והנה הטיעונים הנ"ל -
טוינבי
מהות הנאציזם וההשואה למעשי היהודים
טוינבי טוען כי מעשי הנאצים ליהודים בשואה שווה מבחינה מוסרית למעשי היהודים לערבים במלחמת השחרור. הוא מציין במפורש את הרג האזרחים, נישול הערבים מאדמותיהם, הפקעת רכושם, והפיכתם לפליטים להם אחראית ישראל מבחינה מוסרית. טוינבי מתייחס לאותם פעולות שנעשו לאוכלוסיה האזרחית, כמו הטבח בדיר יאסין, אשר לטענתו מקבילים לחלק ממאפייני "הפתרון הסופי". לפי עמדת טיעון זה, "רצח הוא רצח" ואין הבדל מהותי מבחינה מוסרית בין סוגים שונים של מעשי רצח אלא רק הבדל כמותי. גם אם טבעי (לצערנו) שמתבצעים פשעים בזמן מלחמה, עדיין זה לא הופך את העניין לצודק. טוינבי טוען שהמצפון היהודי ודאי נזדעזע מול פעולות היהודים במלחמת השחרור, ושהערבות ההדדית של בני אותה דת מכריחה שהאחריות תוטל על העם היהודי (שכולו ידע מה מתרחש), ואשר חש ודאי אשמה לנוכח פעולות הצבא נגד הערבים.
זכות היהודים למדינה עצמאית ול"בית לאומי"
טוינבי מכיר בנוכחות הרציפה של עם ישראל בארץ ישראל, ולקשר הרוחני אליה. אולם לטענתו, יש להפריד את הקשר הרגשי לארץ, ונוכחותה של קהילה יהודית קטנה לשאלת הזכות למדינה בשטחי הארץ. טוינבי מדגיש כי ה"בית הלאומי" המצויין בהצהרת בלפור מעולם לא התפרש כזכות למדינה עצמאית, אלא רק לזכותם של יהודים לחיות בארץ "בזכות, אך במספרים מוגבלים". אמנם היתה מדינה יהודית עצמאית בעבר הרחוק אולם על התביעה המודרנית חל "חוק התישנות" מכיוון ולא סביר מצד ישראל לדרוש מדינה, אשר בהכרח מולידה את הסבל והגירוש של התושבים הערבים. לפי טענה זו, אותו "בית לאומי" היה אמור להתקיים אך רק כל עוד הדבר לא גורם סבל לתושבים המקומיים, ולכן מדינה יהודית חסרת הצדקה. טוינבי מציין כי כמו שליהודים יש זיקה לארץ, כך גם לפליטים הפלסטינים יש זיקה לארץ, ויש חוסר עקביות בדרישה לזכות-מולדת ליהודים ושלילתה מהערבים.
את שאלת הלגיטימיות של המדינה היהודית כורך טוינבי עם שאר הפשעים שביצעה התנועה הציונית לתושבים הערבים. לטענתו "הקריאה לעצמאות היתה בגדר התגרות בערבים", ומכיוון שהקריאה לעצמאות בהכרח גררה את שאר הפשעים כנגד הערבים, הרי שקריאה זו חסרת לגיטימיות.
הזכות על האדמות והרכוש שהופקעו או נעזבו
בין המעשים שעשו הישראלים לערבים בזמן מלחמת השחרור, מציין טוינבי את הפקעת הרכוש והאדמות שהיו שייכים לערבים, אותה הוא מכנה "גזל". הוא טוען כי הבעלות על הקרקעות והרכוש אינה פגה עם הכיבוש, והערבים להם הייתה שייכת מרבית מקרקעות ארץ ישראל עדיין צריכים להחשב בצדק מבחינה מוסרית ומשפטית כבעלי הקרקע והארץ. גם הטיעון כי הערבים ברחו או עזבו אין בכוחה להפקיע את בעלותם מכיוון ועשו זאת מפחד המלחמה והכיבוש, ואין בכך ויתור ממשי על הבעלות.
[מתוך הדיון נראה בבירור כי טוינבי מתייחס לרכוש פרטי ולא לרכוש הממשל].
שאלת הפליטים והאחריות לפתרון הבעיה
טוינבי מציין את העובדה כי ב- 1917, הערבים היוו כ- 90% מהאוכלוסיה, כלומר שהם היו למעשה עיקר האוכלוסיה המקומית, והם היו הקורבנות העיקריים של מלחמת השחרור, יותר מהיהודים (שזכו למולדת על חשבונם). גם כאן הטיעון כי הם עזבו או ברחו אין בכוחו להפקיע את זכותם לביתם אליו היו קשורים מאות שנים. כמו כן, גם הטיעון לפיו בעיית הפליטים היא תוצאת המלחמה אינה פוטרת את ישראל מאחריות לבעייתם, מכיוון והם המוטבים העיקריים מנישול הערבים מאדמתם. גם העובדה כי מדינות ערביות אחרות לא סיעו בקליטת הפליטים ובמידה מסוימת ניצלו את מצבם (מצב אותו הוא מגנה בתוקף), אינה פוטרת את ישראל מהאחריות העיקרית למצב הפליטים. לטענתו, גם אם הערבים היו קולטים את הפליטים, עדיין זכותם לביתם עומדת, (פתרון אותו הציע טוינבי בעצמו למנהיגים ערבים אתם נפגש).
טוינבי מציין שמדובר בכ- 900,000 פליטים, וכן הוא מציין החלטת או"ם משנת 1948 הקוראת להשבת הפליטים.
היות עם ישראל "שריד מאובן" של תרבות
הכינוי 'מאובן', כפי שטוינבי מציין בדיון עם הרצוג אינו קביעה מוסרית ואין בה כל שיפוט לטוב או לרע. 'מאובן', על פי טוינבי' הוא סיווג של העם במערכת היסטורית, ובקטגוריה זו נמצאים מספר עמים אחרים (שלא ראו בסיווג זה דבר שלילי, אלא דווקא להפך). עמים בקטגוריה של 'מאובן' הם עמים ששרדו והמשיכו להתקיים כשריד של תרבויות עתיקות שברובם נעלמו כבר ונבלעו בתרבויות ועמים אחרים (כמו עשרת השבטים). לפי טוינבי, העם היהודי הסתגר באורחותיו וחדל להתפתח ולהתקדם בערך בתקופה הרומאית, וחדלו להשפיע על התרבות העולמית, ולכן זכה לכינוי 'מאובן'. ההשפעה האמיתית וההתקדמות האמיתית של היהדות היא בהשפעתה על הנצרות והאיסלם, ואילו היהדות עצמה אינה עוד דינמית, יוצרת ומשפיעה על התרבות האנושית הכללית אלא שימור של מה שהיתה פעם. טוינבי מודה שבעת החדשה היהודים המשיכו למלאות חלק חשוב באירועים ובתהליכים בעולם, ובמובנים מסויימים כבר יצא מכלל ההגדרה "מאובן".
___________
הרצוג
יחודיות השואה והמצב הישראלי ב- 1947.
לשיטתו של הרצוג, השואה הינה פשע היסטורי בקנה מידה חסר תקדים, שמהותו שונה מכל פשע אחר, בעת מלחמה או שלום. השיטתיות, ומטרת רצח-העם מבדילות אותה מכל סוג של פשע. האירועים שבזמן מלחמת השחרור, לעומת זאת, נעשו בזמן מלחמת הגנה שנכפתה על ישראל על ידי הערבים. מה שקרה בזמן מלחמת השחרור לא היה רצח-עם שיטתי אלא הגנה עצמית, ואי אפשר להשוות את התוצאות של שני המאורעות. האבחנה בין השואה למלחמת השחרור חלה גם על התוצאות. אי אפשר להשוות בין הטרגדיה של היהודים לזו של הערבים. בעוד שהנאצים הרגו שליש מעם ישראל, הערבים הפכו לפליטים בלבד, אך לא נהרגו, ואלו שהושבו נהנים מכל הזכויות האזרחיות. הרצוג מצטט מתוך ספריו של טוינבי על כך שכל אומה ביצעה פשעים בזמן מלחמה, כולל הערבים בזמן המלחמה, ולכן ההשואה לנאצים יכולה להיות שייכת לכל אומה ולא רק ליהודים, כך שעצם ההשואה אינה במקומה. הרצוג טוען כי בהשואה בין מעשי הנאצים יש "שתי מערכות נפרדות לחלוטין של טוב ורע", כאשר הרשע של ההשמדה ההמונית בשואה חסרת השואה למעשים שנעשו בעת מלחמת השחרור, אשר נעשו כהגנה עצמית.
לגבי דיר יאסין, מציין הרצוג כי לפני 1947 יצאו משם התקפות על שיירות, ושהטבח שנעשה שם נעשה בזמן לחימה פנים-אל-פנים. מלבד זאת המעשה גונה בידי המוסדות הציוניים.
התקומה היהודית והזכות לארץ ישראל
הרצוג פונה להחלטת האו"ם משנת 1947 כהוכחה ללגיטימיות המשפטית והמוסרית של התביעה היהודית למדינה בשטחי ארץ ישראל. זכות היהודים למדינה עצמאית לא פקעה עם כיבוש הרומאים בשנת 132 לסה"נ, והעם היהודי המשיך להתפלל ולקוות לחזור לארצו, ולכן כל "חוק התיישנות" לא יכול לחול על זכול היהודים לשוב לארץ. אמנם השיבה לציון היתה תנועה חדשה, אולם היה תמיד בארץ ישוב יהודי קבוע ורצוף שמעולם לא נקטע. המטרה של השיבה לציון היתה חזרה לחיים עצמאיים מלאים וחופשיים לעם היהודי, ולא רק התיישבות ב"בית לאומי" כהגדרת טוינבי. הרצוג מציין כי בעוד שבעבר היתה קיימת ישות יהודית עמאית, מעולם לא הייתה ארץ ישראל מדינה עצמאית בשלטון ערבי ולכן אין הצדקה היסטורית לתביעה כזו. מדינת ישראל קמה כדי לאפשר חיי חירות מלאים לעם היהודי, ואילו לעם הערבי הוקמו מדינות נפרדות (בעבר-הירדן, ובשאר המקומות). ישראל מצידה היתה והינה עדיין מוכנה לשתף פעולה אתם בדרכי שלום, ולכן לא היה הכרח באלימות והמלחמה. הערבים הם שפתחו במלחמה ואחראים בכך לסבל שנגרם לפליטים הפלסטיניים.
הרצוג חולק על טוינבי בהבנת משמעותה של הצהרת בלפור. לפי הרצוג נציגי ועידת השלום (בה השתתף טוינבי) בשנת 1917, כולל בלפור, צ'רצ'יל והאמיר פייסל הכירו בעובדה כי מדובר בהקמת מדינה יהודית ולא "בית לאומי" סתמי ליהודים.
שאלת הרכוש והזכות על הקרקעות
תגובתו של הרצוג לטענת הרכוש היא העמדה הישראלית שהציעה פיצויים מלאים לערבים שאת רכושם ישראל הפקיעה. זאת לגבי רכוש פרטי.
אולם הרצוג מציין את העובדה, לפיה 70% מהאדמות היו שייכות לממשלים השונים ששלטו בארץ, כגון הבריטים והעות'מנים, ומעולם לא לרשות מדינית ערבית כלשהי. לכן, מן הדין הוא שהבעלות על קרקעות אלו יעבור לממשל החדש, היינו מדינת ישראל, בהתאם לזכותה על הארץ, אותה הוא מציין בנפרד.
מהותה המוסרית של בעיית הפליטים
בעיית הפליטים, על פי הרצוג (שמסתמך על מקורות ערבים ובריטיים), נגרמה ישירות על ידי הערבים שפתחו במלחמה, ועודדו את התושבים לעזוב, ולכן אחריותם לפתור את הבעיה. הרצוג מתייחס לאותה החלטת או"ם בנושא הפליטים וטוען כי ההחלטה קבעה כי חזרתם של הפליטים תתאפשר רק בעת שלום. הרצוג מדגיש כי הפליטים הערבים עדיין קוראים להשמדת ישראל ולכן אין שום דרך מעשית להשבת הפליטים בדרך שתבטיח שלום. כמו כן הוא מציין דו"ח או"ם נוסף משנת 1960 הרואה את ישוב הפליטים במסגרת של פתרון איזורי, ולא רק באחריות ישראלית. הרצוג מזכיר עוד מספר בעיות פליטים בעולם ומציין כי הפתרון להם מעולם לא היה החזרתם לביתם אלא רק יישובם במקומות חדשים. ישראל מצידה מוכנה להשבה של פליטים במספרים מצומצמים במסגרת איחוד-משפחות אך לא באופן גורף. בטיעונו הוא מזכיר גם את השימוש של המנהיגים הערבים בפליטים כבני ערובה למטרות פוליטיות, במקום לעזור להם. בהמשך הרצוג מעלה טיעון חדש, לפיו בעיית הפליטים אינו אלא "חילופי אוכלוסיה" (כמו בין הודו ופקיסטן ב- 1946), מכיוון ובאותה תקופה נפלטו מהמדינות הערביות 400,000 פליטים יהודיים, אותם קלטה ישראל, בנוסף לפליטים הערבים אותם היא קלטה.
הרצוג חולק על מספר הפליטים שמציין טוינבי וטוען כי מספר הפליטים עומד על כ- 550,000, מתוכם נקלטו כ- 160,000. (70,000 בישראל).
ההמשכיות התרבותית והלאומית של עם ישראל
הרצוג מתייחס לכינוי "מאובן" כפי שהוא מופיע באחד מכתביו של טוינבי, לפיו פירוש הביטוי הוא המשך חיים אך ללא כל חדשנות הגותית ותרבותית יוצרת, וחוסר מעורבות והשפעה הדדית עם תרבויות אחרות. הרצוג מציין את דבקות היהודים לשפתם, תרבותם וזיקתם המתמשכת לארצם כהוכחה להתמדתה של התרבות והעם היהודי, שאינו 'מאובן' של תרבות נכחדת, כי אם המשך היסטורי רציף של עבר שמעולם לא הפסיק. כדי להוכיח את חיוניותו של העם היהודי, והמשך היצירה וההתחדשות היהודית, הרצוג מציין תחומים רבים בהם העם היהודי המשיך לפעל ולהתקדם. במיוחד מציין הרצוג את תחיית היהדות עם שיבת ציון והקמת המדינה, אשר יצרה מדינה דמוקרטית ומפותחת מתוך חורבות היהדות העולמית, וקלטה עולים יהודים ששמרו על דתם ותרבותם, מכל העולם. הרצוג תוקף את טוינבי על כך שאינו ציין אף יצירה יהודית מאז התקופה הרומית. אלפי שנות היצירה היהודית שיצרו את התלמוד, מדרשים, קבלה, ושאר התרבות היהודית הענפה הם הוכחה להתמדה והחדשנות של היהודים, מהם התעלם טוינבי.
http://www.geocities.com/theguywiththetie/
 |
|
|
