רוח רעה השורה על הידיים קודם נטילת שחרית

לשחרית

ראשית עלי להתנצל על אשר יחסתי את הדעה, שאין הבדל בין שדים לרוחות לתלמידו של הנודע ביהודה, טעיתי, תלמידו כתב את הספר "תשובה מאהבה'', המקור היה מספר "התעוררות תשובה", שמחברו (היה בנו של הכתב סופר, ש)נהרג בשואה.

שאלת: <"הגדרתך מהאנציקלופדיה ההלכתית הרפואית עונה להגדרת הרוח הרעה שלפנינו?">

תשובתי: איני יודע. הספר "התעוררות תשובה" אינו לפני, ואיני יודע אם הוא מתייחס לרוחות רעות, או רק לרוחות, ואיני יודע, אם פרופסור שטינברג דייק בלשונו.

תשובה דומה אשיב לשאלתך: <"הזיהוי שהבאת בין 'הרוח הרעה' ובין דיבוק מעניין מאד, האם תוכל להביא מקורות לכך?">.

נראה לי שהוא לפי המגדירים את ה"רוחות", כנשמות המתים, ראי:

ברכות דף יח עמוד ב: "מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו".

ספר חסידים - סימן תנב, ששם נשמות המתים היוצאות מקברן, הן "נפשות":

<"לילה שהנפשות יוצאות מן הקברות, כגון בליל הושענא רבא, יוצאות ומתפללות. וכבר הלכו שנים והחביאו עצמם בבית הקברות, ושמעו שאחת קראה לחברתה: נצא ונתפלל יחדיו, יצאו כל הנפשות והתפללו ובקשו רחמים, כדי שלא יגזר מיתה על החיים. גם אותם שימותו שישובו מדרכם הרעה, ובחולי קל ימותו, ועל כל ענין של חיים ושל מתים, ושל עצמן למהר לסור דין מעליהם ומעל אחרים, והגידו לקהלם. שנה אחרת בליל הו"ר הלכו שנים אחרים, ויצאה מן הקברות רק בתולה אחת שמתה קודם שבת, אמרו תצאי, אמרה איני יכולה מפני כי אבי היה עשיר וירד מנכסיו, וקברה בלא בגד. ושמעו שמקצת הנשמות אמרו לא נקבץ יחדיו, כי כבר שנים גילו עלינו לרבים, אלא כל אחד ואחד יתפלל בקברו, שלא ישמעו החיים ויגידו לעם">.

השלב הבא: הפיכת נשמת רשע למזיק. ראי:

זוהר חלק ג דף ע עמוד א, "א"ר יצחק אמר ר' יהודה נפשתא דרשיעייא אלין אינון מזיקין דעלמא".

ספר חסידים - סימן תתשע: "הרוחות מחבלין ערב שבת, לפי שאין הרוחות בגיהנם, פי' רוחות של רשעים במיתתן הם מזיקין, כמו כל תולדות קין שמתו נעשו נשמותיהן מזיקין".

השלב הבא: הדבקת נשמת אדם רשע שמת באדם חי.

עיינתי בספרו של מנשה בן ישראל (נשמת חיים, מאמר שלישי פרק עשירי, הפרק העוסק בדבוקים, ובפתיחתו הוא כותב: "ענין הרוחות הנכנסות בגופי החיים, הוא גם כן מודעה רבא לכוונתינו בהשארות הנפש, והדבר הזה הוא מן המקובלות אשר אינן צריכין ראיה, והלא כל ספרי ההשבעות הנמצאים בלשון הנוצרים הנקראים "איקווצירשמי", מעידים ומגידים ע"ז...".

המשך דבריו סיפורי דבוקים, אך לא ראיות.

על הדבוקים: מצאתי רק ציון לכתבי האר"י ז"ל, אולם לא לכתובת.

אני מצטער שאיני יכול לעזור.

אולי אמנון יצחק יכול.

ששדים ורוחות הן היינו הך, מצאתי ברמב"ן (שמות פרק כ פסוק ב): "אחר כך חזרו לעבוד את ה*שדים* שהם *רוחות".

שהם חלוקים מצאתי בתלמוד הירושלמי (ברכות פרק ה ה"א) "אפילו רוחות אפילו שידים".

דבר מעניין מצאתי בענין נטילת ידיים:

בשו"ע בסימן ד (הלכות נטילת ידים) סעיף יח, נאמר: "אלו דברים צריכים נטילה במים, הקם מהמיטה, והיוצא מבית הכסא, ומבית המרחץ. והנוטל צפרניו, והחולץ מנעליו, והנוגע ברגליו, והחופף ראשו, וי"א אף ההולך בין המתים, ומי שנגע במת, ומי שמפליא כליו, והמשמש מטתו, והנוגע בכנה, והנוגע בגופו בידו, *ומי שעושה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח, ואם אינו ת"ח יוצא מדעתו*.
הרב יאיר חיים בכרך (וורמייזא, 1630-1702)מחבר הספר שו"ת חוות יאיר, כותב בספרו מקור חיים, על שו"ע אורח חיים, כותב על המופיע כאן מסומן בכוכבונים: אי איישר חילי (אילו היה לי כח, דברי שמואל בגיטין דף לו עמ' ב, על ביטול הפרוזבול), אצוה למוחקן מכל ספרי שו"ע המסורים לכל, דגיזום זה לא מסתבר, לא בטבע ולא כעונש, אף כי חלילה לנו כי כולנו ע"ה וחסירי דעת, ואין חיוב לקבל מכל אדם קבלתו, ולא עלה בידנו רק לעג מעמי הארץ ואומות העולם, ולקיים דברי חכמים /דברי השו"ע/ י"ל לןמר פי' "משתכח תלמודו" כל שהוא ו"יוצא מדעתו", ג"כ לא רצה לומר עד כי בשגעון ינהג, רק כל פירושו, קצת משכלו ודעתו יוצא ממנו , ודוק.

לשחרית,

איני מבין את תלונתך.

שבת שלום לך

עכשיו ערב שבת, בחוץ רוחות נוראיות, המיללות כשדים...


אוי לשכן ואוי לשכנו

בקשר לשאלה האם חז"ל "באמת האמינו בשדים"
דומני שמקורה בכפיית הנחות היסוד שלנו (שנולדנו אחרי הרמב"ם ועוד יותר מכך אחרי הרנסנס וה"קוגיטו" .) על החשיבה של האדם שמימים קדומים יותר . (לפני ימי הבינים. ) שם גם יצורים/תחושות/חויות ששייכים לעולם החוויתי (מה שאיקה תקרא [כנראה בצדק] ה"כח המדמה") של האדם נחשבו כקיימים , גם אם ברור שאין להם קיום ממשי לגמרי , (דומני שהקביעה שהמזיקין נבראו בערב שבת בין השמשות ועוד , יוכיחו שחז"ל היו מודעים לזה היטב.) זה שייך למסגרת הקיום בה האדם נמצא (אפשר לקרוא לזה העולם לדעתכם ?) , ולכן התורה וחכמים התייחסו לזה .

הבעיה בדבר נובעת בעיקר מכך שבימי הבינים (מכל מיני סיבות , שאין מקום לעסוק בהם כעת.), השדים הרוחות ושאר ענינים הפכו בלא מעט מובנים ליותר ממשים מהמציאות הראלית (ולא רק אצל היהודים. ) ולכן נראה בעיני שהרמב"ם נטה לכיוון ההפוך , כדי ליישר ההדורים , ומאוחר יותר באומות , דקארט , וכל התהליך של הרנאסנס .
שבוע טוב .

ראוי לקרוא לאשכול זה: טהרת נטילת ידיים של *שחרית*

אין נישטאיך ואיקה ללא חידוש.

לגופו של ענין,

אכן יש חיבור בין הרוח הרעה במובן של בעיה נפשית, לבין הרוח הרעה במובן של ירידה רוחנית. וכמו שאומר הרמב"ם שהחטא הוא חולי הנפש.
ואין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות. הרי שמעשה עבירה ורחו שטות, הנם שני צדדים של אותה מטבע.

חסרה לנו כאן דעתו של המורה הגדול, מיימוני שליט"א, שע"פ הנקוט בידו יסביר לכם, שהכל השפעה פסיכולוגית. ושוב הקשר ברור. כאשר אדם מאמין שיש בדבר מסוים כוח לפעול פעולה מסוימת עליו, הרי שיהא נפעל כפי אמונתו.

וממילא, לשיטתו, רוח רעה הכוונה רוח שטות, בדיוק כמו אצל שאול. אלא שישנם דברים, שיכולים לגרום לאדם המאמין בהם להגיע לאותה רוח שטות. והיא היא אותה רוח רעה, שהבאתם במובאותיכם כרוח ה' הטובה עליכם.

כך ניתן להבין היטב את כוונת הרמב"ם במורה, שהביאה איקה, לגבי טומאת כח המדמה. שהרי כח המדמה הוא זה המתווך בין אותם אירועים חיצוניים, לבין השפעתם על האדם.

וממילא מובן באמת הרמב"ם באיגרת שהביאה איקה, ודבריו של נישטאיך שכשמשלמים השד מסתלק. משום שבאמת כשמשלמים, אכן מאמינים שזה עוזר, ולכן זה עוזר. (ז.א. שזה עוזר בגלל שמאמינים שזה עוזר, ולא שמאמינים שזה עוזר בגלל שזה עוזר).


בענין מה שיש לרוחה הרעה או המלאך הזה שם (שיבתא), אומר רק, שכל כח בעולם, נקרא מלאך (יש מקום לדיון נפרד בין תפישת ריבוי האלוהויות בתרבויות הקדומות, שכל כח בעולם היה לו אל, לבין המלאכים שכולם תחת הקב"ה, אך כל אחד יש לו כח בתחומו) ומקרא מפורש הוא "עושה מלאכיו רוחות" דהיינו שהרוח הנושבת, גם היא מלאך. ואם כן, אותו תהליך, הגורם לאדם שתיכנס בו רוח שטות בגלל אותו דבר שהוא מאמין בו שאכן יכול לגרום לו רוח שטות, הוא הוא המלאך.



שתיקתו של מיימוני בענין זה, מדברת בעד עצמה.



איקה,
מדוע את כ"כ בטוחה ששאול סבל מסכיזופרניה? לדעתי הסימנים הרבה יותר מתאימים למאניה דיפרסיה. ואאריך אם אתבקש.

שחרית, כידוע, עיקר האיסור בידיים טמאות בשחרית, הוא לא לגעת בפתחי הגוף (עיניים, אזניים, חוטם וכו'), הרי שבת חורין היא הרוח היושבת על החורים. כמובן, שתרגומה השתלשל לבת מלך. זה קל.

ספי,
הופעמת עמוקות מהסרט מטריקס?


תן לי יבנה וחכמיה

אצה - צמח חסר פרחים ופירות

תוקן על ידי - אצת_ים - 25/01/2004 1:09:42

שחרית,

הנה הוא חוזר לחיים...

אצת ים,

בהמשך לדבריך:

הרב מרדכי זמיר (תחומין טו עמ' 367) במאמרו: "דעת הרמב"ם על רפואה באמצעות סגולות", כותב: "ללחישות יש תפקיד מרפא אמיתי, דמיונותיו של החולה, מעניקים לסגולות כאלו את ערכם הרפואי, מעין זה ענה הרמב"ם לאלה ששאלוהו על הקלתו בדין קטלנית (בהלכות איסורי ביאה כא,א,) "אשה שנישאה לשני אנשים ומתו, לשלישי לא תנשא, ואם נשאת לא תצא". "הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין".

והרי חלקים מהשאלה והתשובה לפניכם :ציינתי את הקטע המצוטט מתשובתו ב***

(ציטוט משו"ת הרמב"ם, מהדורת בלאו, סימן ריח):

התשובה מובאת גם בשו"ת הרמב"ם "פאר הדור" סימן קמו, אולם שם הלשון שונה, והעיר על השינויים הרב דוד יוסף (בן הר"ע יוסף), בהערה 13 לתשובה זו בשו"ת "פאר הדור"

< "שאלה:... וחיזק דבריו מפסק דין, שמצא לאחד החכמים הראשונים ז"ל, שהיבמה, כשהיא מוחזקת (שמתים בעליה ) ונפלה על היבם, לא תתיבם, לאומרם ז"ל נשאת לראשון ומת, לשני ומת, לא תנשא לג' משום ספק נפשות. וכבר מצינו שהוא דוחה מילה, שנכרתו עליה י"ג כרתות, לפי מה שאמרו ז"ל באשה, שמלה בנה ראשון ומת, שני ומת, שלישי לא תמול, אעפ"י (שהמילה) בכרת, כל שכן שידחה היבום, אשר עם דחויו אפשר להמירו בחליצה. וסמך (דבריו) על זה הפסק... יודיענו אדוננו שיטתו בשומרת יבם, כאשר תמרוד. אם אינה כמורדת על בעלה, מה מגיע לה מן הראוי לה? והאם דינה כדין מורדת על בעלה? והאם יש הבדל בין המוחזקת לזולתה, אם יופסד הראוי לה או יקויים? וכאשר מסכימים היבם והיבמה לייבום, אם יטען (הטוען), (שהחכמים) ז"ל מנעו המוחזקת מן הנשואין, האם תועיל הטענה אם לאו, להפסיד בגללה מה שמגיע לאחד מהם על חברו (בעניין) זה? והאם סומכים על הפסק ויניחו היבום ויסתפקו בחליצה? והאם בזמננו זה מצות יבום קודמת למצות חליצה או מצות חליצה קודמת למצות יבום? יורנו אדוננו ושכרו כפול מן השמים.

התשובה: תמה אני תמיהה גדולה על תלמידי חכמים יקרים עסוקים בתורה תמיד, שיסתפקו עליהם מדרגות האיסורים עד זאת המידה ולא יבדילו בין האסור מן התורה למה שהוא אסור מדבריהם ולמה שהוא מגונה בלבד ואין איסור בו. *** והיותר תימה בשאלה הוא השוואתכם ספק נפשות הבא בידים, שדוחה מילה, לספק נפשות, שחוששים לו על דרך הניחוש והכישוף והדמיונות והדימויים, אשר במקצת הזמנים יקבלו פעולתם הגופות חלושי הבנין***. אך לא ביאור אלו העניינים הוא כוונת התשובה, אלא דעתנו, שזאת המוחזקת מגונה שתנשא לשאר האנשים, אבל אין איסור בזה כלל, ואין הבדל בין אדם, שישא מוחזקת או יאכל מכישא דאסר גנאה (שבת פ"ב א') וכיוצא בזה. והלכה למעשה אצלנו בכל ארצות אנדלוס תמיד, (שאם) ימות לאשה בעל אחר בעל, מספר בעלים, היא לא תימנע מלהנשא, ביחוד כשהיא בשנות הבחרות, בגלל ההפסד שיש לחשוש בזה...." >

יש לשים לב לקטע המסומן בכוכבוניות****, אשר בו אין הרמב"ם מכחיש את העובדה שהאמונות הטפלות "עובדות", אך הוא טוען, שזה "עובד'' רק אצל "חלושי הבנין", ובלשונו: "פעמים יקבלו פעולתן הגופות חלושי הבנין".

למה כוונתו ב"חלושי הבנין"?

אולי לחלושי הנפש. בתשובתו על הנפש לרבי יוסף אבן עקנין, כותב הרמב"ם

"והמין השני הוא שיהיה עושה בשלימות כמו רב החובל כי הוא שלימות הספינה מפני שהוא שעושה בה השלימות וכמו הבונה שהוא ****שלימות הבנין**** כי הוא ישימהו שלם, ו****הנפש**** היא ממין הזה השני.
-------------------------------------
על הפסוק מדניאל "ולא נשאר בי כוח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כוח" אומר הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק ע' קמג:

כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה ואף על פי שהיא במראה ועל ידי מלאך – יחלשו כוחותיו ויתקלקל *בניינו* ויגיע לו מורא גדול, כמעט שתצא רוח ממנו-





תוקן על ידי - איקה - 26/01/2004 12:01:12

לאצת ים, אני לא רואה סרטים, אבל אשמח לשמוע מה יש בסרט שהזכרת. (אם יש בזה דברי חכמה)

במסכת כתובות מובא סיפורה של:

"חומה אשתו של אביי, באה לפני רבא לאחר פטירתו של בעלה, ואמרה לו: פסוק לי מזונות! פסק לה. אמרה לו : אמור שיתנו לי יין! אמר לה: יודע אני בנחמני (=אביי) שלא היה שותה יין. אמרה לו: בחיי אדוני אני נשבעת, שהיו משקים לו יין בגביעים ארוכים כמו מדת זרועי. ובעת שהראתה לו את ידה נראה אור בבית הדין שהיו יושבים שם.
עמד רבא ונכנס לביתו ותבע את אשתו, שהיתה בת רב חסדא. שאלה אותו אשתו: מי היה עכשיו בבית הדין? אמר לה: אשת אביי היתה שם. יצאה אשת רבא אחריה, והיכתה אותה במנעול של ארגז, עד שהוציאה אותה מן העיר. אמרה לה: את הרגת כבר שלושה אנשים, וכעת באת להראות את ייפיך, כדי שיקפוץ איש עליך לשאת אותך וימות גם הוא כמותם?"

מסיפור זה אנו למדים שאביי נהג כדעת הרמב"ם, ולמרות שאשתו *כמקובל* נחשבה לקטלנית, נשא אותה לאשה, והתייחס אל האמונה הזו כאל אמונה טיפשית.

מה שלא הפריע לאשת רבא שהיתה בתו של רב חיסדאי - להאמין באמונה הטיפשית הזו.
מה הפלא שחומה היתה זקוקה למשקאות משכרים כדי לשכוח את צערה. עצוב.


ואי אפשר בלי להזכיר את סיפורה של תמר שנחשבה אשה קטלנית, עובדה שלא הפריעה שמזרעה יצא דוד המלך, ומלך המשיח!




תוקן על ידי - איקה - 26/01/2004 12:47:37

אצת ים

לא הספקתי להגיב, אבל אני רואה שעשית זאת עבורי.




אך אם יש צורך בכך, אני חוזר:

א. ניתן להסביר את התופעות האלו על פי עקרונות שונים מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה. וגם אני השתדלתי לעשות זאת באשכולות שונים ורבים.

ככל הנראה, עמדתי מוכרת מספיק כדי שאפשר יהיה להסתמך עליה כאן...


ב. לפחות חלק מחז"ל האמינו בקיומם של יצורים שכינו אותם "שדים".

ראוי מאד להבדיל בין שימושים שונים במילה זו, כי הדמונולוגיה (המחקר השיטתי של אמונת השדים) של חז"ל היתה שונה, כמסתבר, מזו של ר' יהודה החסיד, למשל, או של הזוהר, וכבר הוכחו הדברים במחקרים שונים (ממדבש, אייך?).

אולם מסתבר כי הם לא נתנו לאמונות אלו אך ורק הסבר פסיכולוגי, כדעת הרמב"ם.
הרמב"ם היה עשוי לומר עליהם שבמקרים אלו הם טעו. הוא לא חשש לעשות זאת, כפי שמוכח באיגרתו המפורסמת אודות האסטרולוגיה. ("אל תקשו לי מדברי חכם פלוני שלא הבינותם של דברי, או שטעה באותו שעה" - מצוטט מהזכרון, בוודאי לא מדוייק).

ולסיכום:

יש להבדיל בין שלוש שאלות שונות:

האם יש שדים, ואם כן מה הם באמת.
מה חשבו חז"ל בנושא זה.
מה חשב עליהם הרמב"ם.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

כנראה שטרם קראת את ההודעה האחרונה שלי.ויש לעיין בה.

אגב, אתה כן הגבת, ובהודעתך זו חזרת באריכות על הודעתך הקודמת. אצת ים כמדומני ביקש לשמוע את מיימוני "שלנו" ולא את מיימוני הממלכתי.

איקה ,
תעשי טובה אל תכניסי לאבבי מילים ורעיונות שהוא לא אמר לפה .
"אשה קטלנית" בשביל איש הלכה ,זה לא אמונה , אלא חזקה , שפסיכולוגית אפשר להבין את טיבה על נקל .
הגיוני שלאביי היו טעמים למה החזקה הזו , לא תקפה לגבי אשתו .
וקל עוד יותר להבין למה בת רב חסדא כעסה עליה , ויחסה אותה ל"אשה קטלנית". (היא פשוט ראתה את יכולתה להשפיע על גברים באופן כזה מהותי , כסוג של "קטלנות". )
לי זה נשמע הסבר קצת יותר מתקבל , מאשר
החילוק הנצחי של רציונליזם מול אמונות טפילות , שיש המנסים להלביש על כל דיון שנוגע או לא נוגע לענין באופן עקיף .
לעיונך .

איש ציפ
עשה טובה

קרא *גם* את מה שהרמב"ם אומר, לא רק את איקה!

אחר כך תשיב.

תודה על כל האמור לעיל.
יש לי שאלה אחרת ואני תוהה עליה לא מעט לאחרונה:


במקרא, כאמור, לא מופיע עניין נטילת ידיים באופן המקובל כיום. לעומת זאת פעמים רבות (בעיקר כמובן בויקרא) מובאת הדרישה לאדם שטמא שירחץ את בשרו, את כולו (לדוגמה: "ורחץ בשרו במים חיים וטהר", טו, 13).
דהיינו, הטומאה שורה על כל הגוף, ויש לטהר את הגוף כולו.


איך אפשר להבין את ה"קפיצה" בין הדרישה המקראית לטהר את כל הגוף (לטבול למשל) לבין ההבנה [המאוחרת] שהטומאה שורה על הידיים בלבד ושאותן יש לטהר?

האם זה קשור לכך שהידיים הן קצות הגוף והן אלה שמקבלות את הטומאה? אם כן, ידיים שלא ניטלו שחרית העשויות להעביר טומאתן למזון שהן נוגעות בו, איך אינן מעבירות את הטומאה לכל הגוף?





גילוי דעת – בשאלה הזו אני עוסקת כרגע (אם כי באופן צדדי) במחקר שאני עובדת עליו. אם יהיו לחברים חידושים ואם יחפצו בכך, יהיה לי לכבוד לתת להם קרדיט על תרומתם.