן מהתפיסה הרפורמית הקלאסית - משולבת הכרה בעולם ההלכה במטלה "אובייקטיבית" המוטלת עלי יחד עם הכרה בחובתי לברור מתוך עולם זה מה אקיים, כאן ועכשיו.

לא עליך המלאכה לגמור ולא את/ה בן/בת חורין להיבטל ממנה